ארגנטינה: סלטה וחוחוי - השבוע האירופאי.

פרננדו, בעל ההוסטל: "what you're gonna do with all the money you've earned?" אני: ״i'll save it, i'm jew" (זה היה שבוע שבו למדתי המון על התדמית שלנו בארגנטינה ובאירופה).

קלאאארו לכולם!

סיימתי את המייל הקודם בעזיבתי את טוקומאן, בנסיעה קצרצרה של 4 שעות לסלטה עם אוטובוס חלופי באמצע ותנאים מחורבנים, כיאה לחברת ״ansedmar", איתה חתולסיית האוטובוסים סוגרת את רוב הנסיעות.

הגעתי לסלטה, עיר הבירה של הפרובינציה הכמעט הכי צפונית בארגנטינה, ושם התמקמתי בהוסטל מעפן עד מעפן מאד ופגשתי את שרה שפות ובנדיקט הבלגיות, ואיתם את ״ארנו הצעיר״ - בחור כבן שישים לערך שנולד בצרפת, חי 20 שנה באורוגוואי, ודובר את כל השפות שקיימות בעולם חוץ מעברית ואנגלית.

אחרי ערב אסאדו מפחיד עמוס בסרווסה (בירה, בשביל האולי 5 אנשים ברשימה שלא היו בדרום אמריקה), הוחלט לשכור ביום שלמחרת רכב ולנסוע לעיירה חוחוי ולכפרים הסובבים אותה, ל48 שעות.

להגיד לכם שחשבתי על זה שאני עומד לשמוע צרפתית 90% מהזמן אחרי שצרכתי 3 ליטר קילמס? לא. המסקנה המתבקשת היא לא לקבל החלטות על בטן מסורווסת.

חוחוי והכפרים - 5 טון צרפתית בין קקטוסים להרים צבעוניים:

אחרי צ׳ק אאוט ושכירת רכב עלוב עם 2 דלתות ו0 מקום, יצאנו לדרכנו לכפרים.

בהתחלה עברנו בשמורת ״יאללה״ (משעשע) הירוקה, החביבה ועמוסת האגמים, והמשכנו לעלות צפונה לכיוון הכפר פורממרקה, בדרך מדברית מפוצצת בצבעים (מזכיר קצת את הרי אילת, רק שכאן משתלבים בנוף קקטוסים סטייל מערבונים). בכפר עצמו אפשר לראות את ההר המפורסם ביותר באזור - ״הר 7 הצבעים״, די נחמד.

הכפר עצמו סופר אוטנטי, והוא המקום הראשון בו בקושי הרגשתי את עומס התיירות של ארגנטינה.

התמקמנו בהוספדחה (בית אירוח) ליד הכפר..

באותו ערב הרחבתי את נסיוני באוכל ארגנטינאי מסורתי, ואכלתי ״לוקרו״ - מרק תירס עם חתיכות בשר, ״הומיטה״ - עיסה של תירס עם שטויות שאפויה בתנור כשהיא עטופה במין עלה, ו״טומלס״ - כמו הומיטה רק שיש בזה גם בשר. מסתבר שהארגנטינאים אוהבים גם תירס בנוסף לבקר ובירה.

ביום שלמחרת נסענו ל״סאלאר״ של חוחוי, מדבר מלח בסטייל של מה שיש בבוליביה, ואחריו חזרנו על עקבותינו ועלינו לעיירה טילקרה, שמזכירה את פורממרקה, אך הרבה יותר מושפעת מהתיירות..

ליד טילקרה יש אתר שנקרא ״פוקרה״, שזה מין אתר קדוש + מוזיאון קקטוסים (5 מטר קקטוס), שם טיילנו קצת ואז עלינו ל״גרון השטן״ (פה כבר ממש התחיל לעניין אותי מי השתמש בשם הזה ראשון), הפעם מדובר בנקיק עם מעין טבעי, חביב ולא יותר.

חזרנו לטילקרה, הפעם הרחבתי את ידיעותי בצריכה הארנטינאית וטעמתי בשר לאמה(!!!) ואת המשקה האהוב על הארגנטינאים, ״פרנה״, מין משקה שהוא בעצם יגרמייסטר שהוסיפו לו שום דבר והעבירו אותו תהליך שנקרא ״שינוי שם המשקה״, רק שהפעם שותים אותו מעורבב עם קוקה קולה (זה מגעיל עם או בלי הקוקה קולה).

סיימנו את הערב עם מלא מקומיים בישיבה סביב המדורה, הכנת פיצות בטאבון, מלאן צחוקים שאלמלא הבירה והפרנה לא הייתי מבין, סה״כ ערב אדיר עם סוף מפתיע והמון יצא חדש.

ביום למחרת עשינו את דרכנו בחזרה לסלטה.

כמו שרשמתי בתקדים לנסיעה לחוחוי, במשך 90 אחוז מהזמן של הטיולון הם דיברו צרפתית, כי בנדיקט דיברה אנגלית חצי כוח וארנו לא דיבר אנגלית בכלל, דבר שקצת ביאס אותי, בעיקר בשל העובדה שאין דבר שאני אוהב יותר מלזיין את השכל... 

מה שכן, קיבלתי תובנה חשובה לגבי השפה הצרפתית: כשהם מדברים, הם בולעים את הסוף של המילה, וזה נשמע כאילו הם לא באמת רוצים לדבר ומעדיפים לסיים את המשפט הכי מהר שאפשר. עובדה זאת באה לידי ביטוי במיוחד כשמשווים את הצרפתית לשפה הספרדית, שבה אנשים מגיעים לשיאים מדהימים במשיכת מילה למרחק ויכולים להחזיק 10 שניות עם 3 מילים ו0 נשימות באמצע.

התגובה של שרה שפות (שמכל מיני סיבות, בשלב זה כבר שונה שמה ל״שרה שטן קטן״) לתובנה המבריקה שלי: אנחנו אנשים מנומסים ושקטים. טוב... 

גיליתי לקראת סוף הטיולון שישראלים נתפסים בבלגיה כרעשנים ושחצנים... תכלס זה נכון :)

בשלב הזה הייתי כבר אחרי כמעט שבוע שבו לא דיברתי עברית עם אף אחד!! רק עכשיו הבנתי כמה אני אוהב את השפה שלנו וכמה היא הרבה יותר טובה מכל שפה אחרת!! (הנה מגיעה השחצנות).

הגענו לסלטה, נפרדתי לשלום מהבלגיות וצרפורוגוואי, והלכתי מהר ככל הניתן להוסטל אחר (exess, לפי המלצתם של חבריי לעת מזון), שבו קיויתי למצוא ישראלים. אחרי שהתמקמתי הבנתי שגם פה היחיד שאני יוכל לדבר איתו עברית, זה הבנאדם היחיד שאני באמת יכול לזיין לו את השכל עד זוב דם בלי שהוא ישתגע. אני.

וכאן מבחינתי התחילה התקופה בסלטה.

סלטה - ארוחות גורמה, גרמנית ופוקר:

ביומי השני בהוסטל הכרתי 2 חבר׳ה מגרמניה עם אנגלית מושלמת - אודו פוקר (שנקרא כך עקב היותו חצי מקצוען בפוקר, ברמה שהוא מממן את עצמו כבר שנתיים אך ורק מלשחק multi-table באינטרנט) וליינוס מטבח ומסיבות (הבחור הכי לחוץ מסיבות שראיתי בחיי, וחשוב מכך, אחד הבשלנים הטובים שיצא לי להכיר, וזה כמובן בלי להמעיט בערכו של האיש בעל 1000 השמות).

נוצר ביננו חיבור ממש טוב, בעיקר בשל תחומי העניין המשותפים המובנים מאליהם.

מאותו רגע הסתובבנו ביחד, בשלל הפעילויות שיש לעיר מנומנמת זו להציע:

ההר: עליה ברכבל להר המשקיף על העיר -cerro san bernardo, שם יש סוג של גן ציבורי עם המון זקנים שעושים כפיפות בטן בפרהסיה, ותצפית נחמדה מאד על העיר.

ההוסטל: פיתחנו לנו אורח חיים מאד אקטיבי בהוסטל, שמתחיל בתיריסר אמפנדה לכל אחד בצהריים, ממשיך בפינג פונג ושחמט, מתקדם ל״שיעור פוקר״ יומי שאודו העביר לי, עובר לארוחת גורמה מפחידה מבית היוצר של ליינוס, ונגמר ביציאה לאזור הפאבים והמועדונים של העיר.

חוץ משלושתנו, היו איתנו בהוסטל תרזה ונטלי מבוואריה (אודו וליינוס מהמבורג, ומסתבר ששני האזורים האלו לא מתים אחד על השני), והעברנו כולנו שעות של שיחות, שלפעמים גם הגיעו לנושאים הרגישים ביננו לבין גרמניה.

תדמית הישראלים בגרמניה: קמצנים ומתמקחים על כל דבר, חושבים כל הזמן על כסף. גם פה לא ממש יכולתי להתווכח :)

חיי הלילה: בסלטה, למרות שלכאורה היא נראית כמו עיר בתרדמת, יש לא מעט פאבים ומועדונים.

בנוסף לכך, בסלטה יש יחס בנות/בנים מפחיד לטובת הבנות!! הבעיה - בגלל הקרבה לבוליביה הבנות נראות פה חצי בוליביאניות, שזה אומר שהם יפות +- כמו ההודיות.

יש לתת המון קרדיט לליינוס, שהצליח פעמיים לגרור אותי למסיבה!! רבים וטובים ניסו, ינסו, לא הצליחו ולא יצליחו :)

צריך גם לתת כבוד לפרננדו בעל ההוסטל שיצא איתנו ואף הכיר לנו ממיטב בנות העיר.

קזינו: נו מה?! לא הייתה עיר עד עכשיו חוץ מבואנוס איירס שלא בדקתי בה את הקזינו... הבעיה היא שברוב הקזינואים אין פוקר (או שהם אומרים שיש ואז מראים לי שולחן פוקר קריבי, או גרוע מכך, slot machine עם ציורים של פוקר... מרתיח) או שיש פוקר עם בליינדים גבוהים מדי (בדרך כלל המינימום הוא5-10 פזו).

במקרה הנוכחי, הבליינדים היו אמנם גבוהים אך הקזינו גם אירגן טורניר שבועי ב250 פזו, עם אפשרות ל3 ריביי׳ס (!!) ואני במאמצים לא קשים במיוחד גררתי את אודו וליינוס להשתתף.

לאחר משחק שקול מאד שלי, הגעתי למקום השני מתוך 29 שחקנים, והרווחתי 4300 פזואים חדשים. 

ליינוס ואודו שהעיפו 500 פזו כל אחד (לא התאפקו ועשו ריביי), זכו בארוחת ניחומים על חשבוני.

בקיצור, סלטה הייתה חוויה חיובית מאד.. 

המשכתי עם ליינוס ואודו (שבשלב זה כבר ידעו מה זה ״התכלבות״ ומה אומרת תנועת היד של ״המון״) לקורדובה, ונפרדתי מהעיר הנהדרת.

וזה הזמן גם להיפרד מהמייל הזה שאני מושך כבר כמה ימים טובים, ולהיפרד ממכם שוב, עד הפעם הבאה..

שנזכה להמון ladies,cowboys וrockets, ושכל פלופ יהיה מלמיליאן,

אמן.

נוף מהכפר פורממרקה

סלטה

קקטוס קטן