יום רביעי, 13 באפריל 2011

תאילנד: וכל הקוקוס מטפטף.

"...הודו רחוקה אבל תיסע..." (שלמה ארצי, האמיתי. עכשיו היא נראית רחוקה מתמיד)
אז כמו שכנראה הבנתם מסוף המייל האחרון, הפרידה מהודו לא הייתה קלה בכלל...
ברגע שהמטוס המריא, ירד האסימון סופית שבאמת נגמר הפרק של הודו, ובימים הקרובים חטפנו מספר שוקים שגם גרמו לנו להבין שממש חבל שנגמר הפרק של הודו (הכתובת היית על הקיר, כל הטיסה לא יכולנו לישון בגלל תינוק שצרח במושב שלפנינו, במצבים כאלה צריך לקלוט את הרמזים שאלוהים שולח לך ולחזור אחורה!)

אז נחתנו בבנקוק, ובגלל העיכוב של המטוב בדלהי, פספסנו את טיסת הקונקשן לפוקט, אז הרווחנו למרבה שימחתנו עוד כמה שעות בשדה תעופה...
בהמתנה לטיסה נתקלנו במעשה חסר אחריות לחלוטין! פגשנו זוג ישראלי שבדיוק יצא לירח דבש, התקשקשנו קצת מה קורה בארץ וסיפרנו שאנחנו בחו"ל כבר 4 וחצי חודשים, ואז הם אומרים "וואלה? וואי יש לנו פה במבה אתם רוצים??" העיניים שלנו נדלקו עד לרמה של דמעות, הפעם האחרונה שאכלנו במבה הייתה בפלולים וגם שם זאת הייתה שקית אחת (איי הילש הילש.... מי מביא שקית אחת שמדובר בי ובאלעד??), אנחנו אומרים בפה רועד "ברור שאנחנו רוצים" והריר נוזל לנו לכל עבר, ואז הבחורה מוציאה מהתיק שלה לאט לאט שקית של..... שוש. איזו אכזבה. איזה חיקוי שולי לבמבה. חוסר אחריות שגובל במחדל. :)

עלינו לטיסה לפוקט, נחתנו, ירדנו מהמטוס, והנה הוא מקבל את פנינו, מחכה רק לנו וצוהל לקראתנו בקול גדול, קבלו אותו - 
שוק מספר 1: גשם.
אבל מה זה גשם? 30 טון מים באחת שניה על אחד גולגולת. גשם שהיה פותר תוך שעה את כל בעיות המים של ישראל לעשור הקרוב. גשם גשם משמיים כל היום טיפות המים. מה לעזאזל קשור הגשם הזה באמצע ה"עונה החמה" בתאילנד??? הגשם לא הפסיק אפילו לשניה אחת בכל ה-24 שעות שבאו אחרי זה, וגרם לשטפונות פסיכיים בפוקט ובעוד כמה איים בדרום תאילנד. קשור מאד.

נסענו מהשדה תעופה לעיר "פטונג" (פוקט הינו אי עצום בדרום תאילנד ויש בו הרבה ערים), שם התמקמנו במלון, שיאמר לזכותו שהוא כמה רמות טובות מעל מה שהתרגלנו אליו בהודו..
יצאנו מהחדר למשו כמו שעה בשביל לאכול ואחרי שכמעט נשטפנו לנו בנהר שהלך והצטבר שם, הבנו את הרמז וחתכנו לישון.
בבוקר הגיעה מונית שסגרנו עוד בשדה תעופה לאסוף אותנו מהמלון לכיוון הנמל (התייצבנו ב7 בבוקר כמו שנקבע, המונית הגיעה ב7 ורבע, הנהג הסתכל על הכרטיסים, אמר שאנחנו נוסעים עם חברה אחרת, נסע משם, חזר ב7 וחצי, הסתכל שוב על הכרטיסים ואמר שבעצם הוא כן אמור לקחת אותנו), שם עלינו על מעבורת חביבה ששטה לה דרום מזרחה לכיוון האי המפורסם והיפייפה - קופיפי.

