ארגנטינה: ברילוצ׳ה - ברוכים הבאים לפטגוניה.

״אם רצית בן או בת, לך עשה לך לבד כי חופש פעולה לפרט״ (חנה׳לה לא רק התבלבלה, היא גם הבריזה משיעורי חינוך מיני).

יודעים למה?

כי זה כל הקטע של השלמן.

יום/צהריים/ערב/לילה טוב לכולם, 

סיפורנו הנוכחי מתחיל בנסיעה חסרת שינה של 12 שעות לנאוקן, עיר שולית עד משנית מאד שלצערי דחפו לי בה קונקשן, אשר הצלחתי בעזרת יכולות השכנוע וראית הנולד המופלאות שלי להפוך מ5 שעות לשעה (הלכתי לקבלה וביקשתי להקדים), ומשם נסיעה קצרה לברילוצ׳ה.

כשעה לפני ההגעה לברילוצ׳ה עצרה את האוטובוס משטרה כדי לבדוק האם מישהו מהנוסעים מחזיק עליו סמים.

לאור העובדה שאני ממש לא בקטע, לא התרגשתי מהעניין...

פתאום הסדרן והשוטר קוראים לי החוצה!!

קצת מבולבל, הם לקחו אותי לתא מטען והצביעו על הכלב גישוש שפשוט זיין לי את המוצ׳ילה מרוב התלהבות!!!

לא כל כך הבנתי מה הכלב רוצה (בדיעבד עלתה בי ההשארה שזה בגלל הריח של הבנגיי שעדיין לא עזב את המוצ׳ילה וכנראה שלא יעזוב לעולם), ואז קרה דבר יותר מוזר - השוטר שאל אותי ״יש לך פה סמים?״, עניתי ״לא״ והוא אמר ״טוב״, ופשוט לקח את הכלב והלך!!!

אתה לא מתכוון לבדוק לי את התיק??

נראה לך שאם היה לי פה משהו שיכול להכניס אותי לכלא הייתי פשוט מבשר לך על זה ומצביע לך על התא??

האם מישהו זרק פה אי פעם לאויר את המילה ״שכונה״???

מטומטמים.

ברילוצ'ה - סוף סוף יוצאים מעיר הגדולה:

אז הגעתי לברילוצ׳ה, וביציאתי מהתחנה המרכזית נכספתי לשיטת האוטובוסים הגרועה בתבל!

חיכיתי שעה לאוטובוס המקומי לעיר, וכשהוא סוףסוף הגיע, הנהג אמר לי שצריך לקנות כרטיס במשרדים! אבל זה אוטובוס מקומי!!! קונים כרטיס מהנהג!!

לא נורא, התרגלתי כבר לחכות...

התמקמתי בהוסטל הזול ביותר שהיה לי עד כה בארגנטינה, עם חדרים שנראים כמו בכפר ומקלחת של או-או (או לקפוא או לחטוף כוויה, אין באמצע), וכמה שעות אחרי הגיעו חבריי ממנדוסה - עמרי טאקט, רועי סבא, סרוגו חיקויים, אז׳לן מד״ס וסידי מארח את צ׳ולו.

הרצף הכרונולוגי הוא חסר משמעות אבל אתם כבר יודעים את זה:

העיירה:

ברילוצ׳ה היא עיירת נופש נהדרת בפרובינציית ריו-נגרו, שמהווה נקודת התארגנות בחורף לאתר הסקי ״קתדראל״, ובקיץ לטרקים בפארק ״נוואל וואפי״ (אנא תילמידה, איסמי נוואל) היפייפה.

הפארק בעצם מכיל חלק מרכס האנדים האינסופי, ומפוצץ בנופים מדהימים של הרים מושלגים המקיפים אגמים אזולים.

חוץ מהדברים הנ״ל, העיירה ידועה ביכולת ייצור השוקולד והגלידות שלה, נתון שלפחות בתפיסה הישראלית-דרומאמריקאית מהווה את האפיון המרכזי של העיר.

ואני ינצל את ההזדמנות כדי להתייחס לסוגייה מעניינת שסוףסוף יצא לי להיתקל בה במלוא הדרה -

הישראליאדה/הטיול המאורגן:

הגעתי למסקנה שאצל אחוז משמעותי מהמטיילים הישראלים, בעצם כמעט אצל כולם, ה״טיול הגדול״ הוא בעצם טיול מאורגן וקבוע, עם שינויים קוסמטיים קטנים.

כולם נוסעים לאותם ערים, בדרך כלל באותו סדר, כאשר הם מגיעים לערים האלה הם עושים את אותם דברים שקודמיהם עשו פה, אפילו אם מדובר באטרקציות מפוקפקות כמו מסעדות שאתה ״חייב״ ללכת אליהן וסיורים ״סופר שווים״ שאסור לפספס (ציטוט של שיחה עוד מאז שביררתי דברים על סלטה - ״תגידי, מה יש לעשות שם?״ ״לא הרבה, לעשות טיול סוסים ולאכול בויאחו ג׳ק״).

בברילוצ׳ה לדוגמא, אולי 10 אחוז מהמטיילים בכלל מודעים לפארק הנוואל וואפי (למרות שהוא הסיבה שהעיר התפרסמה מלכתחילה), ומסכמים את השהות שלהם בעיירה ב״אחי אתה לא מבין איזה שוקולדים וגלידות יש פה אתה עף״.

דבר שתומך בטענה הזאת, הוא הכינוי הנוראי ״הגל העולה/היורד/המבולבל/הסטטי״, כי הרי אף אחד לא באמת מטייל את הטיול שלו, הוא בעצם חלק מגל.

בקיצור אפשר לסכם את הנושא במשפט ״אחי, זה הטיול שלך, תעוף עליו, תעשה את מה שכולם עושים״.

שלא ישתמע ממה שאני אומר שאני נקי מהטיול המאורגן הזה, אני פשוט מנסה למצוא את הפניות הקטנות בתוך התבנית הקבועה, ולהזכירכם, הטיול שלי בהודו היה לחלוטין הטיול הישראלי הקבוע :)

הנוואל וואפי - הפריי, הג׳ייקוב ומה שבינהם:

אז אחרי יום וחצי של התארגנויות, בהם השלמנו אוהלים, בלוני גז, אוכל, ושאר חמוצין לקראת הטרק, יצאנו לכיוון אתר הסקי ויה קתדראל, מתעלמים בדרכנו מ2 בנות שהזמינו אותנו למסיבה במוצ״ש (לפי איך שהן נראו מדובר כנראה במסיברלה או בגמדיסקו).

הטרק הארוך של ה5 ימים (נוואל וואפי טרוורס) לא היה אפשרי כי היה לו חלק באמצע שסגור, אז נאלצנו לצמצם אותו ל3 ימים.

היום הראשון לא היה קשה במיוחד, אך המזג אויר יצר ראות די מעפנה שקצת ביאסה..

הדבר שבאמת הקשה את היום הזה היה הזבובי ארמדילו העצומים, כל אחד בגודל של צרעה מפותחת, וכמו שתיאר אדון voy - אם מנסים להרביץ להם הם מחזירים לך.

הדרך עברה ליד אגם גוטיארז, ובסופה הגיעה ל״רפוחיו פריי״ (רפוחיו הוא מאין בית הארחה באמצע השטח, שגובה מחירים מופקעים על כל השירותים שהוא נותן כגון לינה, אוכל ושימוש במטבח) ליד לגונה ״טונטק״ היפייפיה.

הקמנו במקום את האוהלים (ערב ראשון באוהל הגבר שלי, שמסתבר שלא באמת אמור להכיל 3 אנשים, בעיקר לא שאחד מהם הוא אני) ועשינו ארוחת ערב נהדרת בשטח מבית היוצר של סבא המאסטר שף.

במקום גם פגשנו את אשטון וקוצ׳ר, 2 פלס״רניקים שהיה להם מאד חשוב להראות שהם בכושר הרבה יותר טוב מאיתנו, בעזרת משפטים כמו ״חשבנו שתגיעו מקסימום 3 שעות אחרינו״ ו״טוב נראה לי שננצל את ההזדמנות כדי לעקוף אתכם עכשיו״.. ועל זה הומצא מלחתחילה הביטוי ״יצור מהASS". 

ביום למחרת יצאנו מערבה לכיוון רפוחיו ג׳ייקוב, כאשר התחלנו בעליה חדה בדרך שקצת קשה להבין למה סימנו אותה ככה, בין בולדרים אקראיים לאבנים חלקות מנחל שזרם צמוד לעליה.

הגענו ללגונת ״שמול״ הנהדרת, וממנה המשכנו לטפס בשלג למעלה. בשבילי זאת פעם ראשונה לחלוטין בה אני מטפס על שלג, וזה בהחלט השטח הכי קשה להליכה שיצא לי לפגוש..

פשוט צריך להמציא שיטות איך לעלות בלי להחליק!!

סיימנו את העליה בתצפית מדהימה לואדי, ואחרי ארוחת צהריים התחלנו לרדת אליו, בירידה שהדרך היחידה לרדת בה היא להחליק למטה (די כיף למען האמת, חוץ מבמקרה של צ׳ולו שלא הצליח לבלום ודפק הפכה על הראש).

בואדי נכנסנו ליער חביב, שבאיזשהו שלב הפסיק להיות חביב כי איבדנו בו את הסימון.

המפה שברשותנו הייתה שווה לתחת, ופתאום ראינו סימונים על עצים בסס״ל...  אלוהים יודע למה חשבנו שצריך לעקוב אחריהם!!

הלכנו כמו עיוורים אחרי הסימונים האלה, כאשר כל אחד בתורו זורק משפט שמטרתו לחזק את הבטחון בדרך החדשה (לדוגמא, כאשר מישהו העלה את הטענה שאין שום עקבות בשלג בו אנחנו הולכים, תגובתי הייתה ״כנראה שכל השאר איבדו את הדרך״.. סתום).

אחרי שעתיים של עליה בדרך לא דרך פתאום נפסקו הסימונים, ולאור השעה המאוחרת החלטנו לחזור למטה ליער ולישון שם.

וככה יצא שאת הלילה השני עשינו באמצע שומקום, כאשר יורד עלינו גשם בלי הפסקה ומקיפים את האוהלים שלנו כלבי זאב לא סימפטים במיוחד.

הגשם המשיך גם בכל היום למחרת, בו חיברנו את מה שלא הספקנו ביום השני עם כל היום השלישי, בדרך משמעותית יותר קלה מהיומיים הראשונים...

סה״כ טרק נהדר עם חווייה בת זונה כבונוס!

חזרנו שבורים להוסטל וחגגנו את הסיום בארוחה במסעדת ״דון אלברטו״ (עוד אחת מהאטרקציות שכל אחד ״חייב״ לעשות בברילוצ׳ה)... מה שמשליך אותי לנושא האחרון למייל הנ״ל:

הרגלי האכילה שלי בארגנטינה:

אני מניח שאפשר לדלג על החלק שבו אני מסביר על זה שאני מאד אוהב לאכול וכל הבילשוטים שמסביב, אז אני יעבור ישר לעניין.

לאור העובדה שמסעדות בארגנטינה הן סופר יקרות, אני כמעט ולא אוכל בהן בכלל.

למען האמת, אפשר להגיד שבכמעט חודש וחצי פה אכלתי לא יותר מ7 פעמים במסעדה (להוציא כמובן אמפנדיות למיניהן).

הפתרון החלופי (והדי מקובל פה) הוא לבשל בהוסטל... הבעיה היא שאין לי את הכוחות או את הכשרון להתחיל להכין ארוחות מלאות ועשירות במוצרים, ויותר מזה, אני לא מרגיש את הצורך בכך כאשר אני יכול למלא את המקום הפנוי בבטן בבשר בלבד.

יום אחד במנדוסה אמרתי משפט שנדבק אלי עד היום, כאשר הלכנו לסופר ושאר החבר׳ה קנו מצרכים לסנדוויץ׳ : ״עזבו אותי מסנדוויצ׳ים, אני קונה סטייק, זורק אותו על הפלנצ׳ה ואוכל״.

החיקוי בדרך כלל מלווה במבט חצי מגניב חצי נון שלנטי ותנועת זריקה עם היד, והמתחרה היחיד שלו הוא המשפט השני שלי: ״מה, לא תהיה איזו סרווסה?!״ :)

חוץ מזה אפשר להגיד שבגדול כל מה שאנחנו עושים זה

לחקות אחד את השני/אנשים רנדומליים וסתומים שאנחנו פוגשים בדרכנו.. (קצת מזכיר את הודו).

ואז(הזקנה התפצלה לשתיים), ביום בהיר אחד, החלטנו שאנו עוזבים את ברילוצ׳ה לכיוון אל בולסון, במטרה לחזור כשהמזג אוויר יתבהר ויהיו עוד אופציות לטיולים..

וכל זאת ועוד יסופר במייל הבא,

מי יתן ומישהו מכם יזיז את התחת ויכתוב לי מה קורה איתו וכאלה כי זה בהחלט יוכל להפתיע אותי,

ובכל מקרה,

אל תשכחו,

תנצרו היטב בלבכם,

אל תתנו לדבר לחמוק ממוחכם,

תאמינו בכל כוחכם,

ותמיד תזכרו והזכירו לחבריכם -

שכל הפועל על הזין.

ביי.

פארק לאומי נוואל הואפי

הפריי והג'ייקוב