"...אתה יכול לקנות אופנוע ב30000 רופה ושכל יומיים תעמיד אותו במוסך, או שאתה יכול לקנות ב60000 רופה ולנסוע כל הדרך עם הביצים על הכתף..." (ישראלי מקומי ששכחתי את שמו, מעביר שיעור ברכישת אופנועים תוך כדי שימוש באסוציאציות מעולם האנטומיה והמדע הבדיוני). מאז ששמעתי את המשפט הזה, בכל פעם שאני עולה על אופנוע אני מכריז "הכתף שך!".
אז חזרנו חמישתנו לחוף פלולים, שהפעם היה ריק מאנשים באופן משמעותי לעומת הפעם הקודמת.. נסיעת הלילה עברה בכיף ובמהירות, וגם הייתה מפוצצת בתיירים שחלקם היו מחויב"סים לחלוטין (אחד מהם העלה אופניים לתא מטען... גבר מה נסגר איתך??)
התמקמנו באותו גסט-האוס התכלבותי (שהפעם היה אפילו יותר זול עקב סיום העונה הממשמש ובא), והיה לנו ממש נחמד לראות שוב את כל הצוות המגניב של המקום (ג'וזף, פון העגלגל, מסי, ג'יש וואלו, פינטו אה הוא גרוע, רק סמיר וואט הבאוט לא היה לצערנו הרב..).
לאחר 3-4 ימים נשארנו במקום רק אני, אלעד ורווי, אחרי שסבתוש חזרה לארץ הקודש והילש המשיכה לטייל עם אמא שלה שהצטרפה אליה בגואה.
נראה לי שבמשך ה10 ימים של הסיבוב הזה בגואה, קיימתי את אורח החיים הכי עצלני שקיימתי אי פעם...
הסדר יום שלי בשבוע וחצי האחרון בהודו נראה בערך ככה:
1. קם ב6 בבוקר, מבין שאני הבנאדם היחיד בכל החוף שהעיניים שלו לא סגורות, חוזר לחדר, מתאמץ להירדם, קם שוב ב9-10.
2. הולכים לBROWN BREAD, מסעדה ליד הגסט האוס שאיכשהו יצא שחנקנו אותה.
3. חוזר לחוף, שם קורא ספר/ משחק שח עם דני-שחמט (אדון שהכרנו עוד בואטה קנאל והאמפי).
4. הולכים שוב לBROWN BREAD, מתלהבים מהחזירים ששוכנים ליד המסעדה ומתנהלים לחלוטין כמו כלבים.
5. הולכים לאינטרנט.
6. חוזרים לחוף ונגזרים משיעמום עד 19:00 ככה.
7. מזמינים מג'וזף דג/ הולכים שוב לBROWN BREAD.
8. שוב ספר.
9. הולך לישון.
10. וחוזר חלילה.
את השגרה המלאת עשייה הזאת שברנו יום אחד ויצאנו אני, אלעד, רווי ודני שחמט לטייל עם אופנועים בחופים יותר צפוניים בגואה, ואלו המקומות אותם גילינו:
קולבה ביץ': חוף סופר תיירותי (ברמה שהיה סניף של SUBWAY על הטיילת) שלטעמנו היה משמעותית פחות יפה מפלולים וארמבול, אבל המחירים שם היו בערך פי 3...
מובור ביץ': חוף שקיבלנו את הרושם שהוא מיועד לתושבי רמת אפעל/סביון/כפר שמריהו ומעלה. את המסקנה הזאת אישרנו כאשר גילינו שבמקום יש קזינו... אני ודני נכנסנו לקזינו ולמזלי הרב, אמרו לדני שהוא צריך ללכת בגלל שהוא לא תאם את קוד הלבוש, כך התאפשר לי להמשיך את הטיול עד המועד המתוכנן בלי שאצטרך לחזור לארץ אחרי שאיבדתי את כל הכסף שנשאר לי. :)
קולה ביץ': חוף מאד קרוב לפלולים, מבודד לחלוטין, אין בו שוק או טיילת או משו בסגנון, פשוט רצועת חוף קצרה הכלואה בין קירות סלעים, עם "גסט האוס" שנראה שמשכיר רק אוהלים (שלפי מה שהבנתי עדיין עולים משו כמו פי 15 מהחדרים בפלולים), מקום יפייפה, שגם הוא, בדומה לארמבול, נכבש כמעט לחלוטין ע"י חבר העמים.
ביום ראשון נפרדנו סופית מגואה, ויצאנו לדרך הארוכה והמייגעת המובילה למעוז הגועל נפש של כדור הארץ - מומביי.
מומביי - להתכלב בשדה תעופה:
אחרי נסיעת הלילה באוטובוס הלא ממוזג והגעתנו מזיעים, מגעילים ומבחילים למומביי, לקחנו מונית לשדה התעופה..
בדרך נפרדנו מרווי שירדה בטרמינל הטיסות הפנימיות (לקחה טיסה לפושקר, בירת הקניות העולמית והדבר הכי ישראלי שיש אחרי עקיפה בתורים), אכולים קנאה על העוד כמה חודשים שנשארו לה לטייל בהודו (לאט לאט התחילה לחלחל ההבנה שאנחנו אוטוטו טסים).
הגענו לשדה תעופה ב10 בבוקר, כאשר הטיסה שלנו לתאילנד יוצאת רק ב1 בלילה.... כאשר באנו להיכנס לשדה תעופה גילינו למרבה הפתעתנו שאסור לנו להיכנס עד 3 שעות הטיסה!!!!!
מה שאנחנו כן יכולים לעשות, זה לחכות בחדר המתנה שצריך לקנות כרטיסים בשביל להיכנס אליו, אני ספק שהודו היא המקום היחיד בעולם שהגיוני לגבות בו כסף על זה שהקדמת.
את תהליך ההתכלבות התחלנו במקלחת כיורים (ואני לא מתכוון לשטיפה קלילה של הפנים והכתפיים, אני מתכוון למקלחת מלאה 100 אחוז), אחריה נסענו לאכול, חזרנו, העברנו שעות על גבי שעות בדיבו"צים ומשחקי שחמט, ואז לבסוף הגיעה השעה 22:00 ויכולנו להיכנס לשדה תעופה.
בשדה התעופה כמובן הכל התנהל באטיות רצחנית, וכמובן שלא מספיק ה15 שעות שנרקבנו בשדה, הטיסה גם התאחרה בשעתיים. תודה תודה תודה. 3 בלילה (שעה מפגרת) המטוס המריא, ולקח אותנו הרחק מהמקום המשוגע שכבר למדנו להתרגל אליו...
אז אחרי 4 וחצי חודשים באחת המדינות ההזויות בעולם, הגיע הזמן להיפרד....
להיפרד מהפרות שהולכות עם פאסון על הכביש, כשאתה יודע שבתכלס יש להן כאן יותר זכויות ממך.
להיפרד מאוסף של שיירי ברזל, ברזנט, כידון של אופני הרים ומנוע של מכסחת דשא שיוצרים בסוף את כלי התחבורה העיקרי שלך.
להיפרד מהאוכל הכי מתובל בעולם.
להיפרד מחוקי תנועה שכתובים אך ורק כדי שלא יגידו שאין חוקי תנועה.
להיפרד מאנשים שכאשר אתה שואל אותם שאלת זמן, מקום או סיבה הם עונים "YES", ואם אתה שואל אותם שאלת כן ולא, אז הם מניעים את הראש בתנועה מעגלית בלי להוציא מילה.
להיפרד מהמחירים הכי מצחיקים שאפשר להעלות על הדעת.
להיפרד מהדוגמא הכי טובה בעולם ליכולת של הישראלים לשנות את פני השטח.
להיפרד ממבנים עצומים ועוצמתיים כמו הטאג' מאהל והUMAID PALACE, שמשקיפים על שיכונים שלמים של מבנים שנבנו בשיטה יותר גרועה מ"פל-קל".
להיפרד מאותם הודים יוצאי דופן שיודעים ליצור את ההבדל הקטן שמשנה לך את כל חוויית השהות.
להיפרד מבעלי חנויות/באסטות/שטיח עם מוצרים/מעיל שעליו תלויים שעונים, שיציעו לך את המוצר שלהם גם אם סירבת או התעלמת לפני 3 דקות בדיוק.
להיפרד ממדינה בה לאף מוצר אין מחיר מוגדר.
להיפרד מתרבות "עבודה מתומנת", שיותר גרועה מעבודה ערבית, ובמקביל להיפרד ממוסר עבודה גבוה וחוסר פינוק שכל ישראלי היה חולם שיהיה לו.
להיפרד מהלגיטימציה ללכת ברחוב מכורבל בשמיכה ושעוד יתנו לשמיכה שלך שם מיוחד (שאל)
להיפרד מהלגיטימציה לצעוק לאנשים מהריקשה, להרקיד ילדים שאתה רואה כשאתה על הגמל או לשיר בקולי קולות כשאתה באוטובוס.
להיפרד מהלגיטימציה לעשות בתכלס כל מה שאתה רוצה.
להיפרד מתעשיית הקולנוע הגרועה בתבל.
להיפרד מענף ספורט שולי לחלוטין ולהתמודד עם הידיעה שעדיין צופים בו יותר אנשים מבכדורגל.
להיפרד ממדינה בה לאף אחד אין כסף קטן.
להיפרד מתחבורה ציבורית המייצרת הרפתקאה בכל נסיעה ומשנה לחלוטין את ההגדרה שלך ל"נסיעה ארוכה".
להיפרד מקופים אקרובטיים ברישיקש, חזירים כלביים בגואה ותנין מת בהאמפי.
להיפרד מבית סירה בסרינגר, חדר רגיל לחלוטין ב4 שקל ללילה בפושקר וצריף רעוע בפלולים.
להיפרד מהרכסים הירוקים של הימצ'אל, המדבר העצום של רג'סטאן, החופים עמוסי הדקלים של גואה והנוף הפרה-הסטורי של האמפי.
להיפרד ממקום שמפגיש אותך בכל יום עם בנאדם יותר הזוי ממה שחשבת שבנאדם יכול להיות.
להיפרד ממקום שיודע להפגיש אותך עם האנשים שהכי נכונים לך, ושהופכים להיות חלק ממך.
להיפרד ממקום שיוצר קשרים לכל החיים.
להיפרד מחוסר ההגיון, ולפחד שלחזור להגיון יראה לך מוזר.
להיפרד מההגדרה המושלמת לחוסר סדר, ולגלות שכבר שכחת מה זה בכלל סדר.
להיפרד ממקום שבו הכל מקבל צד רוחני.
להיפרד מהשקט שנמצא בכל פינה.
להיפרד מהפשטות.
להיפרד ממקום שברור לך שזאת לא הפעם האחרונה שתהיה בו.
להתחיל לתכנן את הפעם הבאה שתהיה בו...
להתראות הודו, עד הפעם הבאה!
צ'לו.
צ'לו תאילנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה