ארגנטינה: לאגו פואלו וסיבוב שני בברילוצ'ה - YES וכיין.

״לא תשבע העין לראות״ (ברי סחרוף, מסתבר שכלום זה באמת לא סתם)

החיים רצופים בדילמות ובמצבים בהם אנו נאלצים לקבל החלטות קריטיות.
אני למשל, נתקל פה מדי יום בדילמה הקשה מכולן:
איזה נתח לאכול הפעם?! האם לבחור בbife the choriso (אנטריקוט) העמוס שומן? או בbife the lomo (פילה) הנמס בפה? אולי הפעם נזרום על cuadril (פיקניה/תחת) שלמרות מחירו הזול לא מאבד מעסיסיותו? או שנלך על entraña (נתח קצבים), גולת הכותרת של ארגנטינה??
אוף. ואני חשבתי שאני בא לפה לחופשה.

לאגו פואלו - בין הרים לישראליאדות:

נסענו שישתנו מברילוצ׳ה לכיוון ״לאגו פואלו״, עיירה הנמצאת 30 דקות דרומית לאל בולסון.
בהגעתנו התמקמנו במקום המהווה את הסיבה העיקרית של 90% מאוכלוסיית המטיילים הישראלים להגיע ללאגו פואלו מלכתחילה:

החווה - פיסה קטנה של גן עדן, לישראלים בלבד:

החווה, או בשמה המקורי onda azul (הוייב הכחול), היא הוסטל שפתחו שני ישראלים (אבי ויואב) לפני יותר מ8 שנים, הנפרס על 15 דונם של מדשאות, מיני-צימרים, מרגשי ספורט ומסעדה.
המקום מוקף בהרי האנדים היפיפיים, ונותן אוירה רגועה בטירוף.
האמת היא שלפני שבאנו למקום הזהירו אותנו שמדובר במצבור סטלנים וזהו, ולשמחתנו גילינו שיש במקום הרבה מעבר...
חוץ מהשקט והרוגע במקום, החווה מייצרת הזדמנות לעשות המון פעילויות שכל הישראלים אוהבים, והנה דוגמא מפתיעה:

פוקר עם הכרישים:
בחווה יש חדר שמוקצה אך ורק לטובת המשחק הטוב בעולם!!
כל יום יש משחק!!
מה שכן, מגיעים למקום גם ישראלים חצי-מקצוענים שמשחקים בפרתייות בארץ ומממנים את עצמם מפוקר (טל שחר, ניצן ״נאטס״ פרץ), אחלה הזדמנות לשפר את המשחק..
נ.ב, מי שלא יצא לו לשחק בפרתייה, לא מבין עד כמה אפשר לשבש את השפה העברית..  קחו למשל את הביטוי: ״אתה חזק אותי?״, מעניין אותי מי הרוסי שתבע את הביטוי וגרם לכולם לצאת מטומטמים אחריו!

דרך אגב, לחווה הישראלית ישנה מתחרה - ״החווה האיטלקית״, מקום הזוי ביותר אותו מנהלת גילה, בחורה הזויה ביותר, והוא מציע שלל פעילויות הזויות ביותר.

חוץ מה5 לילות שעשינו בחווה, יצאנו לטרק של יומיים -

המוטוקו - לא רק שם של ילד אתיופי:
הטרק הוא בעצם הליכה בצמוד לנהר המוטוקו, בעליה לכיוון רכס האנדים, עד ההגעה לרפוחיו.
הטרק כולו הוא ביער יפייפה, רובו מוצל, וב80 אחוז ממנו הולכים ליד מים (ישנם מספר גשרים שעוברים בין הצדדים של הנהר, שמזכירים את סרטי אינדיאנה ג׳ונס, רק שהם באמת רעועים).
דבר שלא ציינתי כשכתבתי על הנוואל וואפי, הוא העובדה שלא צריך לסחוב מים בטרקים כאלה כי אפשר למלא מים מהנהר!! ולא רק שהם ראויים לשתיה ואפילו טעימים, הם תמיד קפואים!!! תענוג.
עוד יתרון גדול בטרקים באזור פטגוניה, זה הכמות שעות אור הפסיכית שיש בכל יום (מ6 בבוקר עד 9:30 בערב!), דבר המאפשר הליכה בלי לחץ בפנאן.
את הלילה בטרק העברנו ברפוחיו, מסתבר שלא רק שהמחיר מוגזם, גם תנאי השינה לא בדיוק יותר טובים מאוהל... כשנכנסנו לרפוחיו בפעם הראשונה ציפינו למצוא שם הוביטים.
מה שכן, הרבה יותר נוח לבשל במטבח נורמאלי מאשר על גזיה.
ואם כבר מדברים על אוכל בטרקים, התחלתי לאכול טונה!! לא חשבתי שיגיע היום, אבל הוא הגיע.
היום השני בטרק חוזר באותה דרך שזה קצת באסה, אבל עדיין זרם לחלוטין, למרות שובם של זבובי הענק.
בשכלול של הטרק יצאה החלוקה הבאה: 60 אחוז כיף, 10 אחוז מוצ׳ילה, 30 אחוז זבוב.

ביום אחרי הטרק הגיעה חגיגה נוספת, הסופר קלאסיקו הנדיר, האוירה בחווה הייתה אדירה (80 ישראלים זייני שכל מקצועיים רואים ביחד), התוצאה כמובן הייתה מצוינת לכל מי שבאמת אוהב כדורגל יפה וסה״כ יצא מדהים.

נשארתי עוד קצת בחווה כדי לחפש פרטנרים לעשות איתם את ה״קרחון הכחול״, טיול של שלושה ימים, אבל לצערי מתוך 150 ישראלים שם מצאתי 0 אנשים שמוכנים להזיז את התחת...
בצער רב וביגון כבד ויתרתי על הטרק וחזרתי לברילוצ׳ה.

ברילוצ׳ה - סיבוב שני:

אז התמקמנו שוב כולנו בהוסטל האו-או..
אחרי איזה יום-יומיים של לוגיסטיקות (שהמיאשת מכולן היא כמובן גברת העלאת תמונות), נהייתי חולה משלל סיבות מפגרות עם חבילה שלמה של הכל כלול - חום, צינון, שיעול, הקאות, סחרחורת, כאב בטן, שלשולים (חשבתי בהתחלה לעצור את התיאורים, אבל בינינו, כל שיחה בין ישראלים על טיול בחו״ל מגיעה באיזשהו שלב לנושא השלשולים).. כיף חיים! 
בן אדם נורמאלי כמובן היה מסיק שהדרך הטובה ביותר לטפל במחלה היא לנוח...
אני לצערי לא כל כך עונה להגדרה, אז החלטתי שהדרך הטובה ביותר להחלים היא לצאת לטרק -

הלגונה השחורה וסרו לופז - טרק ההקאות (אם מישהו לא אוהב תיאורים מגעילים הוא מוזמן לדלג) :
אז ברוב טמטומי יצאתי לטרק של יומיים, יחד עם תומר ארץ ומתן ימ״ס שהכרתי בהוסטל, בעודי חולה בשיא הכוח, לאזור הצפוני של הנוואל וואפי, מסלול המתחיל מ״קולוניה סוויסה״, מתקדם עם הנהר עד ל״לגונה השחורה״, וממשיך עד לפסגת לופז המרשימה.
האמת היא שבהתחלה זה נראה די מבטיח, ואז לקראת סוף היום הראשון התחלתי להקיא את נשמתי.. מהר מאד הבנתי שכל דבר מוצק שאני יכניס לפה, מהר מאד ימצא את דרכו החוצה.. בגלל שהקאות הן מתכון בטוח להתייבשות, המשכתי את הטרק בלי לאכול בכלל.
אהההה זה קל!!!
באמת שעל כל צעד שלי צב היה עושה 50!!!
לא הייתי כל כך איטי בחיים!!!
סיימתי את הטרק הכי שבור בארץ, ונשבעתי לא לחזור על הטעות הזאת שוב, למרות שאין ספק שהיה מאתגר :)

בשובי מהטרק חגגתי חודש שלם בלי ללכת לכספומט, ונתתי לעצמי קצת מנוחה, מתוך מחשבה שאולי זאת הדרך הנכונה להחלים...
חברי ממנדוסה כבר המשיכו לפוקון, ואני נמרחתי עוד מספר ימים בעיר שכבר מזמן מיצתה את עצמה..

משמועות של מטיילים גיליתי לצערי הרב שגם בפוקון ישנם מספר טרקים סגורים (מישהו מוכן להזכיר לי למה טסתי כל כך מוקדם?!), אז החלטתי לשנות את המסלול ולנסוע קודם לפארק ״פויוייה״ בצ׳ילה (שגם הוא, דרך אגב, בחלקו סגור בגלל התפרצות הר געש, אבל זה מצב שלא ישתנה בשנה הקרובה ועדיין אני מעדיף את החלקים הפתוחים על כלום).

אז נכון לעכשיו אני נפרד ממדינת הבשר, כנראה לחודש-חודש וחצי הקרובים, אבל אל דאגה, אני עוד ישוב לפרנס את הקצביות והאמפנדיות המקומיות!!

ומשפט אחרון לסיום - כל אלה שהימרו שאני יחזור שמן יותר מדרום אמריקה (שזה כולם בערך) בינתיים טועים בגדול!
בנות משמינות פה כי הן תוקעות כל היום גלידות ושוקולדים!
אני, לעומת זאת, יכול להגדיר את התפריט שלי כ״דיאטת חלבונים״.

להתראות עד המייל הבא מצ׳ילה הדקיקה!

Nueva Salida.

על גשר מעל הריו אזול

המוטוקו

החווה

לגונה נגרה

ארגנטינה: ברילוצ׳ה - ברוכים הבאים לפטגוניה.

״אם רצית בן או בת, לך עשה לך לבד כי חופש פעולה לפרט״ (חנה׳לה לא רק התבלבלה, היא גם הבריזה משיעורי חינוך מיני).

יודעים למה?

כי זה כל הקטע של השלמן.

יום/צהריים/ערב/לילה טוב לכולם, 

סיפורנו הנוכחי מתחיל בנסיעה חסרת שינה של 12 שעות לנאוקן, עיר שולית עד משנית מאד שלצערי דחפו לי בה קונקשן, אשר הצלחתי בעזרת יכולות השכנוע וראית הנולד המופלאות שלי להפוך מ5 שעות לשעה (הלכתי לקבלה וביקשתי להקדים), ומשם נסיעה קצרה לברילוצ׳ה.

כשעה לפני ההגעה לברילוצ׳ה עצרה את האוטובוס משטרה כדי לבדוק האם מישהו מהנוסעים מחזיק עליו סמים.

לאור העובדה שאני ממש לא בקטע, לא התרגשתי מהעניין...

פתאום הסדרן והשוטר קוראים לי החוצה!!

קצת מבולבל, הם לקחו אותי לתא מטען והצביעו על הכלב גישוש שפשוט זיין לי את המוצ׳ילה מרוב התלהבות!!!

לא כל כך הבנתי מה הכלב רוצה (בדיעבד עלתה בי ההשארה שזה בגלל הריח של הבנגיי שעדיין לא עזב את המוצ׳ילה וכנראה שלא יעזוב לעולם), ואז קרה דבר יותר מוזר - השוטר שאל אותי ״יש לך פה סמים?״, עניתי ״לא״ והוא אמר ״טוב״, ופשוט לקח את הכלב והלך!!!

אתה לא מתכוון לבדוק לי את התיק??

נראה לך שאם היה לי פה משהו שיכול להכניס אותי לכלא הייתי פשוט מבשר לך על זה ומצביע לך על התא??

האם מישהו זרק פה אי פעם לאויר את המילה ״שכונה״???

מטומטמים.

ברילוצ'ה - סוף סוף יוצאים מעיר הגדולה:

אז הגעתי לברילוצ׳ה, וביציאתי מהתחנה המרכזית נכספתי לשיטת האוטובוסים הגרועה בתבל!

חיכיתי שעה לאוטובוס המקומי לעיר, וכשהוא סוףסוף הגיע, הנהג אמר לי שצריך לקנות כרטיס במשרדים! אבל זה אוטובוס מקומי!!! קונים כרטיס מהנהג!!

לא נורא, התרגלתי כבר לחכות...

התמקמתי בהוסטל הזול ביותר שהיה לי עד כה בארגנטינה, עם חדרים שנראים כמו בכפר ומקלחת של או-או (או לקפוא או לחטוף כוויה, אין באמצע), וכמה שעות אחרי הגיעו חבריי ממנדוסה - עמרי טאקט, רועי סבא, סרוגו חיקויים, אז׳לן מד״ס וסידי מארח את צ׳ולו.

הרצף הכרונולוגי הוא חסר משמעות אבל אתם כבר יודעים את זה:

העיירה:

ברילוצ׳ה היא עיירת נופש נהדרת בפרובינציית ריו-נגרו, שמהווה נקודת התארגנות בחורף לאתר הסקי ״קתדראל״, ובקיץ לטרקים בפארק ״נוואל וואפי״ (אנא תילמידה, איסמי נוואל) היפייפה.

הפארק בעצם מכיל חלק מרכס האנדים האינסופי, ומפוצץ בנופים מדהימים של הרים מושלגים המקיפים אגמים אזולים.

חוץ מהדברים הנ״ל, העיירה ידועה ביכולת ייצור השוקולד והגלידות שלה, נתון שלפחות בתפיסה הישראלית-דרומאמריקאית מהווה את האפיון המרכזי של העיר.

ואני ינצל את ההזדמנות כדי להתייחס לסוגייה מעניינת שסוףסוף יצא לי להיתקל בה במלוא הדרה -

הישראליאדה/הטיול המאורגן:

הגעתי למסקנה שאצל אחוז משמעותי מהמטיילים הישראלים, בעצם כמעט אצל כולם, ה״טיול הגדול״ הוא בעצם טיול מאורגן וקבוע, עם שינויים קוסמטיים קטנים.

כולם נוסעים לאותם ערים, בדרך כלל באותו סדר, כאשר הם מגיעים לערים האלה הם עושים את אותם דברים שקודמיהם עשו פה, אפילו אם מדובר באטרקציות מפוקפקות כמו מסעדות שאתה ״חייב״ ללכת אליהן וסיורים ״סופר שווים״ שאסור לפספס (ציטוט של שיחה עוד מאז שביררתי דברים על סלטה - ״תגידי, מה יש לעשות שם?״ ״לא הרבה, לעשות טיול סוסים ולאכול בויאחו ג׳ק״).

בברילוצ׳ה לדוגמא, אולי 10 אחוז מהמטיילים בכלל מודעים לפארק הנוואל וואפי (למרות שהוא הסיבה שהעיר התפרסמה מלכתחילה), ומסכמים את השהות שלהם בעיירה ב״אחי אתה לא מבין איזה שוקולדים וגלידות יש פה אתה עף״.

דבר שתומך בטענה הזאת, הוא הכינוי הנוראי ״הגל העולה/היורד/המבולבל/הסטטי״, כי הרי אף אחד לא באמת מטייל את הטיול שלו, הוא בעצם חלק מגל.

בקיצור אפשר לסכם את הנושא במשפט ״אחי, זה הטיול שלך, תעוף עליו, תעשה את מה שכולם עושים״.

שלא ישתמע ממה שאני אומר שאני נקי מהטיול המאורגן הזה, אני פשוט מנסה למצוא את הפניות הקטנות בתוך התבנית הקבועה, ולהזכירכם, הטיול שלי בהודו היה לחלוטין הטיול הישראלי הקבוע :)

הנוואל וואפי - הפריי, הג׳ייקוב ומה שבינהם:

אז אחרי יום וחצי של התארגנויות, בהם השלמנו אוהלים, בלוני גז, אוכל, ושאר חמוצין לקראת הטרק, יצאנו לכיוון אתר הסקי ויה קתדראל, מתעלמים בדרכנו מ2 בנות שהזמינו אותנו למסיבה במוצ״ש (לפי איך שהן נראו מדובר כנראה במסיברלה או בגמדיסקו).

הטרק הארוך של ה5 ימים (נוואל וואפי טרוורס) לא היה אפשרי כי היה לו חלק באמצע שסגור, אז נאלצנו לצמצם אותו ל3 ימים.

היום הראשון לא היה קשה במיוחד, אך המזג אויר יצר ראות די מעפנה שקצת ביאסה..

הדבר שבאמת הקשה את היום הזה היה הזבובי ארמדילו העצומים, כל אחד בגודל של צרעה מפותחת, וכמו שתיאר אדון voy - אם מנסים להרביץ להם הם מחזירים לך.

הדרך עברה ליד אגם גוטיארז, ובסופה הגיעה ל״רפוחיו פריי״ (רפוחיו הוא מאין בית הארחה באמצע השטח, שגובה מחירים מופקעים על כל השירותים שהוא נותן כגון לינה, אוכל ושימוש במטבח) ליד לגונה ״טונטק״ היפייפיה.

הקמנו במקום את האוהלים (ערב ראשון באוהל הגבר שלי, שמסתבר שלא באמת אמור להכיל 3 אנשים, בעיקר לא שאחד מהם הוא אני) ועשינו ארוחת ערב נהדרת בשטח מבית היוצר של סבא המאסטר שף.

במקום גם פגשנו את אשטון וקוצ׳ר, 2 פלס״רניקים שהיה להם מאד חשוב להראות שהם בכושר הרבה יותר טוב מאיתנו, בעזרת משפטים כמו ״חשבנו שתגיעו מקסימום 3 שעות אחרינו״ ו״טוב נראה לי שננצל את ההזדמנות כדי לעקוף אתכם עכשיו״.. ועל זה הומצא מלחתחילה הביטוי ״יצור מהASS". 

ביום למחרת יצאנו מערבה לכיוון רפוחיו ג׳ייקוב, כאשר התחלנו בעליה חדה בדרך שקצת קשה להבין למה סימנו אותה ככה, בין בולדרים אקראיים לאבנים חלקות מנחל שזרם צמוד לעליה.

הגענו ללגונת ״שמול״ הנהדרת, וממנה המשכנו לטפס בשלג למעלה. בשבילי זאת פעם ראשונה לחלוטין בה אני מטפס על שלג, וזה בהחלט השטח הכי קשה להליכה שיצא לי לפגוש..

פשוט צריך להמציא שיטות איך לעלות בלי להחליק!!

סיימנו את העליה בתצפית מדהימה לואדי, ואחרי ארוחת צהריים התחלנו לרדת אליו, בירידה שהדרך היחידה לרדת בה היא להחליק למטה (די כיף למען האמת, חוץ מבמקרה של צ׳ולו שלא הצליח לבלום ודפק הפכה על הראש).

בואדי נכנסנו ליער חביב, שבאיזשהו שלב הפסיק להיות חביב כי איבדנו בו את הסימון.

המפה שברשותנו הייתה שווה לתחת, ופתאום ראינו סימונים על עצים בסס״ל...  אלוהים יודע למה חשבנו שצריך לעקוב אחריהם!!

הלכנו כמו עיוורים אחרי הסימונים האלה, כאשר כל אחד בתורו זורק משפט שמטרתו לחזק את הבטחון בדרך החדשה (לדוגמא, כאשר מישהו העלה את הטענה שאין שום עקבות בשלג בו אנחנו הולכים, תגובתי הייתה ״כנראה שכל השאר איבדו את הדרך״.. סתום).

אחרי שעתיים של עליה בדרך לא דרך פתאום נפסקו הסימונים, ולאור השעה המאוחרת החלטנו לחזור למטה ליער ולישון שם.

וככה יצא שאת הלילה השני עשינו באמצע שומקום, כאשר יורד עלינו גשם בלי הפסקה ומקיפים את האוהלים שלנו כלבי זאב לא סימפטים במיוחד.

הגשם המשיך גם בכל היום למחרת, בו חיברנו את מה שלא הספקנו ביום השני עם כל היום השלישי, בדרך משמעותית יותר קלה מהיומיים הראשונים...

סה״כ טרק נהדר עם חווייה בת זונה כבונוס!

חזרנו שבורים להוסטל וחגגנו את הסיום בארוחה במסעדת ״דון אלברטו״ (עוד אחת מהאטרקציות שכל אחד ״חייב״ לעשות בברילוצ׳ה)... מה שמשליך אותי לנושא האחרון למייל הנ״ל:

הרגלי האכילה שלי בארגנטינה:

אני מניח שאפשר לדלג על החלק שבו אני מסביר על זה שאני מאד אוהב לאכול וכל הבילשוטים שמסביב, אז אני יעבור ישר לעניין.

לאור העובדה שמסעדות בארגנטינה הן סופר יקרות, אני כמעט ולא אוכל בהן בכלל.

למען האמת, אפשר להגיד שבכמעט חודש וחצי פה אכלתי לא יותר מ7 פעמים במסעדה (להוציא כמובן אמפנדיות למיניהן).

הפתרון החלופי (והדי מקובל פה) הוא לבשל בהוסטל... הבעיה היא שאין לי את הכוחות או את הכשרון להתחיל להכין ארוחות מלאות ועשירות במוצרים, ויותר מזה, אני לא מרגיש את הצורך בכך כאשר אני יכול למלא את המקום הפנוי בבטן בבשר בלבד.

יום אחד במנדוסה אמרתי משפט שנדבק אלי עד היום, כאשר הלכנו לסופר ושאר החבר׳ה קנו מצרכים לסנדוויץ׳ : ״עזבו אותי מסנדוויצ׳ים, אני קונה סטייק, זורק אותו על הפלנצ׳ה ואוכל״.

החיקוי בדרך כלל מלווה במבט חצי מגניב חצי נון שלנטי ותנועת זריקה עם היד, והמתחרה היחיד שלו הוא המשפט השני שלי: ״מה, לא תהיה איזו סרווסה?!״ :)

חוץ מזה אפשר להגיד שבגדול כל מה שאנחנו עושים זה

לחקות אחד את השני/אנשים רנדומליים וסתומים שאנחנו פוגשים בדרכנו.. (קצת מזכיר את הודו).

ואז(הזקנה התפצלה לשתיים), ביום בהיר אחד, החלטנו שאנו עוזבים את ברילוצ׳ה לכיוון אל בולסון, במטרה לחזור כשהמזג אוויר יתבהר ויהיו עוד אופציות לטיולים..

