ויאטנאם: מסע בארץ הטוסטוסים וסוף לטיול.

"זה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור" (יהורם הגאון)

את המייל האחרון כתבתי בערך חצי שעה לפני שיצאתי לכיוון שדה התעופה של בנקוק... לא משימה קלה ב-כ-ל-ל כשמדובר בחג הפסיכי הזה שלהם...

הייתי צריך להזמין את המונית מראש (דבר שלא עשיתי או חשבתי לעשות בכל הטיול) שתגיע עד הכניסה של המלון, העמסתי את התיקים בבגז' בדילוגים תוך כדי חיפויים עם רובה מים והסתתרות מאוחרי מחסות, הכל כדי להגיע איכשהו לשדה תעופה יבש ועם ציוד שלא ספוג במים... עבר בהצלחה!

בשדה התעופה חיפשתי את המשפחה שלי, כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לחפש אותם במתחם המזון - שלמרבה ההפתעה זה בדיוק המקום בו הם היו! אין ספק שלהיפגש אחרי כל כך הרבה זמן זה מפתיע ואף מרגש...

תמיד יש את הפחד הזה שאחרי שאתה לא רואה מישהו הרבה זמן אז הוא ישתנה לחלוטין ולא תכיר אותו... טוב אז המשפחה שלי לא השתנתה, אולי חוץ מאח שלי שאיכשהו בחצי שנה האחרונה התחיל לאכול בכמויות הסטריות, אפילו יותר ממני (ולפקוד את בתי השימוש בתדירות מקבילה).. מגניב! באותו רגע העברתי להורי את הדרכון, ויחד איתו את כל האחריות - לא עוד חיפושי גסטהאוס מעייפים עם התמקחויות מורידות שנות חיים, לא עוד אכילה בדוכנים ברחוב, לא עוד התכלבות באוטובוסים/ריקשות מעלות עובש, לא עוד לשבת ולתכנן מה עושים ומתי עושים... ברוך שובי לעולם טיולי המשפחות, הכל מתוכנן, מאורגן, מפנק וטעים!

עלינו לנו חמישתנו, אני, ג'וד, אמא, דודו הקטן וסער על המטוס לויאטנאם הקומוניסטית (או יותר נכון - "השיתופית", המילה בה השתמשו כדי למנוע את טעות-המילים-האוניברסליות-הנפוצה) :

האנוי - GO ON קומוניזם:

הגענו לנו לעיר הבירה של ויאטנאם אשר נמצאת בצפון, וכאשר יצאנו משדה התעופה, לא יכולתי שלא לשים לב למצבור הטוסטוסים הגדול ביותר שראיתי! מה זה?? רק טוסטוסים!! לפי דברי המדריך יש בעיר 5 מליון טוסטוס על 6.5 מליון איש. אהה הם אוהבים מכוניות. לאור תעשיית האופנועים הקיצונית בעיר הזאת, גם תעשיית הקסדות יצאה ברעיונות חדשים, ככה שלרוכבי האופנוע (אלה שמועילים בטובים ללבוש קסדה) יש קסדות מגניבות שמעוצבות כמו כובעים של מותגים (נייק אדידס וכאלה...). אמרתי שאני חייב אחת כזאת לארץ, ואז כשבדקתי כמה אופציות בחנות קסדות, גיליתי שזה לא סתם נראה כמו כובע, זה בטיחותי כמו כובע!! קסדה בעובי של נייר אורז, אין ספק שגם אם אני ישים על הראש שקית ניילון אני ירגיש הרבה יותר בטוח.. לא קניתי.

חוץ מזה לא יכולתי שלא לשים לב לכמות הבלתי פרופורציונלית של מועדוי הקריוקי... מסתבר שאצל הויאטנמים במקום ללכת למסיבות וכאלה, הם הולכים ומתפדחים אחד מול השני במועדוני קריוקי... המשפחה שלי לא זרמה על העניין :(

אחרי לילה מפנק במלון אמיתי (סוף סוף), נסענו לנו בואן לכיוון "מין בין", עיר קדומה במרחק שעתיים נסיעה מהאנוי, שם ביקרנו במקדשים למלך (תופעה מדהימה של הקומוניזם, היא העובדה שהוא גורם לאנשים לסגוד לבני אדם..), ושטנו בנהר העובר בתוך 3 מערות tam-coc, בנוף הררי מדהים עם צוקים ישרים ועצומים.

ביקרנו במוזוליאום (מוזיאון-קבר) של הנשיא המפורסם "הוצ'ימין" (שהנהיג את השתלטותה של צפון ויאטנאם על הדרום ואת נצחונו של הקומוניזם), שם הפנאטים האלה מחזיקים את גופתו החנוטה על במה המוצגת לכל מי שנכנס, כאשר הוא מוקף 24/7 ב4 שומרים חמושים וקומוניסטים להפליא. פולחן אישיות ברמה בלתי מובנת.

אחר כך ביקרנו בביתו לשעבר של הוצ'ימין שהפך למוזיאון, שם שמענו בלי הפסקה שבחים מהמדריך על כמה שהוצ'ימין היה אדם צנוע והקדיש את כל חייו אך ורק לטובת הכלל... שיספר את זה לאמריקאים.

כמו כן שמתי לב לשיטת בינוי חדשנית שהחבר'ה פה דוגלים בה... הבתים בכבישים הראשיים הם גבוהים, ארוכים באורך ומאד מאד מאד צרים ברוחב (תנסו לדמיין שהפרונט של הבית שלכם היה 2 מטר, ובעצם כל השטח היה לעומק הבית, על השטח הקדמי של בניין דירות רגיל בגני תקווה מכניסים בויאטנאם 3-4 בניינים) הסיבה לכך היא שהשטח הסמוך לכביש הראשי הוא משמעותית יותר יקר מהשטח שמאחורה, אז אנשים קונים שטחים בצורת מלבן עם הבדל מאד גדול בין הצלעות... נשמע הגיוני? ברור שלא!! לא שמעתם על קבוצות רכישה? אתם לא יכולים לבנות בנין אחד ולהתחלק? לא. אתם תבנו במקום בניין אחד 4 קונסטרוקציות שונות. מאד כלכלי מצדכם.

דבר טוב שאפשר להגיד על ויאטנאם זה שהיא זולה בקטע קיצוני לחלוטין. מוצרים מגיעים למחירים שפשוט כיף לשלם! (לדוגמא - 3 וחצי ש"ח לחגורה, 8 ש"ח לחולצה , 30 ש"ח לנעלי אולסטאר גנובות אמיתיות, תיק גב 50 ליטר ב25 ש"ח ודמיינו את ההמשך..)

דבר נוסף שממש כיף פה באופן לא מפתיע הוא האוכל... טעים רצח! כאן הם מתמחים במה שנקרא "SPRING ROLLS" - סוג של אגרולים ממולאים במיטב בעלי החיים האהובים, "PHO" - מין מרק עם אטריות אורז והפתעות, ובכלל בכל מה שקשור לפירות ים...

בסוף יומנו השלישי בהאנוי עלינו על רכבת לילה לעיר הצפונית "סאפה", בקרון שינה מרווח שלא סופר את הסליפרים בהודו, אך לצערי הרב, לעומת הסליפרים באוטובוסים, המיטות מסודרות כך שאתה שוכב מאונך לכיוון הנסיעה, חברו את זה עם בלימות רנדומליות של הרכבת וקבלו לילה ללא שינה.

סאפה - רק טרסות:

הגענו לסאפה, שם קיבל את פנינו זום (כן השם שלו כמו המסטיק והקירוב של העדשה) שלא מפסיק לחייך ולקח אותנו לשוק מפתיע שם מוכרים בעלי חיים מכל הסוגים לצרכי עבודה ומאכל..

במהלך הנסיעה נגלה הנוף המטורף של האיזור - רכסי הרים עצומים, עליהם יש כמות היסטרית של טרסות לגידול אורז... פשוט להסתכל על קילומטרים של רכסי מדרגות ירוקות..

ביומנו השני בסאפה יצאנו אני ודודו הקטן (דרך אגב זה השם הרשמי של אחותי שחר) ל"טרק" בהרים (בואו נגיד שאם אפשר לקרוא לטיולון שעשינו טרק, אז לשביל ישראל אפשר לקרוא מסלול בשייטת), שם יצא לנו לראות איך חיים החקלאים הויאטנמים, באמצע כפר בשום מקום, שמסביבם רק טרסות ושטחים שבעתיד יהיו טרסות.. דרך אגב יש קטע מעצבן עם טרסות שמרחוק ממש בא לך לרוץ ולקפוץ עליהן כי הן כל כך ירוקות ויפות, ואז שאתה לידן אתה מגלה שזה בעצם גועל נפש ויש בתוכן רק בוץ ובוצק... 