קופיפי:

כשהמעבורת התחילה להתקרב לכיוון קופיפי ושלל האיים המקיפים אותו, נגלה הנוף המדהים והיחודי לדרום תאילנד. איים שהדפנות שלהם הם צוקים כמעט ישרים לחלוטין, ולפעמים פשוט עמודי צוק שלא ברור איך הם עומדים ככה באמצע המים. כל זה באמצע ים כחול וצלול, יפה ברמה שקשה לתאר. כאשר התקרבנו למזח של קופיפי, ראינו איך הצבע של המים משתנה לתכלת/סגול, פשוט נראה לא אמיתי.
היה מצחיק כשהגלים נשברו על הספינה ומים השפריצו על כולם, סיטואציה המייצרת הזדמנות פז לפקאצות להמחיז לעולם את פקאצותן, ולצרוח בקולות צפצפניים ומפגרים, בחורה אחת אפילו צעקה "OH MY GOD"... מה את סתומה? למה ציפית? אם את עולה על סיפון של ספינה את אמורה לקחת בחשבון שאת יכולה להירטב, או כמו שאלעד הגדיר: "אם מישהו משלשל לך על הפנים, אל תתפלא שאתה טועם חרא".
ירדנו לנו מהמעבורת והתחלנו לחפש גסט האוס, תוך כדי חיפושים ובירורים, פגשנו אותו... לא, אני לא מדבר על חלקי או מישו אחר שטייל איתנו, אני גם לא מתכוון ליאיר אטלי הגדול מכולם, אני מתכוון לאחד והיחיד, הראשון שאין שני לו - 
שוק מספר 2: מחירים. 
אין לי איך לתאר לכם כמה תהומי ההבדל מחירים בין הודו לתאילנד. לא רק שהרופי של הודו שווה בערך ל2 שליש מהבאט של תאילנד, גם רוב המחירים של הדברים הבסיסיים בבאטים בערך כפול מאותו מספר ברופי. גם אם אתה מתפשר על חצי מאיכות החיים שהתרגלת אליה בהודו, עדיין תסגור את החודש בלפחות כפול ממה שסגרת בהודו. זה יותר גרוע מלעבור מישראל להונג קונג.
אז אחרי חיפושים רבים הצלחנו למצוא גסט האוס (שמו OASIS) ב"רק" 450 באט לחדר זוגי (רק בשביל ההשוואה, המחיר שבדרך כלל שילמנו בהודו לחדר זוגי היה 250 רופי, שזה מקביל בערך ל160 באט), ויצאנו להכיר את האזור.
אם חשבתי שגואה זה תיירותי, סיבוב קצר בקופיפי גילה לי עד כמה באמת מקום יכול להיות תיירותי... כל חצי מטר יש פאב, הברמנים הם בכלל אירופאים ובחוץ עומדות בחורות שהן הדבר הכי רחוק שיש מתאילנדיות שמייחצנות את המסיבות של אותו ערב... פשוט הרגשתי כמו בנסיעה של החבר'ה ליוון, רק פי 100.

ביומנו השני עלינו לנקודת התצפית הגבוהה של קופיפי, מראה מדהים המגלה את הצורה של האי, שהוא בעצם חיבור של שני איים-הרים (סוג של אוכף), שיוצר באוכף משני צדדיו מפרצים עם חופים מדהימים, מצד אחד החוף דרכו מגיעות הסירות, ומצד שני החוף שמיועד לרחצה.. מה שהכי מדהים זה שהמים ממש שונים בצבע שלהם מ2 הצדדים... בקיצור ישבנו לנו שם וגם פגשנו 2 חבר'ה בני 30 שאחד מהם זרק לנו ככה בנון-שלנטיות אחרי 10 דקות שיחה שהוא גר בגני תקווה (איך לעזאזל אתה לא אומר את זה דבר ראשון שאתה מתחיל שיחה עם בנאדם?? אתה פאקינג גר בגני תקווה, מרכז העולם!!! מה יש לך???).. חזרנו לנו לחדר להתבטל קצת, ובשעות הערב הוא סוף סוף הגיע. אתם בוודאי מתארים לעצמכם שלא מדובר בחופש הגדול, אני מדבר כמובן על מלך המלכים, הראש לאריות, חוד החנית, מלח הארץ, והפעם באמת הגדול מכולם, נא לעבור לדום ולהכתיף אשכים לקבלת:
שוק מספר 3: לא כל האנשים בעולם מסבירי פנים.
והפעם מדובר בסיפור קצת יותר ארוך...
פתאום דופקת לנו בדלת שוודית ושמה לינדה, ושואלת אם יש לנו בעיית חרקים... אמרנו שאין איזו בעיה מיוחדת (כמובן שהיו יתושים אבל מה זה בשבילנו אחרי ששרדנו את האמפי) ואז היא מראה לנו את החדר שלה ואנחנו קולטים שכל המיטה מפוצצת זחלים ומשו בין זבובים ליתושים... עכשיו יש איזה קטע מפגר בקופיפי שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם בחיים שלי, וזה שבשעה מסוימת, בערך 6 בערב, הבעלים סוגרים את הדלפק קבלה של הגסטהאוס ופשוט נעלמים, ואם יש לך איזושהי בעיה אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך...
בגלל שהקבלה הייתה סגורה ולא היה רשום אפילו טלפון, הלכנו עם לינדה לצד השני של האי לסניף השני של הגסטהאוס, גם שם כמובן הקבלה הייתה סגורה אבל לפחות היה טלפון.. בקיצור לינדה הזאת מתקשרת לבעלים מסבירה את הבעיה, והבעלים אומרת לה שהיא מגיעה לגסטהאוס..
אנחנו חוזרים לגסטהאוס שלנו, שם מחכות לנו 2 נשים אחת מערבית ואחת תאילנדית (לאחר המקרה החלטנו לקרוא להן בשמות "סילביה וצ'ין-צ'ן דג ומשולש בע"מ"), לינדה מסבירה להן את הבעיה, והחוצפניות אומרות לה שהן לא מוכנות להעביר אותה חדר, והמקסימום שהן מוכנות זה לעשות לה צ'קאהוט ולהחזיר לה את הכסף.. אני ואלעד, בנימוס ורוגע שממש לא אופייני לנו, הסברנו להן שאצלנו בחדר אין את הבעיה הזאת, והם בתגובה אמרו שהן לא מעוניינות לשמוע ושהערנו אותן באמצע השינה (זה היה ב7 בערב!), וסילביה צעקה על אלעד לסתום את הפה (בשבריר שניה הזה כבר עברו לי בראש תכנונים איך אני מוציא את אלעד מהכלא התאילנדי על זה שהוא שבר לה 2 צלעות, אבל הוא הראה איפוק מעורר הערצה ואפילו לא צעק עליה בחזרה), השיא היה שלינדה עשתה צ'קהאוט ואז הצענו לה להשאיר את הדברים אצלנו בחדר עד שהיא מוצאת גסטהאוס אחר, ושהיא באה לשים את הדברים הבעלים צעקו עליה שהיא לא משאירה את הדברים שלה במקום שלהן ושתעוף מפה בזה הרגע..
בקיצור היינו די בהלם מהמקרה, וכבר אמרנו לעצמנו שלולא העובדה ששילמנו מראש ל4 לילות (זאת הייתה הדרישה שלהן כדי שנקבל את המחיר הבאמת יחסית זול של החדר) היינו עוזבים גם אנחנו את המקום... תכלס לא היינו צריכים, כי בבוקר שלאחר מכן באה אלי צ'ין-צ'ן ואומרת לי "היום אתם עושים צ'טהאוט", למה?? כי אתם מתערבים בעניינים שלא שלכם, אתם ישראלים וכל הזמן מדברים ועושים בלאגן ואני לא רוצה אתכם פה. האמת שנכנסתי להלם קרב מהעניין, בהודו בחיים לא שמעתי מאף אחד מילה רעה על ישראלים, וכנראה שלתאילנד מגיעים מהארץ גם חבר'ה שלא עושים רק טוב... האמת שלא עניתי לה יותר מדי, נראה לי שהטיול הזה הפך אותי לקצת יותר רגוע כי אפילו לא הרמתי עליה את הקול, והמשפט הכי קיצוני שהשתמשתי בו זה "זאת גזענות"... בקיצור עברנו גסטהאוס והאמת שזה קצת הרס לי את הכמה ימים שאחרי, אבל שטויות... 

שיט 7 האיים:
אחת האטרקציות הידועות בקופיפי זה שייט מסביב לאי, ועצירה ב7 איים שמסביב... הכרנו בימים שלפני 2 זוגות של צרפתים, שאחת הבחורות הייתה בכלל תאילנדית שעברה לצרפת, והיא סידרה לנו את השיט בקבוצה מצומצמת, וכך יצאנו לנו ב6 בבוקר אני, אלעד, לינדה, סדריק, ניינה, סופי ומקס (שילוב מצחיק לחלוטין בעיקר בעקבות העובדה שסדריק ידע אולי 20 מילים באנגלית, וסופי ומקס אפילו לא חצי מזה) לשיט בים המדהים הזה.
עצרנו בחופים עם חול לבן לחלוטין כמו סיד, שנירקלנו בחלקות מים מפוצצות דגים אוהדי מכבי, למדנו שיטות תאילנדיות לדייג, עשינו ביצוע מרגש לשיר "i'm on a boat" של t-pain וandy samberg, וסיימנו את היום ב"מאיה ביי", המפרץ המפורסם מהסרט "החוף", מקום עוצר נשימה לחלוטין. 
אבל למרות שהיה מדובר ביום מדהים לחלוטין, העברתי אותו בכאבים מטורפים...
דיי בתחילת השיט, המשיט זורק שאלה לאויר - "מישהו רוצה לקפוץ מצוק למים?"... מיותר לציין שמבחינתי זוהי שאלה רטורית לחלוטין, במיוחד במדובר שם בצוקים של 20-30 מטר... התחלתי לטפס שם על הצוק (וזה סיוט ברמות שלא רואות ממטר את הצוקים בארץ, כי הסלעים שם משוננים ברמת מיטת מסמרים ואני הלכתי יחף), עד שהגעתי לצוק של ה30 מטר מזיע וחבול המדריך ואלעד צועקים לי בהסטריה שאסור לי לקפוץ משם כי העצים בדרך יהרגו אותי..בלית ברירה ירדתי עד הצוק של ה20 מטר, מבסוט עד הגג על הביצוע המרשים שאני עומד לתת עוד שניה, מחכה שסדריק יתחיל לצלם בוידאו ואלעד יהיה מוכן עם הסטילס, צועק שמע ישראל ונותן את הקפיצה הכי גרועה שנקפצה על ידי בן אנוש אי פעם בהסטוריה! פשוט באמצע הדרך באויר איבדתי שליטה ולא הצלחתי לשמור על הגוף ישר, ועברתי ממצב ורטיקלי למצב אורייזונלי לחלוטין, ונחתתי במים עם כל צד שמאל של הגוף... זה הרגיש כאילו מישהו הכניס לי נבוט לצלעות... יצאתי מהמים עם סימנים סגולים/כחולים/טורקיז בכל צד שמאל של הגוף, מהירך ועד הלסת... את השיט העברתי חצי משותק, וכך גם את הימים הקרובים בקופיפי... אני ממליץ מאד לצפות בוידאו ובתמונות, זה מצחיק עד לרמת ההשתנות. :) אה ועכשיו אני בסדר תודה ששאלתם...

בסך הכל אני מסכם את קופיפי כמקום מדהים, מושלם להתפרקות ושבירת שגרה, יכול לבוא מושלם כמקום לטיול חבר'ה, אבל בהחלט לא קשור לטיול שאני עושה ובטוח לא מתאים אחרי הודו... אחחחח הודו....
יאמר לזכותה של תאילנד שמבחינה קולינרית היא משתינה על הודו בקשת בליסטית רחבה! בכל מנה דוחפים לך בשר או פירות ים, ובאופן כללי ממש מגניב לך לאכול שם, במיוחד את המנה המקומית הידועה "פאד-תאי", שבדרך כלל גם באה במחיר מצחיק.

יצאנו לנו במעבורת לעיר החוף "קראבי", ומשם לקחנו אוטובוס לילה לעיר הגדולה, ובירת הקניות העולמית - בנקוק.

*יאמר לזכותה של תאילנד שמבחינה קולינרית היא משתינה על הודו בקשת בליסטית רחבה! בכל מנה דוחפים לך בשר או פירות ים, ובאופן כללי ממש מגניב לך לאכול שם, במיוחד את המנה המקומית הידועה "פאד-תאי", שבדרך כלל גם באה במחיר מצחיק. (זוהי הערת ביניים שלא ממש ידעתי באיזה חלק של המייל לדחוף...)