וכל זאת ועוד יסופר במייל הבא,

מי יתן ומישהו מכם יזיז את התחת ויכתוב לי מה קורה איתו וכאלה כי זה בהחלט יוכל להפתיע אותי,

ובכל מקרה,

אל תשכחו,

תנצרו היטב בלבכם,

אל תתנו לדבר לחמוק ממוחכם,

תאמינו בכל כוחכם,

ותמיד תזכרו והזכירו לחבריכם -

שכל הפועל על הזין.

ביי.

פארק לאומי נוואל הואפי

הפריי והג'ייקוב

ארגנטינה: קור-דובה ושמנדוסה, סיום תמהוני לחלק הצפוני.

״אין אלימות שאין לה מחיר״ (שאנן סטריט, אם אתם עדיין מחפשים סיבה למשפט אז חפשו אותה בסיפור על המשחק) 

הערה חסרת חשיבות להתחלה:

אני מאד מקווה שלא נעלמה מעינכם העובדה שלעומת הודו, המיילים קצרים ובאים בתדירות גבוהה, הכל במטרה שתצליחו לקרוא את המייל ברצף בלי שתצטרכו לעשות 2 ארוחות באמצע.

אין ספק שאני אחד המתחשבים בארגנטינה ובעולם כולו.

איפה תלך?!

בגדול אלו צמד מילים חסרות תחביר ומשמעות, שנאמרות כחלק מרצף משפטים רנדומליים שאנו נוהגים לזרוק לאויר לאור היותנו תושבי גני תקווה ולא כל כך אפויים בשכל, אך בשלב הזה של הטיול באמת התחלתי לשאול את עצמי את השאלה הזאת...

לא רגיל לכל ההתרוצצויות האלה!!!

בהודו הממוצע לילות במקום היה 10!!

כנראה זה ההבדל באוירה של הטיול, שמייצר אפילו אצל טיפוס משתקע כמוני את הצורך להמשיך הלאה..

אז את המייל הקודם סיימתי בעזיבתי את סלטה.

עליתי על אוטובוס לילה כרגיל (הפעם תודה לאל קיבלתי נסיעה בלי קונקשן) והתיישבתי ליד איזה נער ארגנטינאי רנדומלי בשם אדוארדו.

אחרי שיחה קצרצרה הגעתי למצב שאני מלמד אותו לכתוב בעברית, וכשסיימנו גם קיבלתי החלטה שהבחור קצת טיפש.

כנראה ששכחתי את המסקנה הזאת בבוקר, כי כשהתעוררתי פתאום וראיתי מלא אנשים יוצאים החוצה, שאלתי אותו אם הגענו לקורדובה, כי הרי מעולם לא הייתי שם, והוא אמר בבטחון כן וירד גם הוא מהאוטובוס.

רק כשהאוטובוס כבר עזב גיליתי שאני בפרבר בשומקום, שפשוט נמצא בפרופינציית קורדובה. תודהההה!

אחרי הסברים של שנה עם ספרדית עילגת +, עליתי על אוטובוס אחר והגעתי למחוז חפצי.

קורדובה - פה דווקא יש כוסיות:

הגעתי לקורדובה וחברתי מחדש לאודו פוקר וליינוס מטבח ומסיבות.

התמקמנו בהוסטל ישראלי לחלוטין (aldea), דבר שיצר סיטואציה מוזרה מאד בעיני ה5 טון ישראלי שהיו שם, כי בתכלס כמה כבר יוצא לך לראות ישראלי אחד שמטייל עם שני גרמנים.

בהתחלה כולם פנו אלי באנגלית (לא לבשתי את הסנדלי שורש - התלאי המודרני), ואחרי שהם גילו את הלאום שלי, הם התחילו לפנות לאודו וליינוס בעברית.

קצת על מה עשינו בקורדובה:

העיר: 

קורדובה היא עיר מאד יפה לאוהבי ארכיטקטורה כמוני, מלאה בבניינים מרשימים ובפארקים נחמדים מאד, כמו לדוגמא פארק הטבעות בו יש טבעת עצומה לכל שנה בה העיר קיימת.

לידו נמצא פארק סרמיאנטו העצום, בו עשינו נסיון שווא לשוט בסירה (באמצע הדרך כבר חצי טבענו אז חזרנו) וצפינו בתושבות קורדובה משתזפות על המיטות שיזוף שבנויות בפארק.

ואם כבר בתושבות עסקינן -

בנות העיר:

הפעם צדקתם!!!

אחוז הבחורות היפות פה פשוט מדהים!!

אפילו הנהגות אוטובוס כוסיות!!

העיר כידוע, מכילה 5 אוניברסיטאות, נתון שרוב האנשים מקשרים לכמות הכוסיות (לא ממש הצלחתי להבין את הקשר המתמטי אבל סבבה).

לגבי האוניברסיטאות, עשינו סבב בינהן כדי לבדוק אם יש משו מעניין (יש), עלתה אפילו מחשבה להיכנס לאחד השיעורים (בשביל הצחוקים כמובן), מחשבה שנגנזה כמעט באותה מהירות בה היא נוצרה.

באחת האוניברסיטאות קרה דבר מאד מוזר - נכון אומרים שאם יונה מחרבנת עליך זה מביא מזל טוב? (באמת מעניין אותי מי המציא את השטות הזאת) אז מעניין מה היו אומרים על יונה שמטילה עליך ביצה!!!

אני וליינוס יושבים לתומנו על ספסל כשפתאום ביצה נופלת עלינו מהשמיים!!! מה הסיכוי??

אה ויום אחרי קרה אותו דבר והפעם עם חרא. ולא, המזל שלי לא היה טוב במיוחד באותו יום!

קרלוס פאז:

באחד הימים נסענו לעיירה במרחק שעה נסיעה שנקראת קרלוס פז, עיירת נופש יפייפיה שמקיפה אגם גדול, הכל ירוק ופסטורלי, רק מה - 0 אנשים!!!

היינו שם לבד!!!

חוצמזה, שלאגם הזה יש את ״אפקט התרסות״, כי כשאתה מתקרב אליו אתה פתאום מבין שאתה שוחה בערמה של ג׳יפה.

סיימתי את השיהות הקצרצרה בקורדובה, נפרדתי מחבריי הגרמנים שהמשיכו לכיוון רוסאריו ונתתי פדאל למנדוסה.

מנדוסה - יין, כדורגל, שילמונים וחזרה לעברית:

נתחיל בזה שכשירדתי מהאוטובוס לא היה לי את הכתובת של ההוסטל שרציתי ללכת אליו, ואחרי שתשאלתי את כל העולם, סוףסוף הבנתי מה הכתובת ועליתי על האוטובוס לרחוב וירדתי בבלוק מספר 17 - או אז התברר לי שמדובר בעיר הכי סתומה בעולם מבחינת רחובות!!! באותו רחוב (san martin) יש פעמיים מספורי בלוקים מ1-20!!

זה אומר שכל כתובת מופיעה פעמיים באותו רחוב!!!

אני כמובן עם המזל שלי ירדתי בכתובת הלא נכונה, ואז הבנתי שההוסטל הוא 20 בלוקים ממני.

כמו ילדה קטנה נשברתי ולקחתי מונית.

בהוסטל הכרתי מספר ישראלים: גלעד שילמונים (אותו כבר פגשתי בבואנוס), אז׳לן וסרוגו מלהבים (חברות של הציירות מהכנען), רועי ועמרי מגדרה (שמכירים את עמית מהצבא), סידי מארח את צ׳ולו (שגם מכיר את עמית מהצבא) וענבר שפעת חזירים (מסתבר שהיא הייתה חובשת במחנה השפעת המפורסם).

בקיצור, כולם מכירים את כולם, בהחלט חזרתי לישראל.

הנה מספר פעילויות/פעולות/דברים/אנקדוטות שהיו במנדוסה:

העיר:

חוץ מעניין הרחובות הכפולים, מדובר בעיר מאד יפה ומיוחדת, שמתמחה (כמו המודל לחיקוי שלה - גני תקווה) בכיכרות. 

כל כיכר מלמיליאן, ובמיוחד הכיכר המרכזית ״פלאזה אידיפנדנסיה״ שהיא יותר בכיוון הגן ציבורי.

במנדוסה שמתי לב לתופעה שרצה בכל ארגנטינה, והיא השוני בדיבור בין הפרובינסיות למיניהן. במנדוסה השוני הוא בולט במיוחד - הם מבטאים y וll כ ״י״, לעומת כל שאר ארגנטינה שמבטאת ״ש״. עד שהתרגלתי, שברו אותי אלה!! 

סיור יקבים על אופניים:

בתכלס, מסוג האטרקציות של סימון v...

הרי מנדוסה היא העיר שמייצרת את היין לכל ארגנטינה, חובה לבקר ביקבים!!

לקחנו את הסיור בתשלום (למרות מרמורו של גלעד שלמונים, שהתבאס על היותנו ״שלמנים״), שכלל ביקור ב3 יקבים עם נסיעה על אופניים בינהם, שלאור טעימות היין הייתה קצת מסוחררת...

להגיד לכם שלמדתי משהו מיוחד מהסיור? לא. את כל הדברים כבר שמעתי מג׳וד בפורום כזה או אחר :)

האקנקגואה ואוספז׳טה:

אחרי יומיים בשמנדוסה, יצאנו לכיוון פארק האקנקגואה במטרה לעלות למחנה בסיס ראשון ולחזור ביום למחרת.

אחרי שנה של ארגונים (לזה לא היה אוהל, לזה לא היה שק״ש, זאת בכלל לא מבינה למה היא באה, וכו׳...), סוףסוף יצאנו עם אוטובוס, ירדנו בפונטה דל אינקה, והתחלנו ללכת לכיוון השמורה.

האקנקגואה הוא ההר הכי גבוה בדרום אמריקה, כמעט 7000 מ׳!!!

הנתון הזה כנראה גרם לארגנטינאים לקפוץ קצת מעל הפופיק, כי הם החליטו לגבות על לינה של לילה בפארק 380 פזו לאדם (!!!).

מבואסים רצח, התפשרנו על טיול של יום אחד בפארק, שיש לציין שהוא פשוט מדהים ביופיו!

שילוב של כל כך הרבה צבעים בהרים מסביב, כאשר בולטת בינהם פסגת האקנקגואה המושלגת מרחוק, הכל על שטח ירוק ומלא באגמים נוצצים. 

פשוט תענוג!

סיימנו את הטיולון, וחזרנו לפונטה דל אינקה, משם לקחנו אוטובוס לאוספז׳טה - העיר בעלת 1000 השמות.

באוספלאפץ התמקמנו בהוסטל מ-ט-ו-ר-ף עם שמפו, סבון ומסרק אישיים שמחכים לך על המיטה...

העברנו ערב מגניב ביותר, וביום למחרת חזרנו למנדוסה.

גודוי קרוז vs בוקה ג׳וניורס:

עוד מראש קנינו כרטיסים למשחק המדובר שבו בוקה אמורה להבטיח את האליפות.

לאור העובדה שכרטיס ליציע של בוקה עלה 150 עם תור של שעתיים בקופות וכרטיס לגודוי קרוז עלה 40 בלי תור, ולאור העובדה שבאמת לא עניין אותי איפה לשבת, קנינו כרטיסים ליציע של גודוי, הקבוצה שמייצגת את השכונה בה נמצא ההוסטל שלנו.

בהגעה למשחק, הבנו שזה בכלל לא משנה איזה כרטיס יש לך, כי זה היה כל כך שכונה שפשוט יכולנו להתיישב איפה שרצינו.

התיישבנו ביציע המרכזי, המקום הכי טוב שישבתי בו בחיי במשחק כדורגל, וגם המקום הכי מעניין בגלל שהוא היה בדיוק התפר בין אוהדי בוקה לגודוי קרוז.

כמה מכות!!!!

ראיתי שוטר שובר למישהו את הגב עם אלה!!!

הקהל של בוקה היה מרשים כרגיל, ולא סתם את הפה לשניה, לעומת הקהל של גודוי שהתגלה כקצת אשכנזי ושר שירים לפרקים.

כדורגל ברמה נמוכה כמובן, נצחון די פשוט של בוקה, סיום משחק בנפצים שבוקה זרקו ליציע שלנו, ו5 טון צחוקים.

אז אחרי 4 וחצי ימים מרוכזים ועמוסים עזבנו כולנו (חוץ משפעת ושלמונים) את מנדוסה ונסענו דרומה, לעיר הקודש ברילוצ׳ה.

וכל זאת ועוד במייל/רשומה הבא/הבאה,

שאו ברכה והצלחה,

לכם ולכל המשפחה,

3 מילים יגידו לה שם חה, חה, חה.

אדיוס.

פארק העיגולים בקורדובה

פארק האקנקגואה

ארגנטינה: סלטה וחוחוי - השבוע האירופאי.

פרננדו, בעל ההוסטל: "what you're gonna do with all the money you've earned?" אני: ״i'll save it, i'm jew" (זה היה שבוע שבו למדתי המון על התדמית שלנו בארגנטינה ובאירופה).

קלאאארו לכולם!

סיימתי את המייל הקודם בעזיבתי את טוקומאן, בנסיעה קצרצרה של 4 שעות לסלטה עם אוטובוס חלופי באמצע ותנאים מחורבנים, כיאה לחברת ״ansedmar", איתה חתולסיית האוטובוסים סוגרת את רוב הנסיעות.

הגעתי לסלטה, עיר הבירה של הפרובינציה הכמעט הכי צפונית בארגנטינה, ושם התמקמתי בהוסטל מעפן עד מעפן מאד ופגשתי את שרה שפות ובנדיקט הבלגיות, ואיתם את ״ארנו הצעיר״ - בחור כבן שישים לערך שנולד בצרפת, חי 20 שנה באורוגוואי, ודובר את כל השפות שקיימות בעולם חוץ מעברית ואנגלית.

אחרי ערב אסאדו מפחיד עמוס בסרווסה (בירה, בשביל האולי 5 אנשים ברשימה שלא היו בדרום אמריקה), הוחלט לשכור ביום שלמחרת רכב ולנסוע לעיירה חוחוי ולכפרים הסובבים אותה, ל48 שעות.

להגיד לכם שחשבתי על זה שאני עומד לשמוע צרפתית 90% מהזמן אחרי שצרכתי 3 ליטר קילמס? לא. המסקנה המתבקשת היא לא לקבל החלטות על בטן מסורווסת.

חוחוי והכפרים - 5 טון צרפתית בין קקטוסים להרים צבעוניים:

אחרי צ׳ק אאוט ושכירת רכב עלוב עם 2 דלתות ו0 מקום, יצאנו לדרכנו לכפרים.

בהתחלה עברנו בשמורת ״יאללה״ (משעשע) הירוקה, החביבה ועמוסת האגמים, והמשכנו לעלות צפונה לכיוון הכפר פורממרקה, בדרך מדברית מפוצצת בצבעים (מזכיר קצת את הרי אילת, רק שכאן משתלבים בנוף קקטוסים סטייל מערבונים). בכפר עצמו אפשר לראות את ההר המפורסם ביותר באזור - ״הר 7 הצבעים״, די נחמד.

הכפר עצמו סופר אוטנטי, והוא המקום הראשון בו בקושי הרגשתי את עומס התיירות של ארגנטינה.

התמקמנו בהוספדחה (בית אירוח) ליד הכפר..

באותו ערב הרחבתי את נסיוני באוכל ארגנטינאי מסורתי, ואכלתי ״לוקרו״ - מרק תירס עם חתיכות בשר, ״הומיטה״ - עיסה של תירס עם שטויות שאפויה בתנור כשהיא עטופה במין עלה, ו״טומלס״ - כמו הומיטה רק שיש בזה גם בשר. מסתבר שהארגנטינאים אוהבים גם תירס בנוסף לבקר ובירה.

ביום שלמחרת נסענו ל״סאלאר״ של חוחוי, מדבר מלח בסטייל של מה שיש בבוליביה, ואחריו חזרנו על עקבותינו ועלינו לעיירה טילקרה, שמזכירה את פורממרקה, אך הרבה יותר מושפעת מהתיירות..

ליד טילקרה יש אתר שנקרא ״פוקרה״, שזה מין אתר קדוש + מוזיאון קקטוסים (5 מטר קקטוס), שם טיילנו קצת ואז עלינו ל״גרון השטן״ (פה כבר ממש התחיל לעניין אותי מי השתמש בשם הזה ראשון), הפעם מדובר בנקיק עם מעין טבעי, חביב ולא יותר.

חזרנו לטילקרה, הפעם הרחבתי את ידיעותי בצריכה הארנטינאית וטעמתי בשר לאמה(!!!) ואת המשקה האהוב על הארגנטינאים, ״פרנה״, מין משקה שהוא בעצם יגרמייסטר שהוסיפו לו שום דבר והעבירו אותו תהליך שנקרא ״שינוי שם המשקה״, רק שהפעם שותים אותו מעורבב עם קוקה קולה (זה מגעיל עם או בלי הקוקה קולה).

סיימנו את הערב עם מלא מקומיים בישיבה סביב המדורה, הכנת פיצות בטאבון, מלאן צחוקים שאלמלא הבירה והפרנה לא הייתי מבין, סה״כ ערב אדיר עם סוף מפתיע והמון יצא חדש.

ביום למחרת עשינו את דרכנו בחזרה לסלטה.

כמו שרשמתי בתקדים לנסיעה לחוחוי, במשך 90 אחוז מהזמן של הטיולון הם דיברו צרפתית, כי בנדיקט דיברה אנגלית חצי כוח וארנו לא דיבר אנגלית בכלל, דבר שקצת ביאס אותי, בעיקר בשל העובדה שאין דבר שאני אוהב יותר מלזיין את השכל... 

מה שכן, קיבלתי תובנה חשובה לגבי השפה הצרפתית: כשהם מדברים, הם בולעים את הסוף של המילה, וזה נשמע כאילו הם לא באמת רוצים לדבר ומעדיפים לסיים את המשפט הכי מהר שאפשר. עובדה זאת באה לידי ביטוי במיוחד כשמשווים את הצרפתית לשפה הספרדית, שבה אנשים מגיעים לשיאים מדהימים במשיכת מילה למרחק ויכולים להחזיק 10 שניות עם 3 מילים ו0 נשימות באמצע.

התגובה של שרה שפות (שמכל מיני סיבות, בשלב זה כבר שונה שמה ל״שרה שטן קטן״) לתובנה המבריקה שלי: אנחנו אנשים מנומסים ושקטים. טוב... 

גיליתי לקראת סוף הטיולון שישראלים נתפסים בבלגיה כרעשנים ושחצנים... תכלס זה נכון :)

בשלב הזה הייתי כבר אחרי כמעט שבוע שבו לא דיברתי עברית עם אף אחד!! רק עכשיו הבנתי כמה אני אוהב את השפה שלנו וכמה היא הרבה יותר טובה מכל שפה אחרת!! (הנה מגיעה השחצנות).

הגענו לסלטה, נפרדתי לשלום מהבלגיות וצרפורוגוואי, והלכתי מהר ככל הניתן להוסטל אחר (exess, לפי המלצתם של חבריי לעת מזון), שבו קיויתי למצוא ישראלים. אחרי שהתמקמתי הבנתי שגם פה היחיד שאני יוכל לדבר איתו עברית, זה הבנאדם היחיד שאני באמת יכול לזיין לו את השכל עד זוב דם בלי שהוא ישתגע. אני.

וכאן מבחינתי התחילה התקופה בסלטה.

סלטה - ארוחות גורמה, גרמנית ופוקר:

ביומי השני בהוסטל הכרתי 2 חבר׳ה מגרמניה עם אנגלית מושלמת - אודו פוקר (שנקרא כך עקב היותו חצי מקצוען בפוקר, ברמה שהוא מממן את עצמו כבר שנתיים אך ורק מלשחק multi-table באינטרנט) וליינוס מטבח ומסיבות (הבחור הכי לחוץ מסיבות שראיתי בחיי, וחשוב מכך, אחד הבשלנים הטובים שיצא לי להכיר, וזה כמובן בלי להמעיט בערכו של האיש בעל 1000 השמות).

נוצר ביננו חיבור ממש טוב, בעיקר בשל תחומי העניין המשותפים המובנים מאליהם.

מאותו רגע הסתובבנו ביחד, בשלל הפעילויות שיש לעיר מנומנמת זו להציע:

ההר: עליה ברכבל להר המשקיף על העיר -cerro san bernardo, שם יש סוג של גן ציבורי עם המון זקנים שעושים כפיפות בטן בפרהסיה, ותצפית נחמדה מאד על העיר.

ההוסטל: פיתחנו לנו אורח חיים מאד אקטיבי בהוסטל, שמתחיל בתיריסר אמפנדה לכל אחד בצהריים, ממשיך בפינג פונג ושחמט, מתקדם ל״שיעור פוקר״ יומי שאודו העביר לי, עובר לארוחת גורמה מפחידה מבית היוצר של ליינוס, ונגמר ביציאה לאזור הפאבים והמועדונים של העיר.

חוץ משלושתנו, היו איתנו בהוסטל תרזה ונטלי מבוואריה (אודו וליינוס מהמבורג, ומסתבר ששני האזורים האלו לא מתים אחד על השני), והעברנו כולנו שעות של שיחות, שלפעמים גם הגיעו לנושאים הרגישים ביננו לבין גרמניה.

תדמית הישראלים בגרמניה: קמצנים ומתמקחים על כל דבר, חושבים כל הזמן על כסף. גם פה לא ממש יכולתי להתווכח :)

חיי הלילה: בסלטה, למרות שלכאורה היא נראית כמו עיר בתרדמת, יש לא מעט פאבים ומועדונים.

בנוסף לכך, בסלטה יש יחס בנות/בנים מפחיד לטובת הבנות!! הבעיה - בגלל הקרבה לבוליביה הבנות נראות פה חצי בוליביאניות, שזה אומר שהם יפות +- כמו ההודיות.

יש לתת המון קרדיט לליינוס, שהצליח פעמיים לגרור אותי למסיבה!! רבים וטובים ניסו, ינסו, לא הצליחו ולא יצליחו :)

צריך גם לתת כבוד לפרננדו בעל ההוסטל שיצא איתנו ואף הכיר לנו ממיטב בנות העיר.

קזינו: נו מה?! לא הייתה עיר עד עכשיו חוץ מבואנוס איירס שלא בדקתי בה את הקזינו... הבעיה היא שברוב הקזינואים אין פוקר (או שהם אומרים שיש ואז מראים לי שולחן פוקר קריבי, או גרוע מכך, slot machine עם ציורים של פוקר... מרתיח) או שיש פוקר עם בליינדים גבוהים מדי (בדרך כלל המינימום הוא5-10 פזו).

במקרה הנוכחי, הבליינדים היו אמנם גבוהים אך הקזינו גם אירגן טורניר שבועי ב250 פזו, עם אפשרות ל3 ריביי׳ס (!!) ואני במאמצים לא קשים במיוחד גררתי את אודו וליינוס להשתתף.

לאחר משחק שקול מאד שלי, הגעתי למקום השני מתוך 29 שחקנים, והרווחתי 4300 פזואים חדשים. 

ליינוס ואודו שהעיפו 500 פזו כל אחד (לא התאפקו ועשו ריביי), זכו בארוחת ניחומים על חשבוני.

בקיצור, סלטה הייתה חוויה חיובית מאד.. 

המשכתי עם ליינוס ואודו (שבשלב זה כבר ידעו מה זה ״התכלבות״ ומה אומרת תנועת היד של ״המון״) לקורדובה, ונפרדתי מהעיר הנהדרת.

וזה הזמן גם להיפרד מהמייל הזה שאני מושך כבר כמה ימים טובים, ולהיפרד ממכם שוב, עד הפעם הבאה..

שנזכה להמון ladies,cowboys וrockets, ושכל פלופ יהיה מלמיליאן,

אמן.

נוף מהכפר פורממרקה

סלטה

קקטוס קטן

ארגנטינה: מפליאי האיגוואסו ועצירה בטוקומאן.

״לאן אתה טס הערב, פרנק? למקום אקזוטי? להוואי? לאן אתה נוסע פרנק/חלקי??" (כריסטופר ווקן בסרט ״תפוס אותי אם תוכל״, גם ככה אין משמעות למשפטים שאני כותב בהתחלה וממש התחשק לי לכתוב את זה כי ראיתי את הסרט באוטובוס).

בואנוס ביסיקלטוס לכולם..

את המייל הקודם סיימתי ביציאתנו (אני, עמרי ארטואה וסשה-מהירות החלטה שהצטרפה אלינו, בהחלטה מהירה כמובן) מרוסאריו לפורטו איגוואסו.

אני ינצל את ההתחלה כדי להתייחס לסוגייה שאי אפשר להתעלם ממנה בטיולים ארוכים ובארגנטינה במיוחד:

נסיעות:

האוטובוסים פה הם במדרג אחר לגמרי ממה שיצא לי להכיר.. הכיסאות הם בעצם כורסאות שנשענות אחורה, ממוקמות מספיק רחוק אחת משניה ככה שההישענות לא מפריעה לזה שמאחורייך ונשאר לך מספיק מקום לרגליים מקדימה. הדבר הזה קריטי עד לאין שיעור מהסיבה שלא מדברים פה כמעט על נסיעות של פחות מ12 שעות..

כחלק מהנסיעות, בדומה למטוסים, מגישים לך ארוחות, וכמו במטוסים - אני לא נוגע בהן.

הבעיה עם הנסיעות היא שהן יקרות בקטע מטומטם,25-30 פזו לשעת נסיעה (תכפילו ב0.87 ותקבלו מחיר בשקלים), ככה שהנסיעה לאיגוואסו לבדה עלתה 420 פזו!

״התגברתי״ על מכשול זה בעזרת כרטיסיית ״south pass", שהקטע שלה זה שאתה משלם 960 פזו, ועושה 5 נסיעות מאיפה לאיפה שאתה רוצה.

הבעיה עם הכרטיסיה הזאת (כי בכל דבר טוב חייב להיות קאטצ׳, אחרת היה חס וחלילה אך ורק כיף בטיולים)זה שזאת בעצם חברת תיווך והם סוגרים לך נסיעות בחברות הזולות ביותר שקיימות, וגרוע מכך, עושים לך קונקשנים במקומות בדרך (או לא בדרך) כדי להוזיל לעצמם את העלות. מוות לחתולים!!!! (בשק).

ספציפית בנסיעה הזאת יצאתי בזול, הקונקשן היה בסנטה פה (שזאת עיירה חביבה בסך הכל) ולקח 4 שעות, ומשם העברנו נסיעת לילה לפורטו איגוואסו, כאשר בדרך עצרנו ב00:30 לארוחת ״ערב״ ב״מסעדה״ שם הגישו לנו תפוחי אדמה ״מבושלים״ עם נתח של ״בשר״. הכי מגעיל וinappropriate שאכלתי (או יותר נכון לא אכלתי) בחיים.

איגוואסו - אחד המקומות היפים בעולם:

נתחיל מזה שהגעתי לפורטו איגוואסו מצונן עד מצונן מאד (שלא תחשבו לרגע שהיה מזג אויר קר בימים שלפני, אני פשוט כרגיל חייב להיות חולה), דבר שכמובן גרם להכל להיות הרבה יותר כיף ומגניב.

העיירה עצמה היא די שקטה וחסרת תעסוקה, ובעצם אנשים (ואנחנו בינהם) מגיעים לכאן אך ורק בשביל המפלים.

ההוסטל שלנו היה מפוצץ באירופאיות (הזדמנות מצוינת לשחק את המשחק האהוב עלי ועל עמרי - ״שם לאוטו״), ובאופן מפתיע גם בקוריאנים.

2 קוריאנים שהשאירו חותם:

*בוון הקוראנית הסתומה (נקראת כך עקב היותה קוריאנית וסתומה), שהתחביב שלה היה לבוא אלינו בזמן שאנחנו אוכלים, לתקוע מכל הבא ליד בפה, ללעוס בהפגנתיות, לזרוק 2 משפטים בספרדית יותר עילגת משלי, וללכת.

*פה הקוריאני המוזר (נחשו למה הוא נקרא ככה, רמז - הוא לא עירקי ולא נורמאלי), בחור שנכנס יחד איתנו לחדר במיטה מעלי (חדר של 4) ופשוט התנהג בצורה מוזרה, לדוגמא - אני ישן לי לתומי במיטה, פתאום הבחורצ׳יק יורד מהמיטה מעלי, שם כפכפים, נשאר לעמוד במקום מספר שניות, מוריד את הכפכפים, ועולה בחזרה למיטה (לא בוצעה שום פעולה בין השלבים הנ״ל). מוזר.

ונעבור לחלק החשוב של עיירה זו - 

מפלי האיגוואסו - הצד הברזילאי:

יצאנו על הבוקר עם אוטובוס שעבר את הגבול ושם אותנו ישר בפארק הברזילאי. 

יש לציין שכל עניין המעבר גבול הוא שכונה אחת גדולה, אם הייתי רוצה הייתי יכול להבריח תנין לברזיל ואף אחד לא היה שם לב! 

כמה מילים על האיגוואסו: 

האיגוואסו הוא בעצם נהר שנחצה בין ארגנטינה לברזיל, ובנקודה של פורטו איגוואסו ופוז דה איגוואסו הברזילאית (סמוך גם לגבול עם פרגוואי) נוצרה מדרגה כפולה בצורת חצי אליפסה בנהר, דבר שיצר עשרות מפלים על שטח של יותר מ2 קילומטר (מעל 250 מפל). 

הצד הברזילאי הוא בעצם הצד שהמפלים לא נמצאים בו (חוץ מהמפל הגדול שנקרא ״לוע השטן״, כנראה החבר׳ה שם ביקרו במכתש הקטן והחליטו להעתיק), מה שמאפשר תצפית על כל המפלים ביחד (או לפחות על חלק גדול בכל פעם, אחרי הכל מדובר ביותר מ2 קילומטר).

פ-ס-י-כ-י-!!! אין מילים שמתארות את העוצמה של המקום הזה, פשוט להרגיש את הטבע בשיא הכוח שלו.

בלי קשר למפלים, הפארק עצמו מלא בצמחייה מגניבה ומפוצץ בפרפרים בכל מיני צבעים, שלשם שינוי באמת יורדים אליך ביום אביב נעים (מתנות הם לא הביאו, אבל הם סבבה עם זה שיצלמו אותם והם לא מפחדים מבני אדם).

מפלי האיגוואסו - הצד הארגנטינאי:

יצאנו שוב על הבוקר (הפעם הנסיעה הייתה קצרה יותר) ונכנסנו לפארק הארנטינאי עם הפתיחה שלו. 

יחד איתנו נכנסה קבוצה של 34 טון זקנים... כשעלינו לרכבת של הפארק המובילה ל״לוע השטן״, כמה זקנות החליטו שהספסלים, אשר חד משמעית מיועדים ללא יותר מ3 אנשים, מוסבים לספסלים של 4, וככה העברנו את פתיחת היום מסורדנים ברכבת עם כמה בריטיות בנות 70 ששכחו לשים דאודורנט ביום של 34 מעלות. קלאסי.

לוע השטן מהצד האגנטינאי הוא הרבה יותר מרשים, אתה ממש עומד על שיא הגובה שלו ומרגיש שאתה עוד שניה נופל יחד איתו (אולי לפני 5 שנים הייתי אומר לכם שזה עושה חשק לקפוץ את המפל, אבל כבר עברו מאז הרבה מים באיגוואסו).

אחרי זה עשינו את המסלול העליון, שנותן תצפית מעל המפלים עצמם, והמסלול התחתון שמאפשר תצפית קדמית על המפלים מקרוב.

סה״כ אחד הדברין היפין ביותר שראיתי בחיים.

בנוסף לפרפרין, בצד הארגנטינאי יצא לנו לראות גם חוטמנין, שאלו סוג של דובי נמלין ממוזערין. אול אין.

באותו יום נפרדתי מעמרי וסשה, שהמשיכו לפלוריאנפוליס שבברזיל..

את מקומם בחדר החליפו כריס ותמרה, שני ניו-זילנדים שאומרים fuck כל מילה שניה, במקום ten אומרים tin ובמקום six אומרים sex. יופי של אנגלית! 

הם טיילו כבר בפטגוניה, פרו ובוליביה, ונתנו לי מלא רעיונות להמשך...

ביום לאחר מכן עליתי על אוטובוס לילה.. הרעיון בהתחלה היה לנסוע לסלטה, אבל תודות לחתולסיית אוטובוס שלי, סודרה לי נסיעה של 22 שעות לטוקומאן, שם המתנה של 8 שעות, ונסיעה ב2 בלילה לסלטה.

לאור העובדה שבפעם האחרונה שבדקתי גיליתי שאני לא כלב, יחד עם זה שרציתי בכל מקרה לעבור בטוקומאן אחרי סלטה, דחיתי את הקונקשן והחלטתי לעשות 2 לילות בטוקומאן.

הנסיעה עברה בשלום למרות שהאוטובוס היה מ-ח-ו-ר-ב-ן עם כיסאות צרים ומעפנים, ככה שכל הנסיעה נאבקתי על המשענת יד באמצע ודילגתי ממקום למקום כל פעם שכיסא התפנה כדי שלא ישבו לידי (בנסיעה של 22 שעות יש הרבה עולים ויורדים כל הזמן),  מה גם שהייתי צריך להתמודד עם החבורת צרפתים שלא סתמה את הפה מאחורי/חבורת הילדים הארגנטינאים שעלו בדרך מבצפר והעיפו בירות כל הנסיעה.

בסופו של דבר הגעתי, שבור מהass כמובן.

טוקומאן - בעקבותיו של מרקו:

מהתחנה המרכזית החלטתי ללכת ברגל להוסטל (בדקתי את המפה מבעוד מועד), ואחרי שעברתי עם התיקים 12 בלוקים כמו קמצן מאניק, גיליתי שההוסטל נסגר לפני שנתיים.. כמו ילד טוב לקחתי מונית להוסטל אחר.

דבר ראשון שמאד ראוי לציון, הוא שמרקו לא מצא את אמא שלו בקורדובה כמו שרבים נוטים לחשוב!!

הוא הגיע לקורדובה ואז גילה שאמא שלו נמצאת בכלל בטוקומאן, ושם מתרחשת סצנת המפגש הסוחטת דמעות שעד היום מהווה מקור השראה למאות אופרות סבון וסרטים סוג ז׳!

נשמע סיבה מספיקה לבוא לטוקומאן? ברור שכן, אבל בלי קשר לזה, טוקומאן היא אחת מהערים העתיקות ביותר בדרום אמריקה (אלה ששאלתי אותם טענו שבכל העולם), ובה התרחשה הכרזת העצמאות של ארגנטינה!

הטיולים בעיר עצמה היו מאד נחמדים, האתר היחיד שבאמת נכנסתי אליו הוא הcasa historica - אותו מקום בו התרחשה הכרזת העצמאות, שם גם גיליתי שאחד ממנהיגי העיר הגדולים בעבר נקרא ״סן מיגל ארקנחל״(נשמע מוכר?).

אחד הדברים שבאמת התחלתי לקחת ברצינות בטוקומאן זה למידת ספרדית:

החלטתי שאני לא ממשיך עם החוסר תקשור הנוראי הזה, ומתחיל להשקיע כדי לדעת לדבר את השפה המקומית.

לקחתי 2 שיעורים פרטיים אצל סלינה, ארגנטינאית יהודיה (ציפיתי לאיזו בת 40 יצורה ופתאום גיליתי שהיא בת 24 מהממת), שעשו לי קצת סדר בעניינים..

ניצלתי את היותי ישראלי אחד בין מליוני גויים, כדי להתחבר עם החבר׳ה המקומיים בהוסטל, וכך גם לשפר את הספרדית... למזלי החבר׳ה ידעו אנגלית מספקת בשביל לתקשר (משו בין אנגלית של רוכל משוק הכרמל לאנגלית של גני תקוואי ממוצע מינוס)..

עזרה לי בעניין גם שרה שפות (בלגית שהכרתי בהוסטל, עם בת לוייתה ״בנדיקט״ - שם חזק), שתירגמה לי מספרדית לאנגלית והשלימה את הפערים שהיו לי בשיחות.

מספר דברים שלמדתי מהמקומיים:

1. הפתעה - הם אוהבים לשתות בירה ולאכול! הם היו אדיבים בטירוף והשקו אותי בבירה (קילמס בעיקר) עד זוב, והכינו לי ארוחות ערב על חשבונם (טעמתי ״מילנזה״, שזה השניצל שלהם... ההבדל בין השניים הוא כלום).

2. למדתי מספר קללות שימושיות בספרדית.. האהובות עלי היו ״בולודו״ (המשמעות היא ״דביל״, התרגום הישיר הוא ״אשכאי״) ו״קבסה דה פינקו״ (ראש זין).

3. הארגנטינאים שונאים את הצ׳יליאנים מאד! הם רואים אותם כנטל חסר משמעות שיש לנטרל מהעולם.

זכיתי להערכתם כאשר השוותי את מפת ארגנצ׳ילה ל״ביפה דה צ׳וריסו״ (אנטריקוט בשפה המקומית), כאשר השומן העודף בצד משול לצ׳ילה...

אני יסיים בהתייחסות לתופעה שהתחלתי לעכל רק בטוקומאן, הנקראת ״סיאסטה״:

אני הולך לי לתומי כ 15 בלוקים רק כדי להגיע לחנות שבה אוכל למצוא אוהל, מגיע לחנות ב14:00:08 בדיוק, ואומרים לי ״סגור, תחזור ב5״.

מ-ה  ל-ע-ז-א-ז-ל ???

איך זה נראה למישהו הגיוני שכל החנויות סגורות בין 2 ל5???

הארגנטינאים, וזה דבר ששמים לב אליו גם מעוד בחינות, פשוט לא אוהבים לעבוד!!

מעניין מה יקרה אם מישהו בישראל ילך הביתה ב2 בטענה שהוא זקוק לסיאסטה...

ובנימה אופטימית זו, אני מתחיל לי את הסיאסטה הפרטית שלי, נדבר ב40 לחודש או בשנהעשרה, מה שיבוא קודם,

עדי.

טוקומאן

איגוואסו

איגוואסו

ארגנטינה: שבוע ראשון - בואנוס איירס ורוסאריו.

״דלה דלה דלה דלה או״ (השחקן ה-12 של בוקה, באחד מביצועיהם רבי המלל והמשמעות).

הי. 

נפתח בזה שאני מאד שמח לחזור למסורת המיילים (שמתם לב לזה שמספיק שעשית משהו פעם אחת וכבר אפשר לקרוא לו מסורת?), אני מקווה שאתם מוכנים עם הפלאפון של הרופא עיניים בחיוג מקוצר כי כרגיל זה עומד להיות ארוך. ומייגע.

אני מתנצל מראש בפני כל הקוראים שלא התמזל מזלם ונולדו במקום שהוא לא גני תקוה, חלק מהביטויים/אנלוגיות/מטאפורות/שלל פיגורים שכליים לא יהיו מובנים לכם, אנא פסחו על קטעים אלו בהבנה תו״כ דכאון עמוק על היותכם תושבים של מקום שולי בעולם.

ולסיום, אני מתנצל בפני אלו שקוראים את זה בין פרק בסוציולוגיה לתרגיל בפיסיקה, אני יודע שאני זורע לכם מלח על הפצעים, אבל כל הזין. :)

אפשר להתחיל.

המראה, נחיתה, ומה שבינהם:

יצאתי לי ב2 בלילה מהבית, שבור מהass יש לציין, בלוייתה של דודו הקטן אל נתב״ג.

רק נעמדתי בתור לבידוק בטחוני ראשוני והמנהלת משמרת החליטה להשתמש בי ב״תרגיל״ שהיא עושה לעובדים שלה, והחליפה את הדרכון שלי עם מישהו אחר. 

אני זרמתי עם העניין וכשהגעתי לבודקת והיא שאלה אותי ״מאיר?״ אמרתי כן והמשכתי להתעייף לי לתומי. הסתומה העבירה אותי! מה אני נראה לך כמו מאיר מרחובות? שמת לב לזה שיש חלק משמעותי בדרכון שנקרא ״תמונה״?

האחראית משמרת התחילה לצעוק עליה ונהיה לי קצת לא נעים....

מה יצא לי מזה? עברתי בתור המהיר לצ׳ק אין, וקיבלתי לא פחות ממקום ליד הדלת חירום במטוס!!! איזה כיף!!

הטיסה, הרבה בזכות המיקום הטקטי, עברה בשלום, על אף העובדה שאיבריה היא חברת תעופה גרועה למדי, שהטייסים שלה גרועים למדי, הארוחות שלה גרועות למדי, והסרטים.... הסרטים חרא. 

ברוב טפשותי ארזתי בתיק את השמן התאילנדי לשרירים תפוסים שקיבלתי בבנקוק אחרי מקרה קפיצת הצוק הרשלנית, וכשחיכיתי לתיק שיגיע במסוע, זיהיתי אותו לפי הריח החריף (כמו בנגיי, רק משמעותית יותר חזק) שנוצר עקב התפוצצות הבקבוק בתוך התיק. כיייייף!

בואנוס איירס - כשלונדון פגשה את תל אביב במאפיה רנדומלית באור יהודה:

התאפסתי עם עוד 3 בנות (גליה חכו לי והתיכוניסטיות) על מונית, וביחד נסענו לאסטוריל, הוסטל במרכז בואנוס איירס.

עוד בישראל, כשהתקשרתי לשריין מקום בהוסטל, ענה לי בחור בשם חואן שכביכול מדבר עברית שוטפת וסגר איתי את השיחה ב״סגור כפרה״. כנראה שהייתי צריך להטיל ספק באמינות המשפט, כי כשהגעתי להוסטל לא הייתה שום וכלום הזמנה על שמי. למזלי עכשיו זה ממש לא העונה פה, אז הייתה לי מיטה פנויה...

למרות העובדה שזאת לא העונה, המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ בישראלים!!! לפחות 30!! לא רוצה לדעת מה קורה שם עוד חודשיים...

סגרתי את היום באמפנדה (סמבוסק ארגנטינאי מדהים למאכל, שמן הסתם יהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה הקולינרית בהמשך הטיול) בפיצריה מתחת להוסטל, וחתכתי לישון את הלילה הראשון שלי בטיול.

(מעכשיו, בנוהל, אין שום רצף כרונולוגי בין האירועים המתוארים)

העיר:

בואנוס איירס זה אירופה לכל דבר. בניינים עצומים, מותגים, רכבת תחתית, כל מה שמצפים למצוא בלונדון, ניו יורק, או תל אביב (חוץ מהרכבת כמובן).

את רוב הזמן העברנו בטיולים רוויי קילומטרים בשלל איזורי העיר:

אונסה - שכונה יהודית שאליה הגענו למטרה שתתואר בסיפור על המשחק של בוקה.

פלרמו - שכונה יפה שבה ביקרנו בגן חיות (אל תשאלו אותי למה הלכתי לגן חיות בארגנטינה - אין לי תשובה לזה).

ריקולוטה - שוק נחמד, ובית הקברות הכי מרשים שראיתי בחיים שלי, כל קבר הוא בעצם מבנה של איזה 3 מטר שנראה כמו כנסיה. הכניסה (לקבר, לא לבית קברות) היא לעשירים בלבד מן הסתם.

בוקה - השכונה המפורסמת בצבעוניות שלה ובפשע שלה, מפוצצת בבניינים שבעליהם החליטו לסייד אותם בצבע הראשון שעמד לרשותם, מייצר אוירה חצי יפואית-חצי מצעד הגאווה. כחלק מהסיור בשכונה, ביקרנו גם באצטדיון הבונבונירה הנהדר.

ההסתובבויות בעיר היו ארוכות, ומאד איטיות, לאור העובדה שרוב הזמן הסתובבנו בחבורה של 8 אנשים (ניתן להם כבוד - עמרי ארטואה, סיון ושם טוב התיכוניסטיות, תומר, סער ואלירן הרשל״צים ושיר הגנובה).

צריך גם לציין שהמחירים פה מאד מאד יקרים, ולא רק בהשוואה להודו... 

הארגנטינאים:

העם הארנטינאי מאד חביב ומסביר פנים. רק מה? לא חוכמה להסביר פנים כשאתה לא יודע להסביר מילים, האנשים פה לא יודעים אנגלית בשיט!! בקטע מוגזם!! אני מודה שחשבתי שכל הסיפורים של החבר׳ה מופרזים, אבל כל מילה אמת, הם פשוט לא יודעים אנגלית, ובואו נגיד שהספרדית שלי עדיין לא הגיעה מעבר לרמה של לשאול איך מגיעים לסופרמרקט.

מעבר לעובדה שהם חסרים ביכולת הביטוי הבינלאומית המקובלת, יש להם מאפיין שאני מאד אוהב, שימו לב להפתעה שעומדת להגיע:

בשר:

איזה כיף.

פשוט בכל מקום יש בשר במחירים מאד נמוכים (קילו אנטריקוט בקצביה 40 שקל), מה שאוטומטית מביא אותך לארוחות עם סטייקים במשקל מינימלי של 700 גרם.

חוצמזה יש להם אמפנדס, שחוץ ממדהים אין לי מה להגיד על זה.

הוסטלים:

ההוסטלים, לעומת הגסט האוסים אליהם כבר התרגלתי, הם שונים לגמרי.

מצד אחד הרמה שלהם הרבה יותר גבוהה - סלון מאובזר, מים חמים באופן קבוע, wi-fi (שזה קטע היסטרי הרבה מעבר להוסטלים, בכל נקודה נתונה בעיר יש לפחות 7 רשתות, נראה לי שאפילו הרמזורים משדרים wi-fi). 

מצד שני - החדרים (לפחות אלו שהמטייל הממוצע יכול להרשות לעצמו) הם בdorms, שזה אומר לחלוק חדר עם עוד 7-9 אנשים (ולא תמיד האנשים האלה חיים באותם שעות כמוך).

אבל כל אלו היו תיאורי סרק לדברים ארעיים ושוליים לעומת הדבר החשוב ביותר שעשיתי בבואנוס איירס: 

בוקה vs רפאלה:

עוד בישראל התחלתי לברר על איך משיגים כרטיסים למשחק... מאז שריבר ירדה ליגה, המשחק הכי טוב שאפשר להגיע אליו הוא משחק האליפות, ועל כן היה לי ברור שאני הולך אליו ויהי מה.

המחירים באינטרנט היו ממש יקרים אז החלטתי לחכות עם זה לכשאני יגיע לבואנוס איירס...

ביום שישי אני ועמרי ארטואה (שנקרא כך, דרך אגב, עקב השתתפותו בתחרות הבינלאומית של מזיגת סטלה ארטואה, שהתקיימה כמה ימים קודם בבואנוס איירס) שמענו מישראלי רנדומלי שאין לי מושג מה שמו שאפשר למצוא כרטיסים למשחק בזול אצל ״עובדיה מהפיצה״. איזה עובדיה? איזה פיצה? אין איש יודע. אותו ישראלי הועיל בטובו לצמצם לי את טווח החיפוש בכך שהוסיף שהפיצה היא בשכונת אונסה. 

יש! עכשיו במקום לחפש ב1000 פיצריות בבואנוס איירס, אני צריך לחפש רק ב200 שנמצאות באונסה! ( *כל דבר שישראלי מספר לך פה צריך לקחת בע״מ).

נסענו לשם, עמוסים בספק רב על כך שבאמת נמצא את אדון עובדיה המסתורי, אך להפתעתנו הרבה בעודנו יושבים על אמפנדה אחרי שעתיים של תשאולים והתרוצצויות בין פיצוצאים ודוסים אקראיים, המוכרת אמרה שהיא יודעת מי מוכר כרטיסים למשחק - בחור בשם אוסבלדו שעובד בפיצריה ממול. כשהלכנו לפיצה גילינו שאדון אוסבלדו הוא עובדיה! ושאין לו שום כרטיסים.

 בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי לקנות במשרדי הכרטיסים השונים, כי הכל כבר אזל, אך במוצאי שבת אדון עובדיה (שלימים יקרא ״עובדיה קומבינות״) אמר לנו שהוא יכול להכניס אותנו בקומבינה עם מישהו שהוא מכיר מהאצטדיון (בתשלום כמובן). לאור מצבנו חסר הכרטיס זרמנו עם העניין, וביום ראשון נסענו עם עובדיה ואחיין שלו למשחק.

בתור התחלה, עובדיה שיחד את מעגל השוטרים הראשון בבקבוק קולה, והם העבירו אותנו (הדברים עובדים פה בדומה לתאורית השווארמה, רק עם פרה במקום תרנגול הודו).

לאחר מכן, כמו שעובדיה אמר, בא מישהו מעובדי האצטדיון ופשוט הכניס אותנו למשחק לאחר שעובדיה שם בידו סטפה יפה של פזואים. אחחח איזה עולם מושחת!

המשחק עצמו היה אחת החוויות המדהימות, אוירה מחשמלת בזכות הקהל המטורף, האצטדיון המדהים (הבונבוניירה אצטדיון ממש גבוה, מה שיוצר אקוסטיקה מפחידה) והאביזרים המיוחדים (קונפטי ברמה גבוהה, והדגל הכי גדול שראיתי בחיים שלי).

מבחינת רמת כדורגל היה חצי כוח, נגמר 3-2 לבוקה (מה שאיפשר לנו לחזור בבטחה להוסטל, הפסד היה מסכן את המשך חיינו באופן משמעותי), סה״כ אפשר לסכם את החוויה כמכוננת וקריטית לכל מי שאוהב כדורגל.

אחרי 5 לילות בבואנוס, נסענו אני ועמרי לעיר הולדתם של ארנסטו צ׳ה גווארה והוד גדולתו ליונל מסי - רוסאריו, בנסיעת אוטובוס קצרה ויקרה (110 שקל על 4 שעות!!!).

רוסאריו - הגזמתם בתיאורים + צניחה חופשית זה מדהים:

אני די אהבתי את רוסאריו..

למרות היותו עיר, למקום הזה יש קצב ואוירה הרבה יותר רגועים, במיוחד בהשוואה לבואנוס איירס. 

כמעט כל הרחובות בעיר מסודרים בשתי וערב עם בלוקים שווים לחלוטין, ובדומה לבואנוס הכבישים הם חד סטריים.

ביום אחרי שהגענו שכרנו אופניים ותפרנו  את רוב שטח העיר (40 ק״מ נסיעה, כבוד!)..

אני חייב לציין פה שכל התיאורים שקיבלתי על הבנות של רוסאריו הם מוגזמים ולא מחויבים למציאות!! הבנות של ישראל משמעותית יותר יפות.

הכרנו כמה חברה בהוסטל שלנו, וביחד איתם עשינו את הדבר הכי כיף שעשיתי אי פעם -

צניחה חופשית:

נסענו לעיר canana the gomes במרחק 40 דקות מרוסאריו, לאתר צניחה חופשית..

אין דברים כאלה!! 30 שניות של טירוף, אתה מרגיש כמו ציפור ואז הופ! נפתח המצנח והולכות לך הביצים. איזה כואב!!!  בשורה התחתונה זה הדבר הכי שווה שעשיתי...

אחת שקפצה אחרי (טל looney-jew) לא הקשיבה להוראות של המדריך ופרפרה באויר, ובגלל זה המצנח נפתח לא טוב ושרט למדריך את האמא של הצוואר.. מהרגע שהם נחתו הוא רק קילל אותה (בספרדית ואנגלית כאחד) וזה נתן סיום משעשע ליום.

באותו יום גם קרה מקרה לא הגיוני בעליל-

מקרה הכרטיס אשראי:

מי שמכיר אותי מעל יום כנראה יודע, שאני לא נוטה לאבד דברים.. זה פשוט לא קורה לי! (מטעמי פנאטיות בעיקר). 

אבל כשזה כבר קורה, זאת מלחמת חורמה!!

אחרי שחזרנו מהצניחה אני בא לפתוח את הארנק (חיייב איזו אמפנדה) ומגלה שהכרטיס אשראי לא שם! אני מתחיל לחפש עד שבשלב מסוים הפכתי את כל המיטות בחדר, ושניה לפני שאני מתקשר לבטל את הכרטיס אני מוצא אותו מתחת למיטה (יש לציין שאין שום דרך פיזיקלית או מתמטית בה הכרטיס יכל להגיע לשם).

מבסוט על כך שאני לא צריך להסתבך עם נסיעות לא מתוכננות כדי לארגן כרטיס אשראי חדש, הלכתי לתת איזו אמפנדה ומשם ישר למשוך כסף, וכשחזרתי להוסטל גיליתי ששוב איבדתי את הכרטיס!!!

כמה נכה אפשר להיות?????

הפעם חיפשתי בחדר עד לרמת הפיכת הבלטות, ואחרי שכבר חזרתי לכספומט וראיתי שהוא לא שם ועברתי כבר את השעתיים חיפושים, החלטתי לוותר וביקשתי מג'וד שיקפיט את הכרטיס, משלים עם העובדה שאיזה ארגנטינאי בטח חוגג לי על הכרטיס כמו מאניק...

יום אחרי בעודי משוטט בפייסבוק אני רואה הודעה ממישהו בשם בריאן שאומר שהוא מצא את הכרטיס שלי!!!

חצי מאושר חצי בהלם הלכתי לאן שהוא אמר ולקחתי את הכרטיס... מסתבר שיש אנשים טובים בעולם!!!

אני מסתכל עכשיו 4 פעמים בשעה לוודא שהכרטיס עדיין אצלי :)

סיכמתי את רוסאריו בביקור בקזינו המקומי העצום עם הפסד של זוג מלכה לשלישיית 8, ויצאתי לדרכי עם עמרי לכיוון מפלי האיגוואסו.

זה הכל! אני יכול לסכם את השבוע וחצי הראשון בארגנטינה כמהנה, טעים ויקר... התכנון הוא כרגע לטייל בצפון ארגנטינה עד תחילת דצמבר, ואז להתחיל לרדת לפטגוניה.

מקווה שאתם חושבים עלי כשאתם נוגסים בסטייק/עושים כלום,

להתראות עד הפעם הבאה!

רונן יעקובי.

שביל ישראל - סשן 8 - מצופר עד אילת - הערבה, הרי אילת, והסיום הגדול.

אחרי יום מנוחה עמוס בכלום בצופר, יצאנו אני, אלעד, איה, כפיר, אריאלה ודוב לסשן האחרון של שביל ישראל (זאק כבר חתך יום קודם).

22/10/10 - יום הליכה 39 בשביל ישראל - צופר עד חניון לילה נחל ברק - זה מה שנקרא יום מעבר (2):

עוד יום מעפ-עפן.

לא יורדים מדרך 4X4 אפילו לשניה...

באמצע ההליכה לאלעד נפתחה הנעל לחלוטין, איה וכפיר הצילו את המצב כרגיל עם אזיקונים וקומבינות, אבל בסופו של דבר אלעד היה חייב לעבור לסנדלים...

בדרכנו ראינו חבורת ג'יפיסטים עושים איזה מעלה משוגע ומתלהבים מזה רצח, תו"כ שהם מעיפים עלינו 200 קילו פודרה.

הגענו לחניון נחל ברק, וגילינו שגם שם - איזו הפתעה - גנבו לנו את ההטמנה!!! מה שהציל אותנו שם זה שישנה הטמנה קבועה של מים (לא ידענו את זה ביום הטמנות), אבל התבאסנו על כל הפינוקים שהחבאנו...

ההורים של אלעד קפצו לביקור באותו ערב להביא לו נעליים, ולנו מגוון מטעמים משמעותיים.

that's it.

אורך: 23 ק"מ מדרג שינה: כלב שיר היום: brain damage - pink floyd דירוג יומי: 5. 

23/10/10 - יום הליכה 40 בשביל ישראל - חניון לילה נחל ברק עד חניון לילה ציחור - סולמות ונחשים:

בתכלס, היום הזה הוא גם יום מעבר, רק שיש בו 2 אטרקציות: קניון ברק וקניון ורדית.

בברק עלינו, ואני אישית הרגשתי כמו במשחק מחשב, המון יתדות סולמות וקפיצות.

את קניון ורדית עשינו בירידה, שהייתה לא פחות קשה מהעלייה בברק, יש שם כמה חלקים די מסוכנים!

אחרי היציאה מקניון ורדית נכנסים לנחל פארן, אחד הנחלים העבים, לעבור מצד אחד לצד שני שלו זה סיפור של איזה רבע שעה!

בהגעה לצומת ציחור, נפרדנו מדוב ואריאלה שנסעו לישון בקיבוץ קטורה, לא לפני שדוד של אריאלה הביא לנו מג'הולים מדהימים מהקיבוץ..

התמקמנו בחניון לילה, והעברנו את הלילה האחרון שלנו עם כפיר ואיה, עם המשחק הידוע 20 שאלות, וארוחת ערב דלה וחסרת משמעות.

אורך: 27.5 ק"מ מדרג שינה: כלב שיר היום: The Offspring - She's got issues דירוג יומי: 7. 

24/10/10 - יום הליכה 41 בשביל ישראל - חניון לילה ציחור עד חאן שחרות - נותנים פדאל:

מציחור עד שחרות יש בעצם 2 ימים שהם האמא של הימי מעבר, 46 ק"מ שצמודים לכביש 40.

לאור העובדה הזו, החלטנו עוד מראש שאנחנו עושים את 2 הימים האלה ביום אחד של נסיעה על אופניים, כדי להפוך את השיעמום לסוג של חוויה..

טעות פטאלית!!!

לנסוע באופניים, זה לא קל כמו שזה נראה כשאתה מסתכל על כל הגריאטרים שרוכבים בתל אביב, זה עובד על שרירים שונים לגמרי משרירי הליכה, שרירים שמיותר לציין שלא קיימים אצלי ואצל אלעד...

סיוט! גם הביאו לנו מהמקום שהכרנו ממנו אופניים עם כסא גרוע בטירוף, ככה שלא יכולנו גם לשבת בזמן הנסיעה....

את העצירה הראשונה עשינו בשיטים ("אשראם במדבר"), מקום שמנוהל ע"י חיב"סים ומתוחזק ע"י סופר חיב"סים... שתינו שם קולה וכאשר באתי לשלם המוכרת שאלה כמה פחיות לקחנו, כשעניתי "4" היא אמרה "זה 7 שקלים לפחית", ואז היא שלפה את המחשבון, ואמרה לי 28 ש"ח! 

אחרי שיצאתי מההלם הוצאתי לה שטר של חמישים, ואז ראיתי אותה שוב משתמשת במחשבון כדי לדעת כמה עודף להביא לי!!! מה אתם נותנים להם שם באשראם????

המשכנו לנסוע, ועצרנו בנאות סמדר, הישוב הצמחוני, והתיישבנו במסעדה הצמחונית ואכלנו אוכל צמחוני. אחר כך המשכנו לנסוע כמו צמחים עד שהגענו לחאן שחרות, שם באו לקחת מאיתנו את האופניים.

החאן בדיוק היה בשיפוצים, אז החלטנו לישון בחניון רוכבי הגמלים שמתחת לחאן... הגיע לשם אמיר הגנב מהישוב שחרות, וגבה מאיתנו 50 ש"ח כל אחד על שימוש במזרון ומקלחת של החניון. 

לא רק זה, אנחנו גם סגרנו עם אמיר מראש שאנחנו משתמשים בהטמנה של בקניון שחורת (גם בתשלום כמובן), ועכשיו כשהגענו לשחרות (יומיים מקניון שחורת) הוא פתאום אמר לנו שאין שם הטמנה. איך אתה אומר לי דבר כזה עכשיו??? עסקן מסריח.

הלכנו לישון, מוכנים לקראת אחד החלקים היפים ביותר בשביל ישראל - הרי אילת.

אורך: 46 ק"מ מדרג שינה: חצי פנסיון מאכל היום: יוגורט דירוג יומי: 5. 

25/10/10 - יום הליכה 42 בשביל ישראל - חאן שחרות עד פארק תמנע - קרנבל צבעים:

אין מילים לתאר את הרי אילת, כל כך הרבה צורות וצבעים מדהימים!

בתחילת היום פגשנו שוב את אריאלה ודוב שישנו בשחרות, ועשינו להם השכמה אגרסיבית..

בשלב הזה נשארו לנו רק חטיפי אנרגיה בתיק, ושום דבר אחר..

כל הדרך מלאה בבולבוסים, אמוניטים ושלל תופעות מעניינות (בין אם הן שקריות או אמיתיות)..

לקראת הסוף כבר רואים את פארק תמנע מלמעלה, ואחרי שיורדים במעלה מלחן האלים, מגיעים לכניסה לפארק..

בכניסה לפארק סיימנו את יום ההליכה יחד עם אריאלה ודוב, והתמקמנו, לא לפני שהתפנקנו על קולה ומג'הולים.

אריאלה אירגנה ארוחת ערב מעובדי המקום, אחרי שניסינו כבר להזמין אוכל מכל מסעדה שקיימת באילת..

זה היה עוד לילה מלא בכוכבים, אותו העברנו באוהלים ליד שער הכניסה.

עוד 2 למניאק!!

אורך: 28 ק"מ מדרג שינה: כלב מאכל היום: מג'הול דירוג יומי: 7. 

26/10/10 - יום הליכה 43 בשביל ישראל - פארק תמנע עד קניון שחורת - אחד היפים שראיתי:

יצאנו לדרך עם כפול מים לכל אחד (לא הייתה לנו הטמנה בשחורת תודות לאמיר הבזיוני)

באמת שפארק תמנע הוא יחיד מסוגו.

מי שלא היה שם ויראה תמונות, לא יאמין שהמקום הזה נמצא בדרום של ישראל!! 

מליון צבעים וצורות..

בתחילת היום עלינו על במת תמנע, משם יש תצפית על כל הפארק, ואחר כך המשכנו עד לאגם נחושתן, שם חיכתה לנו ארוחת בוקר (המקום אירח קבוצה של בית ספר, ואריאלה דאגה שנקבל שאריות). בנקודה הזאת גם נפרדנו סופית מאריאלה ודוב, שעשו משם עוד גיחה לאנשהו...

המשכנו על נחל רחם, וקצת לפני מעלה עמרם התיישבנו להפסקה, ופתאום בא פקח... הכוונות של הבחור היו טובות, אבל הוא היה חופר רצח, ובלי להרגיש הוא גמר לנו את כל ההפסקה!!!!!

גם הוא טען (באופן שלא הפתיע אותנו) שאמיר משחרות הוא מאניק ושקרן ושאסור לבנות עליו. 

עלינו את מעלה עמרם, משם קיבלנו מבט חטוף לאילת, והמשכנו עד הכניסה לקניון שחורת.

התמקמנו והלכנו לישון, באמצע הלילה פתאום האירה אותנו מחלקה של חיילים שאיכשהו החליטה שאנחנו מחבלים. לא הופתענו וגם לא היה אכלת לנו, כי ידענו שמחר אנחנו מסיימים.

אורך: 25 ק"מ מדרג שינה: כלב מאכל היום: שאריות דירוג יומי: 8.

27/10/10 - יום הליכה 44 בשביל ישראל - קניון שחורת עד אילת - וסוף לסיפור:

לי ולאלעד הייתה מטרה ברורה ליום הזה - להגיע למלון ספורט לפני השעה 15:00, בה סוגרים את החדר אוכל.

קמנו ב5 עם פצלים על הראש, השארנו אתך האוהל בתיבת ההטמנות עם פתק בשביל השביליסט בר המזל שימצא אותו, ויצאנו לתוך קניון שחורת.

לאור העובדה שכבר עשינו את המסלול הזה, ידענו למה לצפות, ולמרות שהסמלול הוא קשה יחסית, הרגשנו שאנחנו עפים אותו.

אחרי נחל שחורת הגענו לנחל נטפים, שם פגשנו ליד עין נטפים חבורה של חזירים מהשב"כ שבאו להתאמן בנחל (מעניין כמה זמן היה לוקח להם לעשות את השביל). עלינו בעין נטפים, מעבר צר בטירוף שדורש טכניקה כדי לעבור אותו.

ירדנו בנחל גשרון, שהוא מתכון לגלבות ומתאים אולי לאצני שביל עם רצון לסיים את הקריירה, ובהר צפחות כבר יכולנו לראות טוב מאד את המטרה שלנו.

הגענו לירידה לאילת (נ.ב, גם בחלק הזה היה שינוי בשביל, עכשיו במקום לרדת עד טאבה הביל נגמר בבית ספר שדה אילת, מעפנים), הגענו למסקנה שהיום האחרון הזה קשה מדי בשביל להיות יום ראשון בשביל, ושמחנו על הבחירה לעשות מצפון לדרום.

הגענו לבת ספר שדה, וציפינו למחיאות כפיים, בלונים ואירוע לכבודנו, אבל בתכלס לא היה אף אחד :) רק הסיפוק הגדול בלב.

לקחנו מהבית ספר שדה מונית למלון ספורט, והגענו ברבע ל3 לעשות צ'ק אין, כאשר הפקידה ראתה ושאלה אותנו "מה, עשיתם טיול?" כן.

נכנסנו לחדר אוכל, שברנו חצי טון מזון וחצי קוב קולה כל אחד, והעברנו את היום וחצי הבאים ב100 אחוז התפנקות ואכילה של הכל כלול.

אורך: 23 ק"מ מדרג שינה: מלון (ספורט) שיר היום: שוב עושים שמות על הבמות מאכל היום: כל מה שאפשר לחשוב עליו דירוג יומי: 7.

אז פה סיימנו את המסע מדן עד אילת.

מסע של פסטונים ומישורים.

מסע של רעב ושובע.

מסע של בדואים ודוסים.

מסע של קיבוצניקים ועירוניים.

מסע של פלופים וחיב"סים.

מסע של חזירים ויעלים.

מסע של המון המון שירים.

מסע של מלאכים, עסקנים ואלילים.

מסע של שרירים תפוסים, יבלות ופצעים.

מסע של קילומטרים על גבי קילומטרים.

מסע של הרים, חופים, מעיינות ונחלים. 

מסע שבו הכוח היחיד שיש לך הוא כוח הרצון שלך.

מסע שבו אתה מבין שלא משנה לאן תיסע בעולם, אין מקום כמו המדינה שלך.

מסע שגורם לרצות להמשך לטייל במדינה שלך.

מסע שלא באמת נגמר לעולם.

תודה לך ישראל על יופי של שביל!!

(ובשלב הזה כבר התחלתי לחשוב על הודו)



לסשן הקודם:http://giladi84.blogspot.co.il/2011/10/7.html