ויאטנאם: מסע בארץ הטוסטוסים וסוף לטיול.

"זה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור" (יהורם הגאון)

את המייל האחרון כתבתי בערך חצי שעה לפני שיצאתי לכיוון שדה התעופה של בנקוק... לא משימה קלה ב-כ-ל-ל כשמדובר בחג הפסיכי הזה שלהם...

הייתי צריך להזמין את המונית מראש (דבר שלא עשיתי או חשבתי לעשות בכל הטיול) שתגיע עד הכניסה של המלון, העמסתי את התיקים בבגז' בדילוגים תוך כדי חיפויים עם רובה מים והסתתרות מאוחרי מחסות, הכל כדי להגיע איכשהו לשדה תעופה יבש ועם ציוד שלא ספוג במים... עבר בהצלחה!

בשדה התעופה חיפשתי את המשפחה שלי, כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לחפש אותם במתחם המזון - שלמרבה ההפתעה זה בדיוק המקום בו הם היו! אין ספק שלהיפגש אחרי כל כך הרבה זמן זה מפתיע ואף מרגש...

תמיד יש את הפחד הזה שאחרי שאתה לא רואה מישהו הרבה זמן אז הוא ישתנה לחלוטין ולא תכיר אותו... טוב אז המשפחה שלי לא השתנתה, אולי חוץ מאח שלי שאיכשהו בחצי שנה האחרונה התחיל לאכול בכמויות הסטריות, אפילו יותר ממני (ולפקוד את בתי השימוש בתדירות מקבילה).. מגניב! באותו רגע העברתי להורי את הדרכון, ויחד איתו את כל האחריות - לא עוד חיפושי גסטהאוס מעייפים עם התמקחויות מורידות שנות חיים, לא עוד אכילה בדוכנים ברחוב, לא עוד התכלבות באוטובוסים/ריקשות מעלות עובש, לא עוד לשבת ולתכנן מה עושים ומתי עושים... ברוך שובי לעולם טיולי המשפחות, הכל מתוכנן, מאורגן, מפנק וטעים!

עלינו לנו חמישתנו, אני, ג'וד, אמא, דודו הקטן וסער על המטוס לויאטנאם הקומוניסטית (או יותר נכון - "השיתופית", המילה בה השתמשו כדי למנוע את טעות-המילים-האוניברסליות-הנפוצה) :

האנוי - GO ON קומוניזם:

הגענו לנו לעיר הבירה של ויאטנאם אשר נמצאת בצפון, וכאשר יצאנו משדה התעופה, לא יכולתי שלא לשים לב למצבור הטוסטוסים הגדול ביותר שראיתי! מה זה?? רק טוסטוסים!! לפי דברי המדריך יש בעיר 5 מליון טוסטוס על 6.5 מליון איש. אהה הם אוהבים מכוניות. לאור תעשיית האופנועים הקיצונית בעיר הזאת, גם תעשיית הקסדות יצאה ברעיונות חדשים, ככה שלרוכבי האופנוע (אלה שמועילים בטובים ללבוש קסדה) יש קסדות מגניבות שמעוצבות כמו כובעים של מותגים (נייק אדידס וכאלה...). אמרתי שאני חייב אחת כזאת לארץ, ואז כשבדקתי כמה אופציות בחנות קסדות, גיליתי שזה לא סתם נראה כמו כובע, זה בטיחותי כמו כובע!! קסדה בעובי של נייר אורז, אין ספק שגם אם אני ישים על הראש שקית ניילון אני ירגיש הרבה יותר בטוח.. לא קניתי.

חוץ מזה לא יכולתי שלא לשים לב לכמות הבלתי פרופורציונלית של מועדוי הקריוקי... מסתבר שאצל הויאטנמים במקום ללכת למסיבות וכאלה, הם הולכים ומתפדחים אחד מול השני במועדוני קריוקי... המשפחה שלי לא זרמה על העניין :(

אחרי לילה מפנק במלון אמיתי (סוף סוף), נסענו לנו בואן לכיוון "מין בין", עיר קדומה במרחק שעתיים נסיעה מהאנוי, שם ביקרנו במקדשים למלך (תופעה מדהימה של הקומוניזם, היא העובדה שהוא גורם לאנשים לסגוד לבני אדם..), ושטנו בנהר העובר בתוך 3 מערות tam-coc, בנוף הררי מדהים עם צוקים ישרים ועצומים.

ביקרנו במוזוליאום (מוזיאון-קבר) של הנשיא המפורסם "הוצ'ימין" (שהנהיג את השתלטותה של צפון ויאטנאם על הדרום ואת נצחונו של הקומוניזם), שם הפנאטים האלה מחזיקים את גופתו החנוטה על במה המוצגת לכל מי שנכנס, כאשר הוא מוקף 24/7 ב4 שומרים חמושים וקומוניסטים להפליא. פולחן אישיות ברמה בלתי מובנת.

אחר כך ביקרנו בביתו לשעבר של הוצ'ימין שהפך למוזיאון, שם שמענו בלי הפסקה שבחים מהמדריך על כמה שהוצ'ימין היה אדם צנוע והקדיש את כל חייו אך ורק לטובת הכלל... שיספר את זה לאמריקאים.

כמו כן שמתי לב לשיטת בינוי חדשנית שהחבר'ה פה דוגלים בה... הבתים בכבישים הראשיים הם גבוהים, ארוכים באורך ומאד מאד מאד צרים ברוחב (תנסו לדמיין שהפרונט של הבית שלכם היה 2 מטר, ובעצם כל השטח היה לעומק הבית, על השטח הקדמי של בניין דירות רגיל בגני תקווה מכניסים בויאטנאם 3-4 בניינים) הסיבה לכך היא שהשטח הסמוך לכביש הראשי הוא משמעותית יותר יקר מהשטח שמאחורה, אז אנשים קונים שטחים בצורת מלבן עם הבדל מאד גדול בין הצלעות... נשמע הגיוני? ברור שלא!! לא שמעתם על קבוצות רכישה? אתם לא יכולים לבנות בנין אחד ולהתחלק? לא. אתם תבנו במקום בניין אחד 4 קונסטרוקציות שונות. מאד כלכלי מצדכם.

דבר טוב שאפשר להגיד על ויאטנאם זה שהיא זולה בקטע קיצוני לחלוטין. מוצרים מגיעים למחירים שפשוט כיף לשלם! (לדוגמא - 3 וחצי ש"ח לחגורה, 8 ש"ח לחולצה , 30 ש"ח לנעלי אולסטאר גנובות אמיתיות, תיק גב 50 ליטר ב25 ש"ח ודמיינו את ההמשך..)