בנקוק:

באוטובוס לבנקוק פגשנו את ניב הגזור, שלמזלנו כבר היה בבנקוק פעמיים והכיר את המקום וכבר ידע לאיזה גסטהאוס ללכת... ירדנו ב"קוואסאן", שוק מרכזי בבנקוק ומקום משכנם של כל התיירים, והתמקמנו בגסטהאוס התכלבותי אך זול...
יצאנו לנו אני ואלעד לMBK, הקניון הגדול שהוא סוג של תחנה מרכזית, שם החלטתי סוףסוף לעשות צעד לעבר הקידמה ולרכוש אייפוד :)
חומזה רוב הזמן עבר בשיטוטים בקוואסאן, במהלך היום בשביל קניות ובלילה בשביל התקרחנות בפאבים הסופר מערביים שם..

הנה כמה אנקדוטות מהעיר הגדולה:

מסאג' תאילנדי:
אחד הדברים הכי טובים בתאילנדיות מעבר לעובדה שהן יפייפיות זה היכולת שלהם לפרק לך את השרירים בקטע טוב... מעבר לבעיות הגב/כתפיים/צוואר הרגילות שלי גם נוספו לי כל הכאבים בצד שמאל מהקפיצת צוק הרשלנית, אז הלכתי לי לחפש בית מסאג' ראוי.. איכשהו הגעתי למקום שמגיעים אליו רק תאילנדים, והמסאג'יסטיות שם אפילו לא שמעו בחייהן על ישראל.. המשכתי להגיע לשם פעם ביום בכל השהות שלי בבנקוק, יצא לי מדהים.

פסטיבל שבועות - "Songkran festival":
סתם זה לא באמת פסטיבל שבועות, אבל התאילנדים חוגגים את ראש השנה שלהם (Songkran festival) בדיוק כמו שאנחנו חוגגים שבועות (או לפחות כמו שנהגנו לחגוג לפני שקלטנו שאין לנו מים במדינה)... כל איזור הקוואסאן מפוצץ במות, ואנשים מסתובבים ברחוב עם רובי מים ומשפריצים אחד על השני, תאילנדים ומערביים כאחד. מצחיק רצח! אני הולך ברחוב ורואה איזה אמריקאי עושה קרב רובי מים עם ילד תאילנדי, כאשר האמריקאי משתמש בחברה שלו כמגן אנושי, בעצם מה שיצא זה שהאמריקאי והילד היו יבשים לחלוטין ורק הבחורה נראתה כאילו היא סיימה עכשיו טרק. בקיצור במשך משו כמו 4 ימים לא יכולת להסתובב בבנקוק יותר מדקה וחצי בלי להירטב, ולא משנה אם הלכת ברגל, היה לך ציוד יקר ערך עליך, או שבכלל נסעת בטוק טוק, 99 אחוז שהיית חוזר לחדר ספוג במים כי החבר'ה שם לא מרחמים על אף אחד... אפילו שהיינו בMBK שזה קניון סגור אנשים הסתובבו שם עם רובים ואפילו ראיתי איזה מערבי בין 50 מטעין מים ברובה שלו בשירותים! רק צחוקים. נשבע שבמהלך הפסטיבל הזה נשפכים מספיק מים בשביל להעלות את מפלס הכנרת ב20 ס"מ, ואני מדבר רק על מה שקורה בבנקוק! חצי מליון איש עם רובי מים. קלאסי.

מקרה מעורר תמיהה:
אני ואלעד יושבים לנו בסניף הסאבווי בקווסאן, אוכלים לנו את הסאב היומי להנאתנו, פתאום נכנסת בריטית עם עגלה ובה רובץ לו ילדה הקט בן ה3, היא מושיבה את הילד ליד השולחן, מזמינה, ואז היא מבקשת מהמוכרת בסאבווי שתשמור על הילד ל5 דקות כי היא צריכה ללכת לאנשהו... ואני שואל את עצמי, מה לעזאזל? לא רק שהיא השאירה את הילד תחת ההשגחה של ילדה בת 16 שהיא מכירה במצטבר דקה וחצי, בסניף סאבווי שזה אפילו לא נחשב מסעדה, היא עשתה את זה בפאקינג רחוב הקוואסאן בבנקוק, בירת החטאים והתועבה של כדור הארץ, המקום בו השטן בכבודו ובעצמו עושה את חופשת הפסח שלו!! כשהיא חזרה ואני ואלעד באנו אליה והורדנו לה סטירה, אחת מכל צד של הפרצוף... טוב האמת שלא עשינו את זה אבל זה היה דורש ברמה אחרת... שתגיד תודה שהמוכרת לא אמרה לה "מצטערת, הילד שלך נמכר".

בקיצור אני חייב להגיד שיחסית לעיר גדולה, בנקוק זה ממש אחלה מקום ולא משעמם שם לרגע, ומה שבטוח זה שעוזבים אותה עם תיקים כבדים יותר וארנקים משמעותית קלים יותר...

בשלב הזה, נגמר החלק בטיול שלי עם אלעד... כמו שאתם בוודאי יודעים לי ולאלעד יש מספר מכנים משותפים, שהמובהק בינהם הוא אהבה קיצונית למזון... אני ינצל את הסוף של המייל כדי לחלוק מספר סיפורים מהטיול מהתחום הנ"ל:
-הודו, מומביי: אני ואלעד מחכים בחדר המתנה בשדה תעופה רעבים כרגיל, ומחליטים לנסוע למקדונלד הקרוב... אנחנו נכנסים פנימה ובא אלינו המוכר (שנראה באופן חשוד לחלוטין ממש כמו הפרסי מהסרט 300) ושואל אם אנחנו מעוניינים במק צ'ילי שלהם.. אלעד עושה פרצוף נעלב ואומר "NO, WE KNOW WHAT WE WANT", ואומר למוכר שאנחנו מעוניינים ב4 חבילות של 20 נגטס.. הבחור המסכן שואל שוב כי הוא לא הבין בדיוק מה קורה שם, ואחרי שאמרנו לו שוב הוא החליט שהוא לא יודע איך להתמודד עם המידע הזה וקרא לבוס שלו, שגם לו לקח כמה שניות להבין שבאמת הזמנו הרגע 40 נגטס כל אחד...
-הודו, קולבה ביץ': נכנסנו לסאבווי ושאלנו "WHAT IS THE SUB OF THE DAY", הזמנו אכלנו נהננו וכו'... אחרי שהיינו בים חזרנו באופן מפתיע לעוד סיבוב בסאבווי, ואז אלעד נכנס ושואל את אותם קופאים  "WHAT IS THE SUB OF THE DAY", המבט על פניהם היה שווה את הכל... הודים פשוט לא רגילים לראות אנשים אוכלים בכמויות כאלו..
-תאילנד, קופיפי: סיפור קצת לא נעים... באחת המסעדות בחוף יש מה שנקרא "THE BURGER CHALLENGE", המבורגר של 800 גרם עם צ'יפס טבעות בצל וסלט, אם אתה מסיים תוך חצי שעה, זה בחינם, ואם לא אתה צריך לשלם 500 באט... אלעד החליט שהוא מתכוון לשבור את השיא של המקום, הלכנו לשם בטוחים שאנחנו עומדים להשאיר את בעלת המסעדה בהלם קרב, ואז מגיעה המנה... נשבע שלא ראיתי דבר יותר דוחה בחיים שלי! ההמבורגר עוד נראה אכיל אבל הצ'יפס והבצל נראו כמו ספוגיות שהזריקו להן שמן. והסלט כמו מתכון לקיא. אלעד סיים את ההמבורגר והסלט במשו כמו 8 דקות בערך, ואז שהוא ניגש לצ'יפס הוא פשוט החליט שהוא לא אוכל את זה, לא בחצי שעה ולא ב10 שעות... אני כמעט הקאתי רק מלהסתכל על המנה הזאת... בקיצור אלעד שילם את הקנס של ה-500 באט, ואנחנו למדנו מוסר השכל - לעולם אל תתערב על מנה אתה לא יודע מה הטעם שלה.


אז היום (14.4) אני יוצא לכיוון שדה התעופה לפגוש סוף-סוף את המשפחה אחרי 5 חודשים, משם נטוס כולנו ביחד לויאטנאם ל11 ימים של צחוקים, ואז נחזור כולנו יחדיו לגני תקווה הבירה...
שלום לך תאילנד, היה מגניב ומגניב שהיה!
להתראות במייל הבא (שגם יהיה האחרון)...
ווזוי שו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה