ארגנטינה: לאגו פואלו וסיבוב שני בברילוצ'ה - YES וכיין.

״לא תשבע העין לראות״ (ברי סחרוף, מסתבר שכלום זה באמת לא סתם)

החיים רצופים בדילמות ובמצבים בהם אנו נאלצים לקבל החלטות קריטיות.
אני למשל, נתקל פה מדי יום בדילמה הקשה מכולן:
איזה נתח לאכול הפעם?! האם לבחור בbife the choriso (אנטריקוט) העמוס שומן? או בbife the lomo (פילה) הנמס בפה? אולי הפעם נזרום על cuadril (פיקניה/תחת) שלמרות מחירו הזול לא מאבד מעסיסיותו? או שנלך על entraña (נתח קצבים), גולת הכותרת של ארגנטינה??
אוף. ואני חשבתי שאני בא לפה לחופשה.

לאגו פואלו - בין הרים לישראליאדות:

נסענו שישתנו מברילוצ׳ה לכיוון ״לאגו פואלו״, עיירה הנמצאת 30 דקות דרומית לאל בולסון.
בהגעתנו התמקמנו במקום המהווה את הסיבה העיקרית של 90% מאוכלוסיית המטיילים הישראלים להגיע ללאגו פואלו מלכתחילה:

החווה - פיסה קטנה של גן עדן, לישראלים בלבד:

החווה, או בשמה המקורי onda azul (הוייב הכחול), היא הוסטל שפתחו שני ישראלים (אבי ויואב) לפני יותר מ8 שנים, הנפרס על 15 דונם של מדשאות, מיני-צימרים, מרגשי ספורט ומסעדה.
המקום מוקף בהרי האנדים היפיפיים, ונותן אוירה רגועה בטירוף.
האמת היא שלפני שבאנו למקום הזהירו אותנו שמדובר במצבור סטלנים וזהו, ולשמחתנו גילינו שיש במקום הרבה מעבר...
חוץ מהשקט והרוגע במקום, החווה מייצרת הזדמנות לעשות המון פעילויות שכל הישראלים אוהבים, והנה דוגמא מפתיעה:

פוקר עם הכרישים:
בחווה יש חדר שמוקצה אך ורק לטובת המשחק הטוב בעולם!!
כל יום יש משחק!!
מה שכן, מגיעים למקום גם ישראלים חצי-מקצוענים שמשחקים בפרתייות בארץ ומממנים את עצמם מפוקר (טל שחר, ניצן ״נאטס״ פרץ), אחלה הזדמנות לשפר את המשחק..
נ.ב, מי שלא יצא לו לשחק בפרתייה, לא מבין עד כמה אפשר לשבש את השפה העברית..  קחו למשל את הביטוי: ״אתה חזק אותי?״, מעניין אותי מי הרוסי שתבע את הביטוי וגרם לכולם לצאת מטומטמים אחריו!

דרך אגב, לחווה הישראלית ישנה מתחרה - ״החווה האיטלקית״, מקום הזוי ביותר אותו מנהלת גילה, בחורה הזויה ביותר, והוא מציע שלל פעילויות הזויות ביותר.

חוץ מה5 לילות שעשינו בחווה, יצאנו לטרק של יומיים -

המוטוקו - לא רק שם של ילד אתיופי:
הטרק הוא בעצם הליכה בצמוד לנהר המוטוקו, בעליה לכיוון רכס האנדים, עד ההגעה לרפוחיו.
הטרק כולו הוא ביער יפייפה, רובו מוצל, וב80 אחוז ממנו הולכים ליד מים (ישנם מספר גשרים שעוברים בין הצדדים של הנהר, שמזכירים את סרטי אינדיאנה ג׳ונס, רק שהם באמת רעועים).
דבר שלא ציינתי כשכתבתי על הנוואל וואפי, הוא העובדה שלא צריך לסחוב מים בטרקים כאלה כי אפשר למלא מים מהנהר!! ולא רק שהם ראויים לשתיה ואפילו טעימים, הם תמיד קפואים!!! תענוג.
עוד יתרון גדול בטרקים באזור פטגוניה, זה הכמות שעות אור הפסיכית שיש בכל יום (מ6 בבוקר עד 9:30 בערב!), דבר המאפשר הליכה בלי לחץ בפנאן.
את הלילה בטרק העברנו ברפוחיו, מסתבר שלא רק שהמחיר מוגזם, גם תנאי השינה לא בדיוק יותר טובים מאוהל... כשנכנסנו לרפוחיו בפעם הראשונה ציפינו למצוא שם הוביטים.
מה שכן, הרבה יותר נוח לבשל במטבח נורמאלי מאשר על גזיה.
ואם כבר מדברים על אוכל בטרקים, התחלתי לאכול טונה!! לא חשבתי שיגיע היום, אבל הוא הגיע.
היום השני בטרק חוזר באותה דרך שזה קצת באסה, אבל עדיין זרם לחלוטין, למרות שובם של זבובי הענק.
בשכלול של הטרק יצאה החלוקה הבאה: 60 אחוז כיף, 10 אחוז מוצ׳ילה, 30 אחוז זבוב.

ביום אחרי הטרק הגיעה חגיגה נוספת, הסופר קלאסיקו הנדיר, האוירה בחווה הייתה אדירה (80 ישראלים זייני שכל מקצועיים רואים ביחד), התוצאה כמובן הייתה מצוינת לכל מי שבאמת אוהב כדורגל יפה וסה״כ יצא מדהים.

נשארתי עוד קצת בחווה כדי לחפש פרטנרים לעשות איתם את ה״קרחון הכחול״, טיול של שלושה ימים, אבל לצערי מתוך 150 ישראלים שם מצאתי 0 אנשים שמוכנים להזיז את התחת...
בצער רב וביגון כבד ויתרתי על הטרק וחזרתי לברילוצ׳ה.

ברילוצ׳ה - סיבוב שני:

אז התמקמנו שוב כולנו בהוסטל האו-או..
אחרי איזה יום-יומיים של לוגיסטיקות (שהמיאשת מכולן היא כמובן גברת העלאת תמונות), נהייתי חולה משלל סיבות מפגרות עם חבילה שלמה של הכל כלול - חום, צינון, שיעול, הקאות, סחרחורת, כאב בטן, שלשולים (חשבתי בהתחלה לעצור את התיאורים, אבל בינינו, כל שיחה בין ישראלים על טיול בחו״ל מגיעה באיזשהו שלב לנושא השלשולים).. כיף חיים! 
בן אדם נורמאלי כמובן היה מסיק שהדרך הטובה ביותר לטפל במחלה היא לנוח...
אני לצערי לא כל כך עונה להגדרה, אז החלטתי שהדרך הטובה ביותר להחלים היא לצאת לטרק -

הלגונה השחורה וסרו לופז - טרק ההקאות (אם מישהו לא אוהב תיאורים מגעילים הוא מוזמן לדלג) :
אז ברוב טמטומי יצאתי לטרק של יומיים, יחד עם תומר ארץ ומתן ימ״ס שהכרתי בהוסטל, בעודי חולה בשיא הכוח, לאזור הצפוני של הנוואל וואפי, מסלול המתחיל מ״קולוניה סוויסה״, מתקדם עם הנהר עד ל״לגונה השחורה״, וממשיך עד לפסגת לופז המרשימה.
האמת היא שבהתחלה זה נראה די מבטיח, ואז לקראת סוף היום הראשון התחלתי להקיא את נשמתי.. מהר מאד הבנתי שכל דבר מוצק שאני יכניס לפה, מהר מאד ימצא את דרכו החוצה.. בגלל שהקאות הן מתכון בטוח להתייבשות, המשכתי את הטרק בלי לאכול בכלל.
אהההה זה קל!!!
באמת שעל כל צעד שלי צב היה עושה 50!!!
לא הייתי כל כך איטי בחיים!!!
סיימתי את הטרק הכי שבור בארץ, ונשבעתי לא לחזור על הטעות הזאת שוב, למרות שאין ספק שהיה מאתגר :)

בשובי מהטרק חגגתי חודש שלם בלי ללכת לכספומט, ונתתי לעצמי קצת מנוחה, מתוך מחשבה שאולי זאת הדרך הנכונה להחלים...
חברי ממנדוסה כבר המשיכו לפוקון, ואני נמרחתי עוד מספר ימים בעיר שכבר מזמן מיצתה את עצמה..

משמועות של מטיילים גיליתי לצערי הרב שגם בפוקון ישנם מספר טרקים סגורים (מישהו מוכן להזכיר לי למה טסתי כל כך מוקדם?!), אז החלטתי לשנות את המסלול ולנסוע קודם לפארק ״פויוייה״ בצ׳ילה (שגם הוא, דרך אגב, בחלקו סגור בגלל התפרצות הר געש, אבל זה מצב שלא ישתנה בשנה הקרובה ועדיין אני מעדיף את החלקים הפתוחים על כלום).

אז נכון לעכשיו אני נפרד ממדינת הבשר, כנראה לחודש-חודש וחצי הקרובים, אבל אל דאגה, אני עוד ישוב לפרנס את הקצביות והאמפנדיות המקומיות!!

ומשפט אחרון לסיום - כל אלה שהימרו שאני יחזור שמן יותר מדרום אמריקה (שזה כולם בערך) בינתיים טועים בגדול!
בנות משמינות פה כי הן תוקעות כל היום גלידות ושוקולדים!
אני, לעומת זאת, יכול להגדיר את התפריט שלי כ״דיאטת חלבונים״.

להתראות עד המייל הבא מצ׳ילה הדקיקה!

Nueva Salida.

על גשר מעל הריו אזול

המוטוקו

החווה

לגונה נגרה

ארגנטינה: ברילוצ׳ה - ברוכים הבאים לפטגוניה.

״אם רצית בן או בת, לך עשה לך לבד כי חופש פעולה לפרט״ (חנה׳לה לא רק התבלבלה, היא גם הבריזה משיעורי חינוך מיני).

יודעים למה?

כי זה כל הקטע של השלמן.

יום/צהריים/ערב/לילה טוב לכולם, 

סיפורנו הנוכחי מתחיל בנסיעה חסרת שינה של 12 שעות לנאוקן, עיר שולית עד משנית מאד שלצערי דחפו לי בה קונקשן, אשר הצלחתי בעזרת יכולות השכנוע וראית הנולד המופלאות שלי להפוך מ5 שעות לשעה (הלכתי לקבלה וביקשתי להקדים), ומשם נסיעה קצרה לברילוצ׳ה.

כשעה לפני ההגעה לברילוצ׳ה עצרה את האוטובוס משטרה כדי לבדוק האם מישהו מהנוסעים מחזיק עליו סמים.

לאור העובדה שאני ממש לא בקטע, לא התרגשתי מהעניין...

פתאום הסדרן והשוטר קוראים לי החוצה!!

קצת מבולבל, הם לקחו אותי לתא מטען והצביעו על הכלב גישוש שפשוט זיין לי את המוצ׳ילה מרוב התלהבות!!!

לא כל כך הבנתי מה הכלב רוצה (בדיעבד עלתה בי ההשארה שזה בגלל הריח של הבנגיי שעדיין לא עזב את המוצ׳ילה וכנראה שלא יעזוב לעולם), ואז קרה דבר יותר מוזר - השוטר שאל אותי ״יש לך פה סמים?״, עניתי ״לא״ והוא אמר ״טוב״, ופשוט לקח את הכלב והלך!!!

אתה לא מתכוון לבדוק לי את התיק??

נראה לך שאם היה לי פה משהו שיכול להכניס אותי לכלא הייתי פשוט מבשר לך על זה ומצביע לך על התא??

האם מישהו זרק פה אי פעם לאויר את המילה ״שכונה״???

מטומטמים.

ברילוצ'ה - סוף סוף יוצאים מעיר הגדולה:

אז הגעתי לברילוצ׳ה, וביציאתי מהתחנה המרכזית נכספתי לשיטת האוטובוסים הגרועה בתבל!

חיכיתי שעה לאוטובוס המקומי לעיר, וכשהוא סוףסוף הגיע, הנהג אמר לי שצריך לקנות כרטיס במשרדים! אבל זה אוטובוס מקומי!!! קונים כרטיס מהנהג!!

לא נורא, התרגלתי כבר לחכות...

התמקמתי בהוסטל הזול ביותר שהיה לי עד כה בארגנטינה, עם חדרים שנראים כמו בכפר ומקלחת של או-או (או לקפוא או לחטוף כוויה, אין באמצע), וכמה שעות אחרי הגיעו חבריי ממנדוסה - עמרי טאקט, רועי סבא, סרוגו חיקויים, אז׳לן מד״ס וסידי מארח את צ׳ולו.

הרצף הכרונולוגי הוא חסר משמעות אבל אתם כבר יודעים את זה:

העיירה:

ברילוצ׳ה היא עיירת נופש נהדרת בפרובינציית ריו-נגרו, שמהווה נקודת התארגנות בחורף לאתר הסקי ״קתדראל״, ובקיץ לטרקים בפארק ״נוואל וואפי״ (אנא תילמידה, איסמי נוואל) היפייפה.

הפארק בעצם מכיל חלק מרכס האנדים האינסופי, ומפוצץ בנופים מדהימים של הרים מושלגים המקיפים אגמים אזולים.

חוץ מהדברים הנ״ל, העיירה ידועה ביכולת ייצור השוקולד והגלידות שלה, נתון שלפחות בתפיסה הישראלית-דרומאמריקאית מהווה את האפיון המרכזי של העיר.

ואני ינצל את ההזדמנות כדי להתייחס לסוגייה מעניינת שסוףסוף יצא לי להיתקל בה במלוא הדרה -

הישראליאדה/הטיול המאורגן:

הגעתי למסקנה שאצל אחוז משמעותי מהמטיילים הישראלים, בעצם כמעט אצל כולם, ה״טיול הגדול״ הוא בעצם טיול מאורגן וקבוע, עם שינויים קוסמטיים קטנים.

כולם נוסעים לאותם ערים, בדרך כלל באותו סדר, כאשר הם מגיעים לערים האלה הם עושים את אותם דברים שקודמיהם עשו פה, אפילו אם מדובר באטרקציות מפוקפקות כמו מסעדות שאתה ״חייב״ ללכת אליהן וסיורים ״סופר שווים״ שאסור לפספס (ציטוט של שיחה עוד מאז שביררתי דברים על סלטה - ״תגידי, מה יש לעשות שם?״ ״לא הרבה, לעשות טיול סוסים ולאכול בויאחו ג׳ק״).

בברילוצ׳ה לדוגמא, אולי 10 אחוז מהמטיילים בכלל מודעים לפארק הנוואל וואפי (למרות שהוא הסיבה שהעיר התפרסמה מלכתחילה), ומסכמים את השהות שלהם בעיירה ב״אחי אתה לא מבין איזה שוקולדים וגלידות יש פה אתה עף״.

דבר שתומך בטענה הזאת, הוא הכינוי הנוראי ״הגל העולה/היורד/המבולבל/הסטטי״, כי הרי אף אחד לא באמת מטייל את הטיול שלו, הוא בעצם חלק מגל.

בקיצור אפשר לסכם את הנושא במשפט ״אחי, זה הטיול שלך, תעוף עליו, תעשה את מה שכולם עושים״.

