החיים רצופים בדילמות ובמצבים בהם אנו נאלצים לקבל החלטות קריטיות.
אני למשל, נתקל פה מדי יום בדילמה הקשה מכולן:
איזה נתח לאכול הפעם?! האם לבחור בbife the choriso (אנטריקוט) העמוס שומן? או בbife the lomo (פילה) הנמס בפה? אולי הפעם נזרום על cuadril (פיקניה/תחת) שלמרות מחירו הזול לא מאבד מעסיסיותו? או שנלך על entraña (נתח קצבים), גולת הכותרת של ארגנטינה??
אוף. ואני חשבתי שאני בא לפה לחופשה.
לאגו פואלו - בין הרים לישראליאדות:
נסענו שישתנו מברילוצ׳ה לכיוון ״לאגו פואלו״, עיירה הנמצאת 30 דקות דרומית לאל בולסון.
בהגעתנו התמקמנו במקום המהווה את הסיבה העיקרית של 90% מאוכלוסיית המטיילים הישראלים להגיע ללאגו פואלו מלכתחילה:
החווה - פיסה קטנה של גן עדן, לישראלים בלבד:
החווה, או בשמה המקורי onda azul (הוייב הכחול), היא הוסטל שפתחו שני ישראלים (אבי ויואב) לפני יותר מ8 שנים, הנפרס על 15 דונם של מדשאות, מיני-צימרים, מרגשי ספורט ומסעדה.
המקום מוקף בהרי האנדים היפיפיים, ונותן אוירה רגועה בטירוף.
האמת היא שלפני שבאנו למקום הזהירו אותנו שמדובר במצבור סטלנים וזהו, ולשמחתנו גילינו שיש במקום הרבה מעבר...
חוץ מהשקט והרוגע במקום, החווה מייצרת הזדמנות לעשות המון פעילויות שכל הישראלים אוהבים, והנה דוגמא מפתיעה:
המקום מוקף בהרי האנדים היפיפיים, ונותן אוירה רגועה בטירוף.
האמת היא שלפני שבאנו למקום הזהירו אותנו שמדובר במצבור סטלנים וזהו, ולשמחתנו גילינו שיש במקום הרבה מעבר...
חוץ מהשקט והרוגע במקום, החווה מייצרת הזדמנות לעשות המון פעילויות שכל הישראלים אוהבים, והנה דוגמא מפתיעה:
בחווה יש חדר שמוקצה אך ורק לטובת המשחק הטוב בעולם!!
כל יום יש משחק!!
מה שכן, מגיעים למקום גם ישראלים חצי-מקצוענים שמשחקים בפרתייות בארץ ומממנים את עצמם מפוקר (טל שחר, ניצן ״נאטס״ פרץ), אחלה הזדמנות לשפר את המשחק..
נ.ב, מי שלא יצא לו לשחק בפרתייה, לא מבין עד כמה אפשר לשבש את השפה העברית.. קחו למשל את הביטוי: ״אתה חזק אותי?״, מעניין אותי מי הרוסי שתבע את הביטוי וגרם לכולם לצאת מטומטמים אחריו!
דרך אגב, לחווה הישראלית ישנה מתחרה - ״החווה האיטלקית״, מקום הזוי ביותר אותו מנהלת גילה, בחורה הזויה ביותר, והוא מציע שלל פעילויות הזויות ביותר.
חוץ מה5 לילות שעשינו בחווה, יצאנו לטרק של יומיים -
המוטוקו - לא רק שם של ילד אתיופי:
הטרק הוא בעצם הליכה בצמוד לנהר המוטוקו, בעליה לכיוון רכס האנדים, עד ההגעה לרפוחיו.
הטרק כולו הוא ביער יפייפה, רובו מוצל, וב80 אחוז ממנו הולכים ליד מים (ישנם מספר גשרים שעוברים בין הצדדים של הנהר, שמזכירים את סרטי אינדיאנה ג׳ונס, רק שהם באמת רעועים).
דבר שלא ציינתי כשכתבתי על הנוואל וואפי, הוא העובדה שלא צריך לסחוב מים בטרקים כאלה כי אפשר למלא מים מהנהר!! ולא רק שהם ראויים לשתיה ואפילו טעימים, הם תמיד קפואים!!! תענוג.
עוד יתרון גדול בטרקים באזור פטגוניה, זה הכמות שעות אור הפסיכית שיש בכל יום (מ6 בבוקר עד 9:30 בערב!), דבר המאפשר הליכה בלי לחץ בפנאן.
את הלילה בטרק העברנו ברפוחיו, מסתבר שלא רק שהמחיר מוגזם, גם תנאי השינה לא בדיוק יותר טובים מאוהל... כשנכנסנו לרפוחיו בפעם הראשונה ציפינו למצוא שם הוביטים.
מה שכן, הרבה יותר נוח לבשל במטבח נורמאלי מאשר על גזיה.
ואם כבר מדברים על אוכל בטרקים, התחלתי לאכול טונה!! לא חשבתי שיגיע היום, אבל הוא הגיע.
היום השני בטרק חוזר באותה דרך שזה קצת באסה, אבל עדיין זרם לחלוטין, למרות שובם של זבובי הענק.
בשכלול של הטרק יצאה החלוקה הבאה: 60 אחוז כיף, 10 אחוז מוצ׳ילה, 30 אחוז זבוב.
ביום אחרי הטרק הגיעה חגיגה נוספת, הסופר קלאסיקו הנדיר, האוירה בחווה הייתה אדירה (80 ישראלים זייני שכל מקצועיים רואים ביחד), התוצאה כמובן הייתה מצוינת לכל מי שבאמת אוהב כדורגל יפה וסה״כ יצא מדהים.
נשארתי עוד קצת בחווה כדי לחפש פרטנרים לעשות איתם את ה״קרחון הכחול״, טיול של שלושה ימים, אבל לצערי מתוך 150 ישראלים שם מצאתי 0 אנשים שמוכנים להזיז את התחת...
בצער רב וביגון כבד ויתרתי על הטרק וחזרתי לברילוצ׳ה.
ברילוצ׳ה - סיבוב שני:
אז התמקמנו שוב כולנו בהוסטל האו-או..
אחרי איזה יום-יומיים של לוגיסטיקות (שהמיאשת מכולן היא כמובן גברת העלאת תמונות), נהייתי חולה משלל סיבות מפגרות עם חבילה שלמה של הכל כלול - חום, צינון, שיעול, הקאות, סחרחורת, כאב בטן, שלשולים (חשבתי בהתחלה לעצור את התיאורים, אבל בינינו, כל שיחה בין ישראלים על טיול בחו״ל מגיעה באיזשהו שלב לנושא השלשולים).. כיף חיים!
בן אדם נורמאלי כמובן היה מסיק שהדרך הטובה ביותר לטפל במחלה היא לנוח...
אני לצערי לא כל כך עונה להגדרה, אז החלטתי שהדרך הטובה ביותר להחלים היא לצאת לטרק -
הלגונה השחורה וסרו לופז - טרק ההקאות (אם מישהו לא אוהב תיאורים מגעילים הוא מוזמן לדלג) :
אז ברוב טמטומי יצאתי לטרק של יומיים, יחד עם תומר ארץ ומתן ימ״ס שהכרתי בהוסטל, בעודי חולה בשיא הכוח, לאזור הצפוני של הנוואל וואפי, מסלול המתחיל מ״קולוניה סוויסה״, מתקדם עם הנהר עד ל״לגונה השחורה״, וממשיך עד לפסגת לופז המרשימה.
האמת היא שבהתחלה זה נראה די מבטיח, ואז לקראת סוף היום הראשון התחלתי להקיא את נשמתי.. מהר מאד הבנתי שכל דבר מוצק שאני יכניס לפה, מהר מאד ימצא את דרכו החוצה.. בגלל שהקאות הן מתכון בטוח להתייבשות, המשכתי את הטרק בלי לאכול בכלל.
אהההה זה קל!!!
באמת שעל כל צעד שלי צב היה עושה 50!!!
לא הייתי כל כך איטי בחיים!!!
סיימתי את הטרק הכי שבור בארץ, ונשבעתי לא לחזור על הטעות הזאת שוב, למרות שאין ספק שהיה מאתגר :)
בשובי מהטרק חגגתי חודש שלם בלי ללכת לכספומט, ונתתי לעצמי קצת מנוחה, מתוך מחשבה שאולי זאת הדרך הנכונה להחלים...
חברי ממנדוסה כבר המשיכו לפוקון, ואני נמרחתי עוד מספר ימים בעיר שכבר מזמן מיצתה את עצמה..
משמועות של מטיילים גיליתי לצערי הרב שגם בפוקון ישנם מספר טרקים סגורים (מישהו מוכן להזכיר לי למה טסתי כל כך מוקדם?!), אז החלטתי לשנות את המסלול ולנסוע קודם לפארק ״פויוייה״ בצ׳ילה (שגם הוא, דרך אגב, בחלקו סגור בגלל התפרצות הר געש, אבל זה מצב שלא ישתנה בשנה הקרובה ועדיין אני מעדיף את החלקים הפתוחים על כלום).
אז נכון לעכשיו אני נפרד ממדינת הבשר, כנראה לחודש-חודש וחצי הקרובים, אבל אל דאגה, אני עוד ישוב לפרנס את הקצביות והאמפנדיות המקומיות!!
ומשפט אחרון לסיום - כל אלה שהימרו שאני יחזור שמן יותר מדרום אמריקה (שזה כולם בערך) בינתיים טועים בגדול!
בנות משמינות פה כי הן תוקעות כל היום גלידות ושוקולדים!
אני, לעומת זאת, יכול להגדיר את התפריט שלי כ״דיאטת חלבונים״.
להתראות עד המייל הבא מצ׳ילה הדקיקה!
Nueva Salida.
 |
| על גשר מעל הריו אזול |
 |
| המוטוקו |
 |
| החווה |
 |
| לגונה נגרה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה