יום שני, 24 באוקטובר 2011

שביל ישראל - סשן 1 - מתל דן עד בית ספר שדה הר מירון - ברוכים הבאים לעולם השרירים התפוסים.


אני אפתח בהתנצלות על כך שאני מעלה את סיפורי השביל משו כמו שנה אחרי שסיימנו אותו, פשוט לא היה לי עד היום מספיק זמן כדי להקליד את הכל (או במילים אחרות, הייתי עצלן רצח).
על כל מקרה, ב8 הרשומות הבאות יתואר המסע המדהים שלי ושל אלעד ברחבי מדינתנו הקטנטונת, והדברים ההזויים שגילינו עליה, והכל מנקודת המבט ההומוריסטית/צינית/חסרת יכולת הרצינות/מפגרת/גני תקוואית שלנו..
מזהיר מראש - זה יהיה ארוך, אבל מצד שני גם השביל ארוך אז זאת אחלה הכנה... מקווה שתהנו, הנה זה בא:

הקדמה:

מוצ'ילה מפחידה? יש. נעליים מאסיביות? יש. חולצות דריי-פיט שכביכול מתייבשות מהר? יש. מגבונים לחים? חשוב. GOLD BOND? קריטי. כובע קש? לגיטימי. נרגילת טיולים? מותרות, אבל חובה. קלפים? ידוע. כלי בישול? נו טוב. שק"ש פצפון? ברור מה אני כלב.... מצלמת סטילס אגרסיבית של אלעד? נכנס. מצלמת וידאו בגודל של פחית קולה שלי? חייב. מקלות הליכה? קצת מביך אבל נחוץ. ספר שביל אדום? סוגר את הפינה.
אז הכל סגור נראה לי, קצת היה לחץ בשלושה ימים לפני, בעיקר בגלל יריב המאנ-מאניק שגרם לנו לבנות על התכנית הבדיונית שלו, בה אנחנו מצלמים בLIVE את השביל 5 שעות ביום בשביל לפרסם את החנות שלו, ותמורת זה אנחנו מקבלים את הציוד לשביל בחינם, תכנית שבאורח פלא לא יצאה אל הפועל (ותודה רבה שהוא נזכר לבשר לנו על זה שניה לפני היציאה לשביל).
איכשהו היה לשנינו (לי ולאלעד) ברור שאנחנו נעשה את שביל ישראל, במיוחד אחרי כל הסיפורים של עמית שעשה שנה לפנינו.. הרעיון של להתנתק מהכל לחודשיים ולהכיר מחדש את הארץ הוא יותר מדי טוב בשביל לוותר עליו..  ידענו שאנחנו הולכים לקראת משהו מאתגר, אחד הטרקים הארוכים בעולם, אבל אנחנו לא הראשונים ובוודאי לא האחרונים, אז כנראה זה לא כזה בשמיים, ובתכלס הכל בראש (ובינינו גם קצת ברגליים, שבוע וחצי לפני השביל גיליתי שאני שוקל 92 קילו ושהכושר שלי לא בדיוק בשמיים, מה שעשה אותי מאד אופטימי לקראת הצפוי לבוא).
אז סגרנו את התיקים בלילה לפני, מוכנים למסע הארוך והמפרך, חודשיים של הליכה, צעידה, פסיעה והליכה, בשביל ישראל.

2/9/10 - ההגעה לתל דן - איך מגיעים?:

אחרי קצת לוגיסטיקות בבוקר של לשים את האוטו של אלעד בצריפין ולנסוע משם לתחנה מרכזית, מצאנו את עצמנו על האוטובוס האינסופי מתל אביב לקרית שמונה (אני מזכיר שלפני הודו נסיעה של 4 שעות נראתה לי ארוכה רצח), התפרסנו לנו כל אחד על שני מושבים כיאה לאנשים רחבים והעברנו לנו בנעימים את הנסיעה עם שלל האלבומים שעוד ייחרשו בהמשך השביל. מה שלא לקחתי בחשבון זה שבימי חמישי חיילים יוצאים הביתה, ובלי הזהרה מוקדמת הגיע נחיל של חיילים ומילא את האוטובוס. טוב נו אז לפחות שתתיישב לידי איזה חיילת שווה.. שום חיילת ושום שווה! איזה שמן אחד בגודל של מרכבה 4 החליט שיהיה לו הכי מגניב לידי, וככה העברתי את המשך הנסיעה מרוח על השמשה ללא יכולות להניע את הידיים.
כיף. שיצאנו מהאוטובוס, אחרי שמתחתי כל רקמה בגוף שלי, חיפשנו את האוטובוס שמגיע מקרית שמונה לתל דן. אהה הוא בעניינים. האוטובוס הבא יצא ב19:00 בערב (והשעה הייתה 16:00), מה שאומר בשפה פשוטה - טרמפים.
חיכינו לטרמפ איזה שעה ואכלנו התעלמויות מכל הקיבוצניקים, הערבים, הזקנים והילדודס של האזור, עד שעצרו לידנו 2 ילדות שהושיעו אותנו ואשכרה שינו את המסלול נסיעה בשביל לשים אותנו בתל דן. כפרה עליהן.
כשירדנו בקיבוץ דן התמקמנו באולם ספורט של הקיבוץ שצמוד לבית אוסישקין - נקודת הפתיחה של השביל. נתקלנו לראשונה בעסקנות השביל, כאשר הקיבוצניק האחראי על האולם גבה מאיתנו 20 ש"ח לראש על הלינה, חברי מצידו. אחרי פק"ל קפה וסיפתוח לנרגילה נתנו דוך לשינה, דבר שתודות למרפי הזבל לא התאפשר לנו לאור המסיבת-ילדודס-קיבוץ שעשו מטר מאיתנו עד איזה 12 בלילה. ניצלנו את הזמן לפתיחת ליגת היניב הצפויה, ולבחירת תום פטרובר (בולע הסיומות מלהקת היהודים) כזמר הרשמי של השביל.
2 בלילה תודה לאל כבר נרדמנו.. מחר מתחילים לצעוד.

3/9/10 - יום הליכה 1 בשביל ישראל - תל דן עד כפר גלעדי - סיפתוח קליל ליופי של שביל:

התעוררנו לנו ב5 בבוקר (בתחילת השביל היינו קצת בסרט של לחץ זמנים) והתארגנו ליציאה.. התכנון המקורי היה לפתוח כל בוקר עם השיר "מתוק לו" של היוצר מספר 1, הוולט דיסני הישראלי, יגאל בשן, אבל אלעד שכח לשים את השיר באייפוד אז התפשרנו על "כלבלב או בידיבם בם".
עם הזריחה נתנו כמה תמונות ליד בית אוסישקין, והתרשמנו מהמיצג האומנותי שהכינו ילדי גן חצב הסמוך לנקודת ההתחלה (9 צמיגים צבועים בגואש ושלט "לשביל ישראל", בהחלט אחד מפריטי האספנות המבוקשים בעולם), עברנו את השער של הישוב והתחלנו רשמית את השביל.
לאחר משו כמו שעה של הליכה לכיוון דרום מערב, שמנו לב פתאום שאנחנו מפסיקים לראות סימוני שביל. יש איזה כיף להתחיל ככה!!!! מי שהתרכז בתיאור רשימת הציוד בתחילת הסיפור, כנראה שם לב שאין שם מצפן ומדקו, פשוט היינו תמימים וחשבנו שהסימונים של השביל מספיקים... הם לא! (וזה היה רק טיזר למה שיבוא בהמשך).. בקיצור היינו על שביל שנמצא משו כמו 300 מ' מזרחה מהשביל הרצוי, ואחרי קצת ניווטים, מעברים בשיחים קוצניים וזכרונות מהשנעשרה טיולי אתגר מהעבר, התחברנו לשביל בחזרה, קצת לפני הכניסה לשמורת נחל שניר.
הכניסה לשמורת נחל שניר סגורה בשער שנפתח רק ב8 (מה שתמוה זה שהגענו לשם ב8 וחיכינו חצי שעה עד שבא מישו), והכניסה היא בתשלום. לאור העובדה שבלילה הקודם קיבלנו קצת קריזה על עסקנות השביל, וזה ששנינו כבר הלכנו בנחל בטיול כלשהו בעבר, החלטנו ללכת על השביל ההיקפי לשמורה למרות שהוא טיפה מאריך את הדרך...
בהגעה לכביש 99 עשינו עצירה מתחת לגשר לארוחת בוקר דלה (nature valley ולחם עם נוטלה וסקיפי), והצטיידנו לנו בקיוסק במשקה הראשי - קוקה קולה (בכלל, התקבלה החלטה שבכל הזדמנות שיש לנו לשדרג את עצמנו מבחינת מזון, הדבר מבורך).
המשכנו בעליה מתונה צפון מערבה בחום סלעים, ועברנו בדרך את הישובים מעין ברוך ויובל, התפנקנו בעוד עצירונת לקפה ונרגילה ליד פלג נחל, והמשכנו עד לאנדרטת תל חי, הנמצאת בצמוד לכפר גלעדי, שם סיימנו את ההליכה היומית, שבתכלס לא הייתה יפה במיוחד...
הלכתי לי למכולת בישוב להתפנק על מיטב המטעמים של מזרע, עליהם עוד נתענג בהמשך בכל ישובי הצפון, ולאחר סעודת הצהריים, התמקמנו בחניה של האנדרטה בסמוך לשירותים (חשבנו לתומנו שזהו מקום טקטי).
לאחר בישול ארוחת הערב (אורז) ומקלחת (מקלחת בשביל = "מיגבון לח"), הלכנו לישון, או לפחות חשבנו שנלך לישון...
הצקה יומית 1: קן נמלים החליט לנגוס בנו בעודנו נחים. גם אחרי הכרזת המלחמה שלנו הדבר לא עזר, ונאלצנו לדלג מקום + לתלות את כל האוכל שלנו באוויר אחרי שהנמלים כבר הצליחו להשתלט על התבלינים שלנו. 
הצקה יומית 2: בהתחלה שהתמקמנו לא הייתה בחניה נפש חיה, ואחרי מעבר הנמלים, כשכבר חשבנו שסוףסוף נישן בשביל הזה, פתאום הגיע נחיל של מכוניות עם מלא מבוגרים שעשו טקס באנדרטה. נאלצנו לסבול בשקט את ההערות חסרות המשמעות שחלקם לא התאפקו להגיד לידנו, חיכינו שהם יעזבו, ושוב ניסינו לישון.
הצקה יומית 3: אמנם הנמלים הקטנות הפסידו במערכה, אבל הבנות דודות הגדולות הגיעו!, עשרות נמלים בגודל של טרקטור פתחו עלינו באש. בדיוק מה שרצינו בעצם!
הצקה יומית 4 ואחרונה: לאחר כל ההצקות שלא נתנו לנו מנוחה, פתאום מגיעים כמה ילדים עם מכוניות לחניון ומתחילים להשמיע מוזיקה. שום שינה לא הייתה בלילה הזה, סך הכל ממש טוב להתחיל ככה את השביל!!

אורך: 12 ק"מ מדרג שינה: כלב שיר היום: מלאך - מרסדס בנדדירוג יומי: 4. 

4/9/10 - יום הליכה 2 בשביל ישראל - כפר גלעדי עד רמות נפתלי - יש לי חור קטן בעקב והוא עושה בי מנגינות:

שוב התעוררנו לנו ב5 כמו 2 סינים, התארגנו זריז והתחלנו לצעוד, לא לפני שעשינו השכמת בוקר לכל הילדים המאניקים שלא נתנו לנו לישון בלילה..
בהתחלת היום עלינו לכיוון רכס ההרים של צוק מנרה, המשתרך דרומה ממערב לקרית שמונה.. זהו חברים ללא ספק המקום הראשון בו אתה מתחיל לקלוט עד כמה קשה השביל הזה.. עליה של 10.5 קילומטר שלא מפסיקה לרגע, חשופה כמעט תמיד לשמש, מרוצפת בחצץ לבן שמחזיר אליך את האור, ומכוניות רנדומליות שעוברות ולא מועילות בטובן להציע לך קולה קרה. פתאום מתחילים להבין איזה תפירה זה המוצ'ילה הזאת, שה20 קילו שלה נראו לנו די סבבה יום לפני, ופתאום קיבלו משמעות חדשה אחרי עליה כל כך ארוכה. 
אבל כל הדברים האלה היו נסבלים מבחינתי, הכאפה הגדולה שאני אכלתי שם באה בגלל הטעות בית כלא הנוראית שעשיתי - לעשות את שביל ישראל עם נעלות חדשות לחלוטין. באמת שזאת סוג של התאבדות!! באמצע העליה כבר הרגשתי שלא עומד לצאת מהעניין משהו טוב, וכשסיימנו אותה גיליתי שנוצר לי בעקבים חור בגודל של פקק של קולה. יש!! עברתי לmode קבוע של פלסטר ו2 גרביים, לא שזה עזר יותר מדי...
אבל צריך להסתכל על הצד החיובי! העליה הזאת משקיפה בכל הדרך על עמק החולה, ומרחוק על הרי הגולן, נוף מטורף שלא נגמר לשניה!
עצרנו לארוחת בוקר בעין רועים, תצפית נחמדה באמצע העליה (לא ממש מבין את המילה "עין" בכל הסיפור, היה שם אפס מים...).
לאחר סיום העליה מתחילה ירידה מתונה, שבשלה מסוים בה מגיעים ל"משכנות הרועים", חווה באמצע שומקום, שם הבוקרים הגברים הוציאו עוקב מים לטובת השביליסטים, והם אפילו דואגים שהמים יהיו קרים. אחרי ארוחת צהריים מסכנה (עלי גפן ממולאים וקבנוס - שילוב שאני לעולם לא יוכל יותר להכניס לגופי) המשכנו ללכת..
קצת לפני ההגעה למצודת יש"ע, ישנה סטייה לנחל קדש (השביל עובר בו), ולמרות שמאד קסם לנו לדלג על הקילומטר הזה אחרי היום האכזרי שעבר עלינו, החלטנו לא לצאת הומואים ולא לדלג על חלקים, וכך יצא שהלכנו לנו בתמימות את הקילומטר האחרון הזה שהתברר להיות החלק הכי קשה של היום! אמנם בקו אוירי מדובר כולה בקילומטר, אבל הירידה לנחל, ומן הסתם גם העליה ממנו בחזרה, הן בשיפוע מפחיד!! סיימנו את הנחל באפיסת כוחות, למרות העובדה שהוא גם היה החלק הכי יפה באותו יום.
כעקרון הספר האדום המליץ לסיים במצודת יש"ע את ההליכה, אבל אנחנו החלטנו לתת עוד פוש אחרון ולהגיע עד לרמות נפתלי, ישוב בהמשך השביל, שם נוכל לישון כמו בני אדם באחד מהמועדוני נוער (זה לאחר שדיברנו עם המלאך שביל המקומי).
הגענו לרמות נפתלי, התמקמנו במועדון נוער, עשינו מתיחות, דפקנו מקלחת כיור התכלבותית, ואז בעודי יושב לי ומעשן נרגילה, מגיע אלי איזה ילדון מקומי ואומר לי שאנחנו יושבים במועדון שלהם, ושהשביליסטים אמורים לישון בגן ילדים שליד. לא מספיק זה, החוצפן גם חטף לי את הצינור של הנרגילה, לקח שאכטה ועוד העביר ביקורת בלי שום בושה ואמר שהיא "מפוצצת בריחות" (הסקתי שכוונתו היא ל"לא אטומה"). ילד דביל.
עברנו לגן ילדים הסמוך (שגם לו איכשהו קוראים "גן חצב"), שם היו תנאי שינה מטורפים! כריות, מזרונים, מקלחת, חשמל, כל הסט! הזמנו לנו פיצה מריחניה, שהתגלתה כפיצה של דרוזים (והייתה טעימה בהתאמה), ושמנו לב לקטע של ישובי הצפון להביא שקיות קטשופ עם הפיצה (מעניין אם מישהו באמת שם את זה..).
בכל מקרה, אחרי היום קריעה הזה, החורים בעקבים, מעברי הדירה המעצבנים והשרירים התפוסים, סוףסוף, אחרי 2 לילות כמעט ללא שינה, ישנו כמו חזירים.

