ארגנטינה: קור-דובה ושמנדוסה, סיום תמהוני לחלק הצפוני.

״אין אלימות שאין לה מחיר״ (שאנן סטריט, אם אתם עדיין מחפשים סיבה למשפט אז חפשו אותה בסיפור על המשחק) 

הערה חסרת חשיבות להתחלה:

אני מאד מקווה שלא נעלמה מעינכם העובדה שלעומת הודו, המיילים קצרים ובאים בתדירות גבוהה, הכל במטרה שתצליחו לקרוא את המייל ברצף בלי שתצטרכו לעשות 2 ארוחות באמצע.

אין ספק שאני אחד המתחשבים בארגנטינה ובעולם כולו.

איפה תלך?!

בגדול אלו צמד מילים חסרות תחביר ומשמעות, שנאמרות כחלק מרצף משפטים רנדומליים שאנו נוהגים לזרוק לאויר לאור היותנו תושבי גני תקווה ולא כל כך אפויים בשכל, אך בשלב הזה של הטיול באמת התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הזאת...

לא רגיל לכל ההתרוצצויות האלה!!!

בהודו הממוצע לילות במקום היה 10!!

כנראה זה ההבדל באוירה של הטיול, שמייצר אפילו אצל טיפוס משתקע כמוני את הצורך להמשיך הלאה..

אז את המייל הקודם סיימתי בעזיבתי את סלטה.

עליתי על אוטובוס לילה כרגיל (הפעם תודה לאל קיבלתי נסיעה בלי קונקשן) והתיישבתי ליד איזה נער ארגנטינאי רנדומלי בשם אדוארדו.

אחרי שיחה קצרצרה הגעתי למצב שאני מלמד אותו לכתוב בעברית, וכשסיימנו גם קיבלתי החלטה שהבחור קצת טיפש.

כנראה ששכחתי את המסקנה הזאת בבוקר, כי כשהתעוררתי פתאום וראיתי מלא אנשים יוצאים החוצה, שאלתי אותו אם הגענו לקורדובה, כי הרי מעולם לא הייתי שם, והוא אמר בבטחון כן וירד גם הוא מהאוטובוס.

רק כשהאוטובוס כבר עזב גיליתי שאני בפרבר בשומקום, שפשוט נמצא בפרופינציית קורדובה. תודהההה!

אחרי הסברים של שנה עם ספרדית עילגת +, עליתי על אוטובוס אחר והגעתי למחוז חפצי.

קורדובה - פה דווקא יש כוסיות:

הגעתי לקורדובה וחברתי מחדש לאודו פוקר וליינוס מטבח ומסיבות.

התמקמנו בהוסטל ישראלי לחלוטין (aldea), דבר שיצר סיטואציה מוזרה מאד בעיני ה5 טון ישראלי שהיו שם, כי בתכלס כמה כבר יוצא לך לראות ישראלי אחד שמטייל עם שני גרמנים.

בהתחלה כולם פנו אלי באנגלית (לא לבשתי את הסנדלי שורש - התלאי המודרני), ואחרי שהם גילו את הלאום שלי, הם התחילו לפנות לאודו וליינוס בעברית.

קצת על מה עשינו בקורדובה:

העיר: 

קורדובה היא עיר מאד יפה לאוהבי ארכיטקטורה כמוני, מלאה בבניינים מרשימים ובפארקים נחמדים מאד, כמו לדוגמא פארק הטבעות בו יש טבעת עצומה לכל שנה בה העיר קיימת.

לידו נמצא פארק סרמיאנטו העצום, בו עשינו נסיון שווא לשוט בסירה (באמצע הדרך כבר חצי טבענו אז חזרנו) וצפינו בתושבות קורדובה משתזפות על המיטות שיזוף שבנויות בפארק.

ואם כבר בתושבות עסקינן -

בנות העיר:

הפעם צדקתם!!!

אחוז הבחורות היפות פה פשוט מדהים!!

אפילו הנהגות אוטובוס כוסיות!!

העיר כידוע, מכילה 5 אוניברסיטאות, נתון שרוב האנשים מקשרים לכמות הכוסיות (לא ממש הצלחתי להבין את הקשר המתמטי אבל סבבה).

לגבי האוניברסיטאות, עשינו סבב בינהן כדי לבדוק אם יש משו מעניין (יש), עלתה אפילו מחשבה להיכנס לאחד השיעורים (בשביל הצחוקים כמובן), מחשבה שנגנזה כמעט באותה מהירות בה היא נוצרה.

באחת האוניברסיטאות קרה דבר מאד מוזר - נכון אומרים שאם יונה מחרבנת עליך זה מביא מזל טוב? (באמת מעניין אותי מי המציא את השטות הזאת) אז מעניין מה היו אומרים על יונה שמטילה עליך ביצה!!!

אני וליינוס יושבים לתומנו על ספסל כשפתאום ביצה נופלת עלינו מהשמיים!!! מה הסיכוי??

אה ויום אחרי קרה אותו דבר והפעם עם חרא. ולא, המזל שלי לא היה טוב במיוחד באותו יום!

קרלוס פאז:

באחד הימים נסענו לעיירה במרחק שעה נסיעה שנקראת קרלוס פז, עיירת נופש יפייפיה שמקיפה אגם גדול, הכל ירוק ופסטורלי, רק מה - 0 אנשים!!!

היינו שם לבד!!!

חוצמזה, שלאגם הזה יש את ״אפקט התרסות״, כי כשאתה מתקרב אליו אתה פתאום מבין שאתה שוחה בערמה של ג׳יפה.

סיימתי את השיהות הקצרצרה בקורדובה, נפרדתי מחבריי הגרמנים שהמשיכו לכיוון רוסאריו ונתתי פדאל למנדוסה.

מנדוסה - יין, כדורגל, שילמונים וחזרה לעברית:

נתחיל בזה שכשירדתי מהאוטובוס לא היה לי את הכתובת של ההוסטל שרציתי ללכת אליו, ואחרי שתשאלתי את כל העולם, סוףסוף הבנתי מה הכתובת ועליתי על האוטובוס לרחוב וירדתי בבלוק מספר 17 - או אז התברר לי שמדובר בעיר הכי סתומה בעולם מבחינת רחובות!!! באותו רחוב (san martin) יש פעמיים מספורי בלוקים מ1-20!!

זה אומר שכל כתובת מופיעה פעמיים באותו רחוב!!!

אני כמובן עם המזל שלי ירדתי בכתובת הלא נכונה, ואז הבנתי שההוסטל הוא 20 בלוקים ממני.

כמו ילדה קטנה נשברתי ולקחתי מונית.

בהוסטל הכרתי מספר ישראלים: גלעד שילמונים (אותו כבר פגשתי בבואנוס), אז׳לן וסרוגו מלהבים (חברות של הציירות מהכנען), רועי ועמרי מגדרה (שמכירים את עמית מהצבא), סידי מארח את צ׳ולו (שגם מכיר את עמית מהצבא) וענבר שפעת חזירים (מסתבר שהיא הייתה חובשת במחנה השפעת המפורסם).

בקיצור, כולם מכירים את כולם, בהחלט חזרתי לישראל.

הנה מספר פעילויות/פעולות/דברים/אנקדוטות שהיו במנדוסה:

העיר:

חוץ מעניין הרחובות הכפולים, מדובר בעיר מאד יפה ומיוחדת, שמתמחה (כמו המודל לחיקוי שלה - גני תקווה) בכיכרות. 

כל כיכר מלמיליאן, ובמיוחד הכיכר המרכזית ״פלאזה אידיפנדנסיה״ שהיא יותר בכיוון הגן ציבורי.

במנדוסה שמתי לב לתופעה שרצה בכל ארגנטינה, והיא השוני בדיבור בין הפרובינסיות למיניהן. במנדוסה השוני הוא בולט במיוחד - הם מבטאים y וll כ ״י״, לעומת כל שאר ארגנטינה שמבטאת ״ש״. עד שהתרגלתי, שברו אותי אלה!! 

סיור יקבים על אופניים:

בתכלס, מסוג האטרקציות של סימון v...

הרי מנדוסה היא העיר שמייצרת את היין לכל ארגנטינה, חובה לבקר ביקבים!!