בסאפה גם מסתובבות בנות שבט "המונג השחור", נשים ויאטנמיות מציקניות שכל היום רודפות אחרייך עם הסחורה שלהן (בדרך כלל פיסות בד עם ריקמה ועם הרבה חוסר שימושיות), ומסרבות להכיר בעובדה שכבר ביקשת מהן 10 פעמים ללכת.

דודו הקטן (שמתלהבת מילדים בצורה אפילו יותר קיצונית ממני) הכריזה על פתיחת תחרות בין הילדים הויאטנמים, ועל חלוקתם ל3 קבוצות, החייכנים, בעלי הפרצוף התוהה ובעלי הפרצוף הזועף. מקבלים ניקוד לפי כמות השומן בגוף של הילד, וקבוצת הילדים הזועפים מקבלת בונוס. כן אחות שלי משוגעת.

אחרי ביקורון בגבול הצפוני עם סין, נפרדנו מסאפה בנסיעה חזרה ברכבת לילה, בה ציינו את ליל הסדר ב2 דקות וחצי של קריאת ההגדה ובליסת חבילת מצות, כמובן שגם בנסיעה הזאת לא ישנתי יותר מדי...

שחזרנו להאנוי (5 וחצי בבוקר), עברנו בשוק הפרחים, בדרך ראינו את הויאטנמים פותחים את היום בהמוניהם עם ריצת בוקר, ואת בנות האנוי בשיעורי אירובי עם מוזיקת פקאצות ומגוון התנועות הכי דל שראיתי מימיי, מה שכן סחתיין עליהם על המודעות לספורט ועל היכולת לקום בשעות כל כך לא אמיתיות.

משם נסענו ישירות ל"הלונג ביי" המפורסם.

הלונג ביי - לא מהעולם הזה:

הגענו להלונג ביי (מפרץ הלונג ללא מבינים), מפרץ בים סין הדרומי כ4 שעות נסיעה מהאנוי, שם עלינו ישירות על ספינה לשיט מפתיע.. בתור התחלה, התברכנו בכך שהיינו התיירים היחידים בספינה ויצא לנו מדהים עם הפלגה פרטית.. כשמתרחקים מהמזח, מתחילים להתגלות הצוקים המדהימים שמזכירים מאד את אלו שיש בדרום תאילנד, רק שפה הם צפופים הרבה יותר ובאים בכמות יותר גדולה... פשוט מדהים! המדריך כמובן נתן לנו את התאוריות המאד מציאותיות שלו על היווצרות המקום (אני לא יאריך בסיפור, אני רק יגיד שמעורבים בו דרקונים ולהבות ירוקות), והסב את תשומת ליבנו לצורות של בעלי החיים שאפשר לראות בסלעים.

אחרי ארוחת הצהריים עמוסת החסילונים נכנסנו למערת הנטיפים הגדולה של המפרץ, באמת אחד הדברים החזקים, ולעומת המערה בארץ, מותר לצלם שם עם פלאש :)

את הלילה העברנו במלון עם אחד החדרים הכי משוגעים שראיתי בחיים, השוס בו הייתה המקלחת שנראתה כמו חללית עם ברזים שמשפריצים עליך מכל הכיוונים ורמקולים עם מוזיקה.. אני מניח שגם הייתה שם אפליקציה של מטוס אבל לא ניסיתי. באותו ערב גם עשינו סשן קטן של פיימוס - המשחק הטוב ביותר שנוצר אי פעם.

יום אחרי חזרנו להאנוי, שם ראינו מופע בובות חביב וקצת הזוי, ויום לאחר מכן עלינו על מטוס שלקח אותנו לסייגון שבדרום ויאטנאם.

סייגון - אפוד, תד"ל, על הגב:

כדור בקנה ואני מוכן לקרב.

סייגון, בירת הדרום של ויאטנאם עד לסוף המלחמה, שאחריה שונה שמה ל "אוצ'ימין סיטי", היא העיר הגדולה ביותר בויאטנאם, הרבה יותר מפותחת מהאנוי, ואפילו יותר עמוסה בטוסטוסים..

אחרי התמקמות מהירה במלון, נסענו ישר ל"CHI CU", עיר המחילות המפורסמת של הוייטקונג (תנועת המרי של הצפון ויאטנמים בדרום). באמת שזה אחד הדברים המדהימים שראיתי בכל מה שקשור ליצירה של בני אדם. מעבר למערכת המחילות האין סופית במקום, ראינו דוגמאות אמיתיות לאותן מלכודות ג'ונגלים מפורסמות שרואים רק בסרטים, עשרות סוגים של מנגנונים (שעשויים עם הכי מעט טכנולוגיה שאפשר לתאר - במבוקים ועץ), שממירים פסיעה על הקרקע או דחיפת דלת להשתפדות מיידית של האויב המסכן. פ-ס-י-כ-י-! לוחמת גרילה לפי ההגדרה. החבר'ה האלה חיו יותר מ10 שנים בתוך האדמה וניצחו את המלחמה, דבר שצריך להעריך למרות הסלידה הטבעית מהקומוניזם... כמו כן יש לציין שבתעלות הוייטקונג יש גם יתושי וייטקונג (או בשמם המחתרתי - "המוסקיטונג") - שמנצלים את טכניקות לוחמת הגרילה שהם רכשו במלחמה כדי למצוץ לך את הדם. פול בעקיצות.

ביום אחרי נסענו לשיט על נהר המקונג, למדנו איך מכינים ממתקים מקוקוס והעברנו לילה בעיר "קנטאו".

בבוקר שטנו לעבר השוק הצף, שם גם עלינו לשוק דגים (שם הדגים כמובן עדיין חיים, עד שמישהו קונה דג ואז בעלת הדוכן הורגת וקוצצת אותו במקום), במקומות האלה אפשר לראות את ויאטנאם האמיתית והפשוטה. נסענו בחזרה לסייגון ללילה האחרון שלנו בויאטנאם.

יומולדת בבנקוק וסיום המסע:

ביומולדת שלי חזרנו לבנקוק הגדולה, והתמקמנו במלון "BAIYOKE SKY" - שהוא גם הבניין הכי גבוה בבנקוק (84 קומות, יופי של מספר), ממנו אפשר לראות את העיר כמו שאי אפשר בשום מקום אחר.

היה נחמד לחזור גם לתקשורת עם העולם שבחוץ (בויאטנאם, מטעמי קומוניזם כמובן, נחסמו הפייסבוק ושאר רשתות חברתיות), תנסו לא להיכנס לפייסבוק יותר משבוע ואז תבינו שאתם באמת מכורים.

קצת קניות וסידורים אחרונים, ביקור בתחנות החשובות (MBK, קווסאן, בית המסז' האהוב וכו'..), וחגיגת יום ההולדת בדרך צפויה - אכול כפי יכולתך של בשר.

אז היום, ה25.4, אני מסיים את הטיול המדהים הזה, עולה בלילה על מטוס לארץ הקודש וחוזר למרכז העולם - גני תקווה.

חוזר לאוכל המצוין, למרתף המפנק (ספה, פוכית וLCD), לערבי הפוקר, לאגאדיר, לכדורגל של שבת, להופעות של אומנים ישראלים, לקנטלים (בתקווה שהם יקומבקו), להאסלי, לחברים, לכיכרות, לאוכל המפתיע, לפאפא ג'ינוס, לטיולים הרנדומליים מדי פעם, לאופנוע המעפן שלוקח חצי שעה להתניע, לאוכל המדהים, לעבודה, למחויבות, ולמחשבות על העתיד הרחוק והקרוב...

חוזר מלא בחוויות, סיפורים וחברים חדשים, חוזר קצת יותר שזוף, קצת יותר רגוע, קצת יותר ציני, קצת יותר רוחני, קצת יותר דתי (זה נגיד בצחוק), ואני ממש מקווה שגם קצת יותר טוב.

מקווה לראות את כולכם כמה שיותר מהר, אני בהחלט מודה שהתגעגעתי...

ובזאת נסיים את שרשרת המיילים (כל הכבוד למי שהצליח לקרוא את עשרות העמודים האלו בלי להירדם/לעבור ניתוח בעיניים) , בקרוב אצלכם ותמיד שלכם, גלעדי.

תחי מדינת ישראל.