דבר נוסף שממש כיף פה באופן לא מפתיע הוא האוכל... טעים רצח! כאן הם מתמחים במה שנקרא "SPRING ROLLS" - סוג של אגרולים ממולאים במיטב בעלי החיים האהובים, "PHO" - מין מרק עם אטריות אורז והפתעות, ובכלל בכל מה שקשור לפירות ים...

בסוף יומנו השלישי בהאנוי עלינו על רכבת לילה לעיר הצפונית "סאפה", בקרון שינה מרווח שלא סופר את הסליפרים בהודו, אך לצערי הרב, לעומת הסליפרים באוטובוסים, המיטות מסודרות כך שאתה שוכב מאונך לכיוון הנסיעה, חברו את זה עם בלימות רנדומליות של הרכבת וקבלו לילה ללא שינה.

סאפה - רק טרסות:

הגענו לסאפה, שם קיבל את פנינו זום (כן השם שלו כמו המסטיק והקירוב של העדשה) שלא מפסיק לחייך ולקח אותנו לשוק מפתיע שם מוכרים בעלי חיים מכל הסוגים לצרכי עבודה ומאכל..

במהלך הנסיעה נגלה הנוף המטורף של האיזור - רכסי הרים עצומים, עליהם יש כמות היסטרית של טרסות לגידול אורז... פשוט להסתכל על קילומטרים של רכסי מדרגות ירוקות..

ביומנו השני בסאפה יצאנו אני ודודו הקטן (דרך אגב זה השם הרשמי של אחותי שחר) ל"טרק" בהרים (בואו נגיד שאם אפשר לקרוא לטיולון שעשינו טרק, אז לשביל ישראל אפשר לקרוא מסלול בשייטת), שם יצא לנו לראות איך חיים החקלאים הויאטנמים, באמצע כפר בשום מקום, שמסביבם רק טרסות ושטחים שבעתיד יהיו טרסות.. דרך אגב יש קטע מעצבן עם טרסות שמרחוק ממש בא לך לרוץ ולקפוץ עליהן כי הן כל כך ירוקות ויפות, ואז שאתה לידן אתה מגלה שזה בעצם גועל נפש ויש בתוכן רק בוץ ובוצק... 

בסאפה גם מסתובבות בנות שבט "המונג השחור", נשים ויאטנמיות מציקניות שכל היום רודפות אחרייך עם הסחורה שלהן (בדרך כלל פיסות בד עם ריקמה ועם הרבה חוסר שימושיות), ומסרבות להכיר בעובדה שכבר ביקשת מהן 10 פעמים ללכת.

דודו הקטן (שמתלהבת מילדים בצורה אפילו יותר קיצונית ממני) הכריזה על פתיחת תחרות בין הילדים הויאטנמים, ועל חלוקתם ל3 קבוצות, החייכנים, בעלי הפרצוף התוהה ובעלי הפרצוף הזועף. מקבלים ניקוד לפי כמות השומן בגוף של הילד, וקבוצת הילדים הזועפים מקבלת בונוס. כן אחות שלי משוגעת.

אחרי ביקורון בגבול הצפוני עם סין, נפרדנו מסאפה בנסיעה חזרה ברכבת לילה, בה ציינו את ליל הסדר ב2 דקות וחצי של קריאת ההגדה ובליסת חבילת מצות, כמובן שגם בנסיעה הזאת לא ישנתי יותר מדי...

שחזרנו להאנוי (5 וחצי בבוקר), עברנו בשוק הפרחים, בדרך ראינו את הויאטנמים פותחים את היום בהמוניהם עם ריצת בוקר, ואת בנות האנוי בשיעורי אירובי עם מוזיקת פקאצות ומגוון התנועות הכי דל שראיתי מימיי, מה שכן סחתיין עליהם על המודעות לספורט ועל היכולת לקום בשעות כל כך לא אמיתיות.

משם נסענו ישירות ל"הלונג ביי" המפורסם.

הלונג ביי - לא מהעולם הזה:

הגענו להלונג ביי (מפרץ הלונג ללא מבינים), מפרץ בים סין הדרומי כ4 שעות נסיעה מהאנוי, שם עלינו ישירות על ספינה לשיט מפתיע.. בתור התחלה, התברכנו בכך שהיינו התיירים היחידים בספינה ויצא לנו מדהים עם הפלגה פרטית.. כשמתרחקים מהמזח, מתחילים להתגלות הצוקים המדהימים שמזכירים מאד את אלו שיש בדרום תאילנד, רק שפה הם צפופים הרבה יותר ובאים בכמות יותר גדולה... פשוט מדהים! המדריך כמובן נתן לנו את התאוריות המאד מציאותיות שלו על היווצרות המקום (אני לא יאריך בסיפור, אני רק יגיד שמעורבים בו דרקונים ולהבות ירוקות), והסב את תשומת ליבנו לצורות של בעלי החיים שאפשר לראות בסלעים.

אחרי ארוחת הצהריים עמוסת החסילונים נכנסנו למערת הנטיפים הגדולה של המפרץ, באמת אחד הדברים החזקים, ולעומת המערה בארץ, מותר לצלם שם עם פלאש :)

את הלילה העברנו במלון עם אחד החדרים הכי משוגעים שראיתי בחיים, השוס בו הייתה המקלחת שנראתה כמו חללית עם ברזים שמשפריצים עליך מכל הכיוונים ורמקולים עם מוזיקה.. אני מניח שגם הייתה שם אפליקציה של מטוס אבל לא ניסיתי. באותו ערב גם עשינו סשן קטן של פיימוס - המשחק הטוב ביותר שנוצר אי פעם.

יום אחרי חזרנו להאנוי, שם ראינו מופע בובות חביב וקצת הזוי, ויום לאחר מכן עלינו על מטוס שלקח אותנו לסייגון שבדרום ויאטנאם.

סייגון - אפוד, תד"ל, על הגב:

כדור בקנה ואני מוכן לקרב.

סייגון, בירת הדרום של ויאטנאם עד לסוף המלחמה, שאחריה שונה שמה ל "אוצ'ימין סיטי", היא העיר הגדולה ביותר בויאטנאם, הרבה יותר מפותחת מהאנוי, ואפילו יותר עמוסה בטוסטוסים..

אחרי התמקמות מהירה במלון, נסענו ישר ל"CHI CU", עיר המחילות המפורסמת של הוייטקונג (תנועת המרי של הצפון ויאטנמים בדרום). באמת שזה אחד הדברים המדהימים שראיתי בכל מה שקשור ליצירה של בני אדם. מעבר למערכת המחילות האין סופית במקום, ראינו דוגמאות אמיתיות לאותן מלכודות ג'ונגלים מפורסמות שרואים רק בסרטים, עשרות סוגים של מנגנונים (שעשויים עם הכי מעט טכנולוגיה שאפשר לתאר - במבוקים ועץ), שממירים פסיעה על הקרקע או דחיפת דלת להשתפדות מיידית של האויב המסכן. פ-ס-י-כ-י-! לוחמת גרילה לפי ההגדרה. החבר'ה האלה חיו יותר מ10 שנים בתוך האדמה וניצחו את המלחמה, דבר שצריך להעריך למרות הסלידה הטבעית מהקומוניזם... כמו כן יש לציין שבתעלות הוייטקונג יש גם יתושי וייטקונג (או בשמם המחתרתי - "המוסקיטונג") - שמנצלים את טכניקות לוחמת הגרילה שהם רכשו במלחמה כדי למצוץ לך את הדם. פול בעקיצות.

ביום אחרי נסענו לשיט על נהר המקונג, למדנו איך מכינים ממתקים מקוקוס והעברנו לילה בעיר "קנטאו".

בבוקר שטנו לעבר השוק הצף, שם גם עלינו לשוק דגים (שם הדגים כמובן עדיין חיים, עד שמישהו קונה דג ואז בעלת הדוכן הורגת וקוצצת אותו במקום), במקומות האלה אפשר לראות את ויאטנאם האמיתית והפשוטה. נסענו בחזרה לסייגון ללילה האחרון שלנו בויאטנאם.

יומולדת בבנקוק וסיום המסע:

ביומולדת שלי חזרנו לבנקוק הגדולה, והתמקמנו במלון "BAIYOKE SKY" - שהוא גם הבניין הכי גבוה בבנקוק (84 קומות, יופי של מספר), ממנו אפשר לראות את העיר כמו שאי אפשר בשום מקום אחר.

היה נחמד לחזור גם לתקשורת עם העולם שבחוץ (בויאטנאם, מטעמי קומוניזם כמובן, נחסמו הפייסבוק ושאר רשתות חברתיות), תנסו לא להיכנס לפייסבוק יותר משבוע ואז תבינו שאתם באמת מכורים.

קצת קניות וסידורים אחרונים, ביקור בתחנות החשובות (MBK, קווסאן, בית המסז' האהוב וכו'..), וחגיגת יום ההולדת בדרך צפויה - אכול כפי יכולתך של בשר.

אז היום, ה25.4, אני מסיים את הטיול המדהים הזה, עולה בלילה על מטוס לארץ הקודש וחוזר למרכז העולם - גני תקווה.

חוזר לאוכל המצוין, למרתף המפנק (ספה, פוכית וLCD), לערבי הפוקר, לאגאדיר, לכדורגל של שבת, להופעות של אומנים ישראלים, לקנטלים (בתקווה שהם יקומבקו), להאסלי, לחברים, לכיכרות, לאוכל המפתיע, לפאפא ג'ינוס, לטיולים הרנדומליים מדי פעם, לאופנוע המעפן שלוקח חצי שעה להתניע, לאוכל המדהים, לעבודה, למחויבות, ולמחשבות על העתיד הרחוק והקרוב...

חוזר מלא בחוויות, סיפורים וחברים חדשים, חוזר קצת יותר שזוף, קצת יותר רגוע, קצת יותר ציני, קצת יותר רוחני, קצת יותר דתי (זה נגיד בצחוק), ואני ממש מקווה שגם קצת יותר טוב.

מקווה לראות את כולכם כמה שיותר מהר, אני בהחלט מודה שהתגעגעתי...

ובזאת נסיים את שרשרת המיילים (כל הכבוד למי שהצליח לקרוא את עשרות העמודים האלו בלי להירדם/לעבור ניתוח בעיניים) , בקרוב אצלכם ותמיד שלכם, גלעדי.

תחי מדינת ישראל. 

תאילנד: וכל הקוקוס מטפטף.

"...הודו רחוקה אבל תיסע..." (שלמה ארצי, האמיתי. עכשיו היא נראית רחוקה מתמיד)

אז כמו שכנראה הבנתם מסוף המייל האחרון, הפרידה מהודו לא הייתה קלה בכלל...

ברגע שהמטוס המריא, ירד האסימון סופית שבאמת נגמר הפרק של הודו, ובימים הקרובים חטפנו מספר שוקים שגם גרמו לנו להבין שממש חבל שנגמר הפרק של הודו (הכתובת היית על הקיר, כל הטיסה לא יכולנו לישון בגלל תינוק שצרח במושב שלפנינו, במצבים כאלה צריך לקלוט את הרמזים שאלוהים שולח לך ולחזור אחורה!)

אז נחתנו בבנקוק, ובגלל העיכוב של המטוב בדלהי, פספסנו את טיסת הקונקשן לפוקט, אז הרווחנו למרבה שימחתנו עוד כמה שעות בשדה תעופה...

בהמתנה לטיסה נתקלנו במעשה חסר אחריות לחלוטין! פגשנו זוג ישראלי שבדיוק יצא לירח דבש, התקשקשנו קצת מה קורה בארץ וסיפרנו שאנחנו בחו"ל כבר 4 וחצי חודשים, ואז הם אומרים "וואלה? וואי יש לנו פה במבה אתם רוצים??" העיניים שלנו נדלקו עד לרמה של דמעות, הפעם האחרונה שאכלנו במבה הייתה בפלולים וגם שם זאת הייתה שקית אחת (איי הילש הילש.... מי מביא שקית אחת שמדובר בי ובאלעד??), אנחנו אומרים בפה רועד "ברור שאנחנו רוצים" והריר נוזל לנו לכל עבר, ואז הבחורה מוציאה מהתיק שלה לאט לאט שקית של..... שוש. איזו אכזבה. איזה חיקוי שולי לבמבה. חוסר אחריות שגובל במחדל. :)

עלינו לטיסה לפוקט, נחתנו, ירדנו מהמטוס, והנה הוא מקבל את פנינו, מחכה רק לנו וצוהל לקראתנו בקול גדול, קבלו אותו - 

שוק מספר 1: גשם.

אבל מה זה גשם? 30 טון מים באחת שניה על אחד גולגולת. גשם שהיה פותר תוך שעה את כל בעיות המים של ישראל לעשור הקרוב. גשם גשם משמיים כל היום טיפות המים. מה לעזאזל קשור הגשם הזה באמצע ה"עונה החמה" בתאילנד??? הגשם לא הפסיק אפילו לשניה אחת בכל ה-24 שעות שבאו אחרי זה, וגרם לשטפונות פסיכיים בפוקט ובעוד כמה איים בדרום תאילנד. קשור מאד.

נסענו מהשדה תעופה לעיר "פטונג" (פוקט הינו אי עצום בדרום תאילנד ויש בו הרבה ערים), שם התמקמנו במלון, שיאמר לזכותו שהוא כמה רמות טובות מעל מה שהתרגלנו אליו בהודו..

יצאנו מהחדר למשו כמו שעה בשביל לאכול ואחרי שכמעט נשטפנו לנו בנהר שהלך והצטבר שם, הבנו את הרמז וחתכנו לישון.

בבוקר הגיעה מונית שסגרנו עוד בשדה תעופה לאסוף אותנו מהמלון לכיוון הנמל (התייצבנו ב7 בבוקר כמו שנקבע, המונית הגיעה ב7 ורבע, הנהג הסתכל על הכרטיסים, אמר שאנחנו נוסעים עם חברה אחרת, נסע משם, חזר ב7 וחצי, הסתכל שוב על הכרטיסים ואמר שבעצם הוא כן אמור לקחת אותנו), שם עלינו על מעבורת חביבה ששטה לה דרום מזרחה לכיוון האי המפורסם והיפייפה - קופיפי.

קופיפי:

כשהמעבורת התחילה להתקרב לכיוון קופיפי ושלל האיים המקיפים אותו, נגלה הנוף המדהים והיחודי לדרום תאילנד. איים שהדפנות שלהם הם צוקים כמעט ישרים לחלוטין, ולפעמים פשוט עמודי צוק שלא ברור איך הם עומדים ככה באמצע המים. כל זה באמצע ים כחול וצלול, יפה ברמה שקשה לתאר. כאשר התקרבנו למזח של קופיפי, ראינו איך הצבע של המים משתנה לתכלת/סגול, פשוט נראה לא אמיתי.

היה מצחיק כשהגלים נשברו על הספינה ומים השפריצו על כולם, סיטואציה המייצרת הזדמנות פז לפקאצות להמחיז לעולם את פקאצותן, ולצרוח בקולות צפצפניים ומפגרים, בחורה אחת אפילו צעקה "OH MY GOD"... מה את סתומה? למה ציפית? אם את עולה על סיפון של ספינה את אמורה לקחת בחשבון שאת יכולה להירטב, או כמו שאלעד הגדיר: "אם מישהו משלשל לך על הפנים, אל תתפלא שאתה טועם חרא".

ירדנו לנו מהמעבורת והתחלנו לחפש גסט האוס, תוך כדי חיפושים ובירורים, פגשנו אותו... לא, אני לא מדבר על חלקי או מישו אחר שטייל איתנו, אני גם לא מתכוון ליאיר אטלי הגדול מכולם, אני מתכוון לאחד והיחיד, הראשון שאין שני לו - 

שוק מספר 2: מחירים. 

אין לי איך לתאר לכם כמה תהומי ההבדל מחירים בין הודו לתאילנד. לא רק שהרופי של הודו שווה בערך ל2 שליש מהבאט של תאילנד, גם רוב המחירים של הדברים הבסיסיים בבאטים בערך כפול מאותו מספר ברופי. גם אם אתה מתפשר על חצי מאיכות החיים שהתרגלת אליה בהודו, עדיין תסגור את החודש בלפחות כפול ממה שסגרת בהודו. זה יותר גרוע מלעבור מישראל להונג קונג.

אז אחרי חיפושים רבים הצלחנו למצוא גסט האוס (שמו OASIS) ב"רק" 450 באט לחדר זוגי (רק בשביל ההשוואה, המחיר שבדרך כלל שילמנו בהודו לחדר זוגי היה 250 רופי, שזה מקביל בערך ל160 באט), ויצאנו להכיר את האזור.

אם חשבתי שגואה זה תיירותי, סיבוב קצר בקופיפי גילה לי עד כמה באמת מקום יכול להיות תיירותי... כל חצי מטר יש פאב, הברמנים הם בכלל אירופאים ובחוץ עומדות בחורות שהן הדבר הכי רחוק שיש מתאילנדיות שמייחצנות את המסיבות של אותו ערב... פשוט הרגשתי כמו בנסיעה של החבר'ה ליוון, רק פי 100.

ביומנו השני עלינו לנקודת התצפית הגבוהה של קופיפי, מראה מדהים המגלה את הצורה של האי, שהוא בעצם חיבור של שני איים-הרים (סוג של אוכף), שיוצר באוכף משני צדדיו מפרצים עם חופים מדהימים, מצד אחד החוף דרכו מגיעות הסירות, ומצד שני החוף שמיועד לרחצה.. מה שהכי מדהים זה שהמים ממש שונים בצבע שלהם מ2 הצדדים... בקיצור ישבנו לנו שם וגם פגשנו 2 חבר'ה בני 30 שאחד מהם זרק לנו ככה בנון-שלנטיות אחרי 10 דקות שיחה שהוא גר בגני תקווה (איך לעזאזל אתה לא אומר את זה דבר ראשון שאתה מתחיל שיחה עם בנאדם?? אתה פאקינג גר בגני תקווה, מרכז העולם!!! מה יש לך???).. חזרנו לנו לחדר להתבטל קצת, ובשעות הערב הוא סוף סוף הגיע. אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא מדובר בחופש הגדול, אני מדבר כמובן על מלך המלכים, הראש לאריות, חוד החנית, מלח הארץ, והפעם באמת הגדול מכולם, נא לעבור לדום ולהכתיף אשכים לקבלת:

שוק מספר 3: לא כל האנשים בעולם מסבירי פנים.

והפעם מדובר בסיפור קצת יותר ארוך...

פתאום דופקת לנו בדלת שוודית ושמה לינדה, ושואלת אם יש לנו בעיית חרקים... אמרנו שאין איזו בעיה מיוחדת (כמובן שהיו יתושים אבל מה זה בשבילנו אחרי ששרדנו את האמפי) ואז היא מראה לנו את החדר שלה ואנחנו קולטים שכל המיטה מפוצצת זחלים ומשו בין זבובים ליתושים... עכשיו יש איזה קטע מפגר בקופיפי שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם בחיים שלי, וזה שבשעה מסוימת, בערך 6 בערב, הבעלים סוגרים את הדלפק קבלה של הגסטהאוס ופשוט נעלמים, ואם יש לך איזושהי בעיה אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך...

בגלל שהקבלה הייתה סגורה ולא היה רשום אפילו טלפון, הלכנו עם לינדה לצד השני של האי לסניף השני של הגסטהאוס, גם שם כמובן הקבלה הייתה סגורה אבל לפחות היה טלפון.. בקיצור לינדה הזאת מתקשרת לבעלים מסבירה את הבעיה, והבעלים אומרת לה שהיא מגיעה לגסטהאוס..

אנחנו חוזרים לגסטהאוס שלנו, שם מחכות לנו 2 נשים אחת מערבית ואחת תאילנדית (לאחר המקרה החלטנו לקרוא להן בשמות "סילביה וצ'ין-צ'ן דג ומשולש בע"מ"), לינדה מסבירה להן את הבעיה, והחוצפניות אומרות לה שהן לא מוכנות להעביר אותה חדר, והמקסימום שהן מוכנות זה לעשות לה צ'קאהוט ולהחזיר לה את הכסף.. אני ואלעד, בנימוס ורוגע שממש לא אופייני לנו, הסברנו להן שאצלנו בחדר אין את הבעיה הזאת, והם בתגובה אמרו שהן לא מעוניינות לשמוע ושהערנו אותן באמצע השינה (זה היה ב7 בערב!), וסילביה צעקה על אלעד לסתום את הפה (בשבריר שניה הזה כבר עברו לי בראש תכנונים איך אני מוציא את אלעד מהכלא התאילנדי על זה שהוא שבר לה 2 צלעות, אבל הוא הראה איפוק מעורר הערצה ואפילו לא צעק עליה בחזרה), השיא היה שלינדה עשתה צ'קהאוט ואז הצענו לה להשאיר את הדברים אצלנו בחדר עד שהיא מוצאת גסטהאוס אחר, ושהיא באה לשים את הדברים הבעלים צעקו עליה שהיא לא משאירה את הדברים שלה במקום שלהן ושתעוף מפה בזה הרגע..

בקיצור היינו די בהלם מהמקרה, וכבר אמרנו לעצמנו שלולא העובדה ששילמנו מראש ל4 לילות (זאת הייתה הדרישה שלהן כדי שנקבל את המחיר הבאמת יחסית זול של החדר) היינו עוזבים גם אנחנו את המקום... תכלס לא היינו צריכים, כי בבוקר שלאחר מכן באה אלי צ'ין-צ'ן ואומרת לי "היום אתם עושים צ'טהאוט", למה?? כי אתם מתערבים בעניינים שלא שלכם, אתם ישראלים וכל הזמן מדברים ועושים בלאגן ואני לא רוצה אתכם פה. האמת שנכנסתי להלם קרב מהעניין, בהודו בחיים לא שמעתי מאף אחד מילה רעה על ישראלים, וכנראה שלתאילנד מגיעים מהארץ גם חבר'ה שלא עושים רק טוב... האמת שלא עניתי לה יותר מדי, נראה לי שהטיול הזה הפך אותי לקצת יותר רגוע כי אפילו לא הרמתי עליה את הקול, והמשפט הכי קיצוני שהשתמשתי בו זה "זאת גזענות"... בקיצור עברנו גסטהאוס והאמת שזה קצת הרס לי את הכמה ימים שאחרי, אבל שטויות... 

שיט 7 האיים:

אחת האטרקציות הידועות בקופיפי זה שייט מסביב לאי, ועצירה ב7 איים שמסביב... הכרנו בימים שלפני 2 זוגות של צרפתים, שאחת הבחורות הייתה בכלל תאילנדית שעברה לצרפת, והיא סידרה לנו את השיט בקבוצה מצומצמת, וכך יצאנו לנו ב6 בבוקר אני, אלעד, לינדה, סדריק, ניינה, סופי ומקס (שילוב מצחיק לחלוטין בעיקר בעקבות העובדה שסדריק ידע אולי 20 מילים באנגלית, וסופי ומקס אפילו לא חצי מזה) לשיט בים המדהים הזה.

עצרנו בחופים עם חול לבן לחלוטין כמו סיד, שנירקלנו בחלקות מים מפוצצות דגים אוהדי מכבי, למדנו שיטות תאילנדיות לדייג, עשינו ביצוע מרגש לשיר "i'm on a boat" של t-pain וandy samberg, וסיימנו את היום ב"מאיה ביי", המפרץ המפורסם מהסרט "החוף", מקום עוצר נשימה לחלוטין. 

אבל למרות שהיה מדובר ביום מדהים לחלוטין, העברתי אותו בכאבים מטורפים...

דיי בתחילת השיט, המשיט זורק שאלה לאויר - "מישהו רוצה לקפוץ מצוק למים?"... מיותר לציין שמבחינתי זוהי שאלה רטורית לחלוטין, במיוחד במדובר שם בצוקים של 20-30 מטר... התחלתי לטפס שם על הצוק (וזה סיוט ברמות שלא רואות ממטר את הצוקים בארץ, כי הסלעים שם משוננים ברמת מיטת מסמרים ואני הלכתי יחף), עד שהגעתי לצוק של ה30 מטר מזיע וחבול המדריך ואלעד צועקים לי בהסטריה שאסור לי לקפוץ משם כי העצים בדרך יהרגו אותי..בלית ברירה ירדתי עד הצוק של ה20 מטר, מבסוט עד הגג על הביצוע המרשים שאני עומד לתת עוד שניה, מחכה שסדריק יתחיל לצלם בוידאו ואלעד יהיה מוכן עם הסטילס, צועק שמע ישראל ונותן את הקפיצה הכי גרועה שנקפצה על ידי בן אנוש אי פעם בהסטוריה! פשוט באמצע הדרך באויר איבדתי שליטה ולא הצלחתי לשמור על הגוף ישר, ועברתי ממצב ורטיקלי למצב אורייזונלי לחלוטין, ונחתתי במים עם כל צד שמאל של הגוף... זה הרגיש כאילו מישהו הכניס לי נבוט לצלעות... יצאתי מהמים עם סימנים סגולים/כחולים/טורקיז בכל צד שמאל של הגוף, מהירך ועד הלסת... את השיט העברתי חצי משותק, וכך גם את הימים הקרובים בקופיפי... אני ממליץ מאד לצפות בוידאו ובתמונות, זה מצחיק עד לרמת ההשתנות. :) אה ועכשיו אני בסדר תודה ששאלתם...

בסך הכל אני מסכם את קופיפי כמקום מדהים, מושלם להתפרקות ושבירת שגרה, יכול לבוא מושלם כמקום לטיול חבר'ה, אבל בהחלט לא קשור לטיול שאני עושה ובטוח לא מתאים אחרי הודו... אחחחח הודו....

יאמר לזכותה של תאילנד שמבחינה קולינרית היא משתינה על הודו בקשת בליסטית רחבה! בכל מנה דוחפים לך בשר או פירות ים, ובאופן כללי ממש מגניב לך לאכול שם, במיוחד את המנה המקומית הידועה "פאד-תאי", שבדרך כלל גם באה במחיר מצחיק.

יצאנו לנו במעבורת לעיר החוף "קראבי", ומשם לקחנו אוטובוס לילה לעיר הגדולה, ובירת הקניות העולמית - בנקוק.

*יאמר לזכותה של תאילנד שמבחינה קולינרית היא משתינה על הודו בקשת בליסטית רחבה! בכל מנה דוחפים לך בשר או פירות ים, ובאופן כללי ממש מגניב לך לאכול שם, במיוחד את המנה המקומית הידועה "פאד-תאי", שבדרך כלל גם באה במחיר מצחיק. (זוהי הערת ביניים שלא ממש ידעתי באיזה חלק של המייל לדחוף...)

בנקוק:

באוטובוס לבנקוק פגשנו את ניב הגזור, שלמזלנו כבר היה בבנקוק פעמיים והכיר את המקום וכבר ידע לאיזה גסטהאוס ללכת... ירדנו ב"קוואסאן", שוק מרכזי בבנקוק ומקום משכנם של כל התיירים, והתמקמנו בגסטהאוס התכלבותי אך זול...

יצאנו לנו אני ואלעד לMBK, הקניון הגדול שהוא סוג של תחנה מרכזית, שם החלטתי סוףסוף לעשות צעד לעבר הקידמה ולרכוש אייפוד :)

חומזה רוב הזמן עבר בשיטוטים בקוואסאן, במהלך היום בשביל קניות ובלילה בשביל התקרחנות בפאבים הסופר מערביים שם..

הנה כמה אנקדוטות מהעיר הגדולה:

מסאג' תאילנדי:

אחד הדברים הכי טובים בתאילנדיות מעבר לעובדה שהן יפייפיות זה היכולת שלהם לפרק לך את השרירים בקטע טוב... מעבר לבעיות הגב/כתפיים/צוואר הרגילות שלי גם נוספו לי כל הכאבים בצד שמאל מהקפיצת צוק הרשלנית, אז הלכתי לי לחפש בית מסאג' ראוי.. איכשהו הגעתי למקום שמגיעים אליו רק תאילנדים, והמסאג'יסטיות שם אפילו לא שמעו בחייהן על ישראל.. המשכתי להגיע לשם פעם ביום בכל השהות שלי בבנקוק, יצא לי מדהים.

פסטיבל שבועות - "Songkran festival":

סתם זה לא באמת פסטיבל שבועות, אבל התאילנדים חוגגים את ראש השנה שלהם (Songkran festival) בדיוק כמו שאנחנו חוגגים שבועות (או לפחות כמו שנהגנו לחגוג לפני שקלטנו שאין לנו מים במדינה)... כל איזור הקוואסאן מפוצץ במות, ואנשים מסתובבים ברחוב עם רובי מים ומשפריצים אחד על השני, תאילנדים ומערביים כאחד. מצחיק רצח! אני הולך ברחוב ורואה איזה אמריקאי עושה קרב רובי מים עם ילד תאילנדי, כאשר האמריקאי משתמש בחברה שלו כמגן אנושי, בעצם מה שיצא זה שהאמריקאי והילד היו יבשים לחלוטין ורק הבחורה נראתה כאילו היא סיימה עכשיו טרק. בקיצור במשך משו כמו 4 ימים לא יכולת להסתובב בבנקוק יותר מדקה וחצי בלי להירטב, ולא משנה אם הלכת ברגל, היה לך ציוד יקר ערך עליך, או שבכלל נסעת בטוק טוק, 99 אחוז שהיית חוזר לחדר ספוג במים כי החבר'ה שם לא מרחמים על אף אחד... אפילו שהיינו בMBK שזה קניון סגור אנשים הסתובבו שם עם רובים ואפילו ראיתי איזה מערבי בין 50 מטעין מים ברובה שלו בשירותים! רק צחוקים. נשבע שבמהלך הפסטיבל הזה נשפכים מספיק מים בשביל להעלות את מפלס הכנרת ב20 ס"מ, ואני מדבר רק על מה שקורה בבנקוק! חצי מליון איש עם רובי מים. קלאסי.

מקרה מעורר תמיהה:

אני ואלעד יושבים לנו בסניף הסאבווי בקווסאן, אוכלים לנו את הסאב היומי להנאתנו, פתאום נכנסת בריטית עם עגלה ובה רובץ לו ילדה הקט בן ה3, היא מושיבה את הילד ליד השולחן, מזמינה, ואז היא מבקשת מהמוכרת בסאבווי שתשמור על הילד ל5 דקות כי היא צריכה ללכת לאנשהו... ואני שואל את עצמי, מה לעזאזל? לא רק שהיא השאירה את הילד תחת ההשגחה של ילדה בת 16 שהיא מכירה במצטבר דקה וחצי, בסניף סאבווי שזה אפילו לא נחשב מסעדה, היא עשתה את זה בפאקינג רחוב הקוואסאן בבנקוק, בירת החטאים והתועבה של כדור הארץ, המקום בו השטן בכבודו ובעצמו עושה את חופשת הפסח שלו!! כשהיא חזרה ואני ואלעד באנו אליה והורדנו לה סטירה, אחת מכל צד של הפרצוף... טוב האמת שלא עשינו את זה אבל זה היה דורש ברמה אחרת... שתגיד תודה שהמוכרת לא אמרה לה "מצטערת, הילד שלך נמכר".

בקיצור אני חייב להגיד שיחסית לעיר גדולה, בנקוק זה ממש אחלה מקום ולא משעמם שם לרגע, ומה שבטוח זה שעוזבים אותה עם תיקים כבדים יותר וארנקים משמעותית קלים יותר...

בשלב הזה, נגמר החלק בטיול שלי עם אלעד... כמו שאתם בוודאי יודעים לי ולאלעד יש מספר מכנים משותפים, שהמובהק בינהם הוא אהבה קיצונית למזון... אני ינצל את הסוף של המייל כדי לחלוק מספר סיפורים מהטיול מהתחום הנ"ל:

-הודו, מומביי: אני ואלעד מחכים בחדר המתנה בשדה תעופה רעבים כרגיל, ומחליטים לנסוע למקדונלד הקרוב... אנחנו נכנסים פנימה ובא אלינו המוכר (שנראה באופן חשוד לחלוטין ממש כמו הפרסי מהסרט 300) ושואל אם אנחנו מעוניינים במק צ'ילי שלהם.. אלעד עושה פרצוף נעלב ואומר "NO, WE KNOW WHAT WE WANT", ואומר למוכר שאנחנו מעוניינים ב4 חבילות של 20 נגטס.. הבחור המסכן שואל שוב כי הוא לא הבין בדיוק מה קורה שם, ואחרי שאמרנו לו שוב הוא החליט שהוא לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה וקרא לבוס שלו, שגם לו לקח כמה שניות להבין שבאמת הזמנו הרגע 40 נגטס כל אחד...

-הודו, קולבה ביץ': נכנסנו לסאבווי ושאלנו "WHAT IS THE SUB OF THE DAY", הזמנו אכלנו נהננו וכו'... אחרי שהיינו בים חזרנו באופן מפתיע לעוד סיבוב בסאבווי, ואז אלעד נכנס ושואל את אותם קופאים  "WHAT IS THE SUB OF THE DAY", המבט על פניהם היה שווה את הכל... הודים פשוט לא רגילים לראות אנשים אוכלים בכמויות כאלו..

-תאילנד, קופיפי: סיפור קצת לא נעים... באחת המסעדות בחוף יש מה שנקרא "THE BURGER CHALLENGE", המבורגר של 800 גרם עם צ'יפס טבעות בצל וסלט, אם אתה מסיים תוך חצי שעה, זה בחינם, ואם לא אתה צריך לשלם 500 באט... אלעד החליט שהוא מתכוון לשבור את השיא של המקום, הלכנו לשם בטוחים שאנחנו עומדים להשאיר את בעלת המסעדה בהלם קרב, ואז מגיעה המנה... נשבע שלא ראיתי דבר יותר דוחה בחיים שלי! ההמבורגר עוד נראה אכיל אבל הצ'יפס והבצל נראו כמו ספוגיות שהזריקו להן שמן. והסלט כמו מתכון לקיא. אלעד סיים את ההמבורגר והסלט במשו כמו 8 דקות בערך, ואז שהוא ניגש לצ'יפס הוא פשוט החליט שהוא לא אוכל את זה, לא בחצי שעה ולא ב10 שעות... אני כמעט הקאתי רק מלהסתכל על המנה הזאת... בקיצור אלעד שילם את הקנס של ה-500 באט, ואנחנו למדנו מוסר השכל - לעולם אל תתערב על מנה אתה לא יודע מה הטעם שלה.

אז היום (14.4) אני יוצא לכיוון שדה התעופה לפגוש סוף-סוף את המשפחה אחרי 5 חודשים, משם נטוס כולנו ביחד לויאטנאם ל11 ימים של צחוקים, ואז נחזור כולנו יחדיו לגני תקווה הבירה...

שלום לך תאילנד, היה מגניב ומגניב שהיה!

להתראות במייל הבא (שגם יהיה האחרון)...

ווזוי שו.

הודו: סיבוב שני בגואה והפרידה מהתוהו ובוהו.

"...אתה יכול לקנות אופנוע ב30000 רופה ושכל יומיים תעמיד אותו במוסך, או שאתה יכול לקנות ב60000 רופה ולנסוע כל הדרך עם הביצים על הכתף..." (ישראלי מקומי ששכחתי את שמו, מעביר שיעור ברכישת אופנועים תוך כדי שימוש באסוציאציות מעולם האנטומיה והמדע הבדיוני).  מאז ששמעתי את המשפט הזה, בכל פעם שאני עולה על אופנוע אני מכריז "הכתף שך!".

אז חזרנו חמישתנו לחוף פלולים, שהפעם היה ריק מאנשים באופן משמעותי לעומת הפעם הקודמת.. נסיעת הלילה עברה בכיף ובמהירות, וגם הייתה מפוצצת בתיירים שחלקם היו מחויב"סים לחלוטין (אחד מהם העלה אופניים לתא מטען... גבר מה נסגר איתך??)

התמקמנו באותו גסט-האוס התכלבותי (שהפעם היה אפילו יותר זול עקב סיום העונה הממשמש ובא), והיה לנו ממש נחמד לראות שוב את כל הצוות המגניב של המקום (ג'וזף, פון העגלגל, מסי, ג'יש וואלו, פינטו אה הוא גרוע, רק סמיר וואט הבאוט לא היה לצערנו הרב..). 

לאחר 3-4 ימים נשארנו במקום רק אני, אלעד ורווי, אחרי שסבתוש חזרה לארץ הקודש והילש המשיכה לטייל עם אמא שלה שהצטרפה אליה בגואה.

נראה לי שבמשך ה10 ימים של הסיבוב הזה בגואה, קיימתי את אורח החיים הכי עצלני שקיימתי אי פעם...

הסדר יום שלי בשבוע וחצי האחרון בהודו נראה בערך ככה:

1. קם ב6 בבוקר, מבין שאני הבנאדם היחיד בכל החוף שהעיניים שלו לא סגורות, חוזר לחדר, מתאמץ להירדם, קם שוב ב9-10.

2. הולכים לBROWN BREAD, מסעדה ליד הגסט האוס שאיכשהו יצא שחנקנו אותה.

3. חוזר לחוף, שם קורא ספר/ משחק שח עם דני-שחמט (אדון שהכרנו עוד בואטה קנאל והאמפי).

4. הולכים שוב לBROWN BREAD, מתלהבים מהחזירים ששוכנים ליד המסעדה ומתנהלים לחלוטין כמו כלבים.

5. הולכים לאינטרנט.

6. חוזרים לחוף ונגזרים משיעמום עד 19:00 ככה.

7. מזמינים מג'וזף דג/ הולכים שוב לBROWN BREAD.

8. שוב ספר.

9. הולך לישון.

10. וחוזר חלילה.

את השגרה המלאת עשייה הזאת שברנו יום אחד ויצאנו אני, אלעד, רווי ודני שחמט לטייל עם אופנועים בחופים יותר צפוניים בגואה, ואלו המקומות אותם גילינו:

קולבה ביץ': חוף סופר תיירותי (ברמה שהיה סניף של SUBWAY על הטיילת) שלטעמנו היה משמעותית פחות יפה מפלולים וארמבול, אבל המחירים שם היו בערך פי 3...

מובור ביץ': חוף שקיבלנו את הרושם שהוא מיועד לתושבי רמת אפעל/סביון/כפר שמריהו ומעלה. את המסקנה הזאת אישרנו כאשר גילינו שבמקום יש קזינו... אני ודני נכנסנו לקזינו ולמזלי הרב, אמרו לדני שהוא צריך ללכת בגלל שהוא לא תאם את קוד הלבוש, כך התאפשר לי להמשיך את הטיול עד המועד המתוכנן בלי שאצטרך לחזור לארץ אחרי שאיבדתי את כל הכסף שנשאר לי. :)

קולה ביץ': חוף מאד קרוב לפלולים, מבודד לחלוטין, אין בו שוק או טיילת או משו בסגנון, פשוט רצועת חוף קצרה הכלואה בין קירות סלעים, עם "גסט האוס" שנראה שמשכיר רק אוהלים (שלפי מה שהבנתי עדיין עולים משו כמו פי 15 מהחדרים בפלולים), מקום יפייפה, שגם הוא, בדומה לארמבול, נכבש כמעט לחלוטין ע"י חבר העמים.

ביום ראשון נפרדנו סופית מגואה, ויצאנו לדרך הארוכה והמייגעת המובילה למעוז הגועל נפש של כדור הארץ - מומביי.

מומביי - להתכלב בשדה תעופה:

אחרי נסיעת הלילה באוטובוס הלא ממוזג והגעתנו מזיעים, מגעילים ומבחילים למומביי, לקחנו מונית לשדה התעופה..

בדרך נפרדנו מרווי שירדה בטרמינל הטיסות הפנימיות (לקחה טיסה לפושקר, בירת הקניות העולמית והדבר הכי ישראלי שיש אחרי עקיפה בתורים), אכולים קנאה על העוד כמה חודשים שנשארו לה לטייל בהודו (לאט לאט התחילה לחלחל ההבנה שאנחנו אוטוטו טסים).

הגענו לשדה תעופה ב10 בבוקר, כאשר הטיסה שלנו לתאילנד יוצאת רק ב1 בלילה.... כאשר באנו להיכנס לשדה תעופה גילינו למרבה הפתעתנו שאסור לנו להיכנס עד 3 שעות הטיסה!!!!!

מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לחכות בחדר המתנה שצריך לקנות כרטיסים בשביל להיכנס אליו, אני ספק שהודו היא המקום היחיד בעולם שהגיוני לגבות בו כסף על זה שהקדמת.

את תהליך ההתכלבות התחלנו במקלחת כיורים (ואני לא מתכוון לשטיפה קלילה של הפנים והכתפיים, אני מתכוון למקלחת מלאה 100 אחוז), אחריה נסענו לאכול, חזרנו, העברנו שעות על גבי שעות בדיבו"צים ומשחקי שחמט, ואז לבסוף הגיעה השעה 22:00 ויכולנו להיכנס לשדה תעופה.

בשדה התעופה כמובן הכל התנהל באטיות רצחנית, וכמובן שלא מספיק ה15 שעות שנרקבנו בשדה, הטיסה גם התאחרה בשעתיים. תודה תודה תודה. 3 בלילה (שעה מפגרת) המטוס המריא, ולקח אותנו הרחק מהמקום המשוגע שכבר למדנו להתרגל אליו...

אז אחרי 4 וחצי חודשים באחת המדינות ההזויות בעולם, הגיע הזמן להיפרד....

להיפרד מהפרות שהולכות עם פאסון על הכביש, כשאתה יודע שבתכלס יש להן כאן יותר זכויות ממך.

להיפרד מאוסף של שיירי ברזל, ברזנט, כידון של אופני הרים ומנוע של מכסחת דשא שיוצרים בסוף את כלי התחבורה העיקרי שלך.

להיפרד מהאוכל הכי מתובל בעולם.

להיפרד מחוקי תנועה שכתובים אך ורק כדי שלא יגידו שאין חוקי תנועה.

להיפרד מאנשים שכאשר אתה שואל אותם שאלת זמן, מקום או סיבה הם עונים "YES", ואם אתה שואל אותם שאלת כן ולא, אז הם מניעים את הראש בתנועה מעגלית בלי להוציא מילה.

להיפרד מהמחירים הכי מצחיקים שאפשר להעלות על הדעת.

להיפרד מהדוגמא הכי טובה בעולם ליכולת של הישראלים לשנות את פני השטח.

להיפרד ממבנים עצומים ועוצמתיים כמו הטאג' מאהל והUMAID PALACE, שמשקיפים על שיכונים שלמים של מבנים שנבנו בשיטה יותר גרועה מ"פל-קל".

להיפרד מאותם הודים יוצאי דופן שיודעים ליצור את ההבדל הקטן שמשנה לך את כל חוויית השהות.

להיפרד מבעלי חנויות/באסטות/שטיח עם מוצרים/מעיל שעליו תלויים שעונים, שיציעו לך את המוצר שלהם גם אם סירבת או התעלמת לפני 3 דקות בדיוק.

להיפרד ממדינה בה לאף מוצר אין מחיר מוגדר.

להיפרד מתרבות "עבודה מתומנת", שיותר גרועה מעבודה ערבית, ובמקביל להיפרד ממוסר עבודה גבוה וחוסר פינוק שכל ישראלי היה חולם שיהיה לו.

להיפרד מהלגיטימציה ללכת ברחוב מכורבל בשמיכה ושעוד יתנו לשמיכה שלך שם מיוחד (שאל)

להיפרד מהלגיטימציה לצעוק לאנשים מהריקשה, להרקיד ילדים שאתה רואה כשאתה על הגמל או לשיר בקולי קולות כשאתה באוטובוס.

להיפרד מהלגיטימציה לעשות בתכלס כל מה שאתה רוצה.

להיפרד מתעשיית הקולנוע הגרועה בתבל.

להיפרד מענף ספורט שולי לחלוטין ולהתמודד עם הידיעה שעדיין צופים בו יותר אנשים מבכדורגל.

להיפרד ממדינה בה לאף אחד אין כסף קטן.

להיפרד מתחבורה ציבורית המייצרת הרפתקאה בכל נסיעה ומשנה לחלוטין את ההגדרה שלך ל"נסיעה ארוכה".

להיפרד מקופים אקרובטיים ברישיקש, חזירים כלביים בגואה ותנין מת בהאמפי.

להיפרד מבית סירה בסרינגר, חדר רגיל לחלוטין ב4 שקל ללילה בפושקר וצריף רעוע בפלולים.

להיפרד מהרכסים הירוקים של הימצ'אל, המדבר העצום של רג'סטאן, החופים עמוסי הדקלים של גואה והנוף הפרה-הסטורי של האמפי.

להיפרד ממקום שמפגיש אותך בכל יום עם בנאדם יותר הזוי ממה שחשבת שבנאדם יכול להיות.

להיפרד ממקום שיודע להפגיש אותך עם האנשים שהכי נכונים לך, ושהופכים להיות חלק ממך.

להיפרד ממקום שיוצר קשרים לכל החיים.

להיפרד מחוסר ההגיון, ולפחד שלחזור להגיון יראה לך מוזר.

להיפרד מההגדרה המושלמת לחוסר סדר, ולגלות שכבר שכחת מה זה בכלל סדר.

להיפרד ממקום שבו הכל מקבל צד רוחני.

להיפרד מהשקט שנמצא בכל פינה.

להיפרד מהפשטות.

להיפרד ממקום שברור לך שזאת לא הפעם האחרונה שתהיה בו.

להתחיל לתכנן את הפעם הבאה שתהיה בו...

להתראות הודו, עד הפעם הבאה!

צ'לו.

צ'לו תאילנד.