שלא ישתמע ממה שאני אומר שאני נקי מהטיול המאורגן הזה, אני פשוט מנסה למצוא את הפניות הקטנות בתוך התבנית הקבועה, ולהזכירכם, הטיול שלי בהודו היה לחלוטין הטיול הישראלי הקבוע :)

הנוואל וואפי - הפריי, הג׳ייקוב ומה שבינהם:

אז אחרי יום וחצי של התארגנויות, בהם השלמנו אוהלים, בלוני גז, אוכל, ושאר חמוצין לקראת הטרק, יצאנו לכיוון אתר הסקי ויה קתדראל, מתעלמים בדרכנו מ2 בנות שהזמינו אותנו למסיבה במוצ״ש (לפי איך שהן נראו מדובר כנראה במסיברלה או בגמדיסקו).

הטרק הארוך של ה5 ימים (נוואל וואפי טרוורס) לא היה אפשרי כי היה לו חלק באמצע שסגור, אז נאלצנו לצמצם אותו ל3 ימים.

היום הראשון לא היה קשה במיוחד, אך המזג אויר יצר ראות די מעפנה שקצת ביאסה..

הדבר שבאמת הקשה את היום הזה היה הזבובי ארמדילו העצומים, כל אחד בגודל של צרעה מפותחת, וכמו שתיאר אדון voy - אם מנסים להרביץ להם הם מחזירים לך.

הדרך עברה ליד אגם גוטיארז, ובסופה הגיעה ל״רפוחיו פריי״ (רפוחיו הוא מאין בית הארחה באמצע השטח, שגובה מחירים מופקעים על כל השירותים שהוא נותן כגון לינה, אוכל ושימוש במטבח) ליד לגונה ״טונטק״ היפייפיה.

הקמנו במקום את האוהלים (ערב ראשון באוהל הגבר שלי, שמסתבר שלא באמת אמור להכיל 3 אנשים, בעיקר לא שאחד מהם הוא אני) ועשינו ארוחת ערב נהדרת בשטח מבית היוצר של סבא המאסטר שף.

במקום גם פגשנו את אשטון וקוצ׳ר, 2 פלס״רניקים שהיה להם מאד חשוב להראות שהם בכושר הרבה יותר טוב מאיתנו, בעזרת משפטים כמו ״חשבנו שתגיעו מקסימום 3 שעות אחרינו״ ו״טוב נראה לי שננצל את ההזדמנות כדי לעקוף אתכם עכשיו״.. ועל זה הומצא מלחתחילה הביטוי ״יצור מהASS". 

ביום למחרת יצאנו מערבה לכיוון רפוחיו ג׳ייקוב, כאשר התחלנו בעליה חדה בדרך שקצת קשה להבין למה סימנו אותה ככה, בין בולדרים אקראיים לאבנים חלקות מנחל שזרם צמוד לעליה.

הגענו ללגונת ״שמול״ הנהדרת, וממנה המשכנו לטפס בשלג למעלה. בשבילי זאת פעם ראשונה לחלוטין בה אני מטפס על שלג, וזה בהחלט השטח הכי קשה להליכה שיצא לי לפגוש..

פשוט צריך להמציא שיטות איך לעלות בלי להחליק!!

סיימנו את העליה בתצפית מדהימה לואדי, ואחרי ארוחת צהריים התחלנו לרדת אליו, בירידה שהדרך היחידה לרדת בה היא להחליק למטה (די כיף למען האמת, חוץ מבמקרה של צ׳ולו שלא הצליח לבלום ודפק הפכה על הראש).

בואדי נכנסנו ליער חביב, שבאיזשהו שלב הפסיק להיות חביב כי איבדנו בו את הסימון.

המפה שברשותנו הייתה שווה לתחת, ופתאום ראינו סימונים על עצים בסס״ל...  אלוהים יודע למה חשבנו שצריך לעקוב אחריהם!!