לקחנו את הסיור בתשלום (למרות מרמורו של גלעד שלמונים, שהתבאס על היותנו ״שלמנים״), שכלל ביקור ב3 יקבים עם נסיעה על אופניים בינהם, שלאור טעימות היין הייתה קצת מסוחררת...

להגיד לכם שלמדתי משהו מיוחד מהסיור? לא. את כל הדברים כבר שמעתי מג׳וד בפורום כזה או אחר :)

האקנקגואה ואוספז׳טה:

אחרי יומיים בשמנדוסה, יצאנו לכיוון פארק האקנקגואה במטרה לעלות למחנה בסיס ראשון ולחזור ביום למחרת.

אחרי שנה של ארגונים (לזה לא היה אוהל, לזה לא היה שק״ש, זאת בכלל לא מבינה למה היא באה, וכו׳...), סוףסוף יצאנו עם אוטובוס, ירדנו בפונטה דל אינקה, והתחלנו ללכת לכיוון השמורה.

האקנקגואה הוא ההר הכי גבוה בדרום אמריקה, כמעט 7000 מ׳!!!

הנתון הזה כנראה גרם לארגנטינאים לקפוץ קצת מעל הפופיק, כי הם החליטו לגבות על לינה של לילה בפארק 380 פזו לאדם (!!!).

מבואסים רצח, התפשרנו על טיול של יום אחד בפארק, שיש לציין שהוא פשוט מדהים ביופיו!

שילוב של כל כך הרבה צבעים בהרים מסביב, כאשר בולטת בינהם פסגת האקנקגואה המושלגת מרחוק, הכל על שטח ירוק ומלא באגמים נוצצים. 

פשוט תענוג!

סיימנו את הטיולון, וחזרנו לפונטה דל אינקה, משם לקחנו אוטובוס לאוספז׳טה - העיר בעלת 1000 השמות.

באוספלאפץ התמקמנו בהוסטל מ-ט-ו-ר-ף עם שמפו, סבון ומסרק אישיים שמחכים לך על המיטה...

העברנו ערב מגניב ביותר, וביום למחרת חזרנו למנדוסה.

גודוי קרוז vs בוקה ג׳וניורס:

עוד מראש קנינו כרטיסים למשחק המדובר שבו בוקה אמורה להבטיח את האליפות.

לאור העובדה שכרטיס ליציע של בוקה עלה 150 עם תור של שעתיים בקופות וכרטיס לגודוי קרוז עלה 40 בלי תור, ולאור העובדה שבאמת לא עניין אותי איפה לשבת, קנינו כרטיסים ליציע של גודוי, הקבוצה שמייצגת את השכונה בה נמצא ההוסטל שלנו.

בהגעה למשחק, הבנו שזה בכלל לא משנה איזה כרטיס יש לך, כי זה היה כל כך שכונה שפשוט יכולנו להתיישב איפה שרצינו.

התיישבנו ביציע המרכזי, המקום הכי טוב שישבתי בו בחיי במשחק כדורגל, וגם המקום הכי מעניין בגלל שהוא היה בדיוק התפר בין אוהדי בוקה לגודוי קרוז.

כמה מכות!!!!

ראיתי שוטר שובר למישהו את הגב עם אלה!!!

הקהל של בוקה היה מרשים כרגיל, ולא סתם את הפה לשניה, לעומת הקהל של גודוי שהתגלה כקצת אשכנזי ושר שירים לפרקים.

כדורגל ברמה נמוכה כמובן, נצחון די פשוט של בוקה, סיום משחק בנפצים שבוקה זרקו ליציע שלנו, ו5 טון צחוקים.

אז אחרי 4 וחצי ימים מרוכזים ועמוסים עזבנו כולנו (חוץ משפעת ושלמונים) את מנדוסה ונסענו דרומה, לעיר הקודש ברילוצ׳ה.

וכל זאת ועוד במייל/רשומה הבא/הבאה,

שאו ברכה והצלחה,

לכם ולכל המשפחה,

3 מילים יגידו לה שם חה, חה, חה.

אדיוס.

פארק העיגולים בקורדובה

פארק האקנקגואה