הלכנו כמו עיוורים אחרי הסימונים האלה, כאשר כל אחד בתורו זורק משפט שמטרתו לחזק את הבטחון בדרך החדשה (לדוגמא, כאשר מישהו העלה את הטענה שאין שום עקבות בשלג בו אנחנו הולכים, תגובתי הייתה ״כנראה שכל השאר איבדו את הדרך״.. סתום).

אחרי שעתיים של עליה בדרך לא דרך פתאום נפסקו הסימונים, ולאור השעה המאוחרת החלטנו לחזור למטה ליער ולישון שם.

וככה יצא שאת הלילה השני עשינו באמצע שומקום, כאשר יורד עלינו גשם בלי הפסקה ומקיפים את האוהלים שלנו כלבי זאב לא סימפטים במיוחד.

הגשם המשיך גם בכל היום למחרת, בו חיברנו את מה שלא הספקנו ביום השני עם כל היום השלישי, בדרך משמעותית יותר קלה מהיומיים הראשונים...

סה״כ טרק נהדר עם חווייה בת זונה כבונוס!

חזרנו שבורים להוסטל וחגגנו את הסיום בארוחה במסעדת ״דון אלברטו״ (עוד אחת מהאטרקציות שכל אחד ״חייב״ לעשות בברילוצ׳ה)... מה שמשליך אותי לנושא האחרון למייל הנ״ל:

הרגלי האכילה שלי בארגנטינה:

אני מניח שאפשר לדלג על החלק שבו אני מסביר על זה שאני מאד אוהב לאכול וכל הבילשוטים שמסביב, אז אני יעבור ישר לעניין.

לאור העובדה שמסעדות בארגנטינה הן סופר יקרות, אני כמעט ולא אוכל בהן בכלל.

למען האמת, אפשר להגיד שבכמעט חודש וחצי פה אכלתי לא יותר מ7 פעמים במסעדה (להוציא כמובן אמפנדיות למיניהן).

הפתרון החלופי (והדי מקובל פה) הוא לבשל בהוסטל... הבעיה היא שאין לי את הכוחות או את הכשרון להתחיל להכין ארוחות מלאות ועשירות במוצרים, ויותר מזה, אני לא מרגיש את הצורך בכך כאשר אני יכול למלא את המקום הפנוי בבטן בבשר בלבד.

יום אחד במנדוסה אמרתי משפט שנדבק אלי עד היום, כאשר הלכנו לסופר ושאר החבר׳ה קנו מצרכים לסנדוויץ׳ : ״עזבו אותי מסנדוויצ׳ים, אני קונה סטייק, זורק אותו על הפלנצ׳ה ואוכל״.

החיקוי בדרך כלל מלווה במבט חצי מגניב חצי נון שלנטי ותנועת זריקה עם היד, והמתחרה היחיד שלו הוא המשפט השני שלי: ״מה, לא תהיה איזו סרווסה?!״ :)

חוץ מזה אפשר להגיד שבגדול כל מה שאנחנו עושים זה

לחקות אחד את השני/אנשים רנדומליים וסתומים שאנחנו פוגשים בדרכנו.. (קצת מזכיר את הודו).

ואז(הזקנה התפצלה לשתיים), ביום בהיר אחד, החלטנו שאנו עוזבים את ברילוצ׳ה לכיוון אל בולסון, במטרה לחזור כשהמזג אוויר יתבהר ויהיו עוד אופציות לטיולים..

וכל זאת ועוד יסופר במייל הבא,

מי יתן ומישהו מכם יזיז את התחת ויכתוב לי מה קורה איתו וכאלה כי זה בהחלט יוכל להפתיע אותי,

ובכל מקרה,

אל תשכחו,

תנצרו היטב בלבכם,

אל תתנו לדבר לחמוק ממוחכם,

תאמינו בכל כוחכם,

ותמיד תזכרו והזכירו לחבריכם -

שכל הפועל על הזין.

ביי.

פארק לאומי נוואל הואפי

הפריי והג'ייקוב