אורך: 20 ק"מ מדרג שינה: חצי פנסיון שיר היום: Infected Mushroom - Saeed דירוג יומי: 6. 

5/9/10 - יום הליכה 3 בשביל ישראל - רמות נפתלי עד דישון - רוחות ופשפשים:

יום משעמם תחת.
התחלנו את היום בעליה לנ.טריג רצחני, שם נהננו בפעם האחרונה מהנוף המדהים של עמק החולה, כי מנקודה זו השביל התחיל להתכוונן מערבה..
אחרי מעבר בקרן נפתלי, מקום שהסתבר כלא כל כך נוח למנוחה בעקבות ה50 טון תרנגול שהם מחזיקים שם, הגענו לנקודה ממנה מתחילים לרדת לנחל דישון.
עד השביל, תמיד עיצבנו אותי החכמולוגים שטוענים שירידות יותר קשות להם מעליות.. בירידה לנחל דישון התחלתי להבין למה הם מתכוונים... 
השיפוע הגדול והסללומים העצבניים בדרך, לא בדיוק מתיישרים עם המוצ'ילה ומשקל הגוף, ומייצרים כאבי ברכיים פסיכיים!
סיימנו את הירידה לנחל שבורים.
משם והלאה ההליכה בנחל הייתה די סולידית, במגמת עליה קלה.
בשלב מסוים הגענו לשביל העולה לכיוון החלק האחורי של הישוב דישון, עלינו איתו עד למעלה ונתקלנו בגדר היקפית של מינימום אבו כביר.
אחרי מספר מאבקים עם קוצים הצלחנו למצוא את השער האחורי הפתוח (או כמו שהמקומיים קראו לו בהשראת הפסיכומטרי - "פשפש"), ונכנסנו לנו לישוב, שהתברר להיות הרבה יותר גדול מאיך שהוא נראה במפה.
כמובן שבתור התחלה הלכנו למכולת (מעל המכולת יש שלט גדול "סופר מרקט", אבל בתכלס המכולת של מוטי טיש יותר גדולה מזה) ואחרי שהעמסנו 3000 קלוריות כל אחד, התאפסנו על עסקן שביל מקומי (ראובן הירש) שמחזיק בחצר שבה שביליסטים יכולים לישון.
העובדה שהייתה לו שם מקלחת עם מים חמים הייתה שווה מבחינתנו את ה25 ש"ח, ואחרי התארגנות, בישול טונה וקצת טלפונים, הלכנו לישון.
גם הלילה הזה, איזו הפתעה, עבר בלי יותר מדי שינה, והפעם בגלל הרוחות מטורפות שכמעט העיפו אותנו באויר (ככה זה שאתה על פסגה של הר ובלי קירות) ויללות הזאבים שליוו את כל הלילה. יש!

אורך: 15 ק"מ מדרג שינה: חצי פנסיון מילת היום: פשפש דירוג יומי: 5. 

6/9/10 - יום הליכה 4 בשביל ישראל - דישון עד בית ספר שדה הר מירון - מסיימים את הסשן הראשון:

פתחנו את היום בברבור הכי מטומטם שיכול להיות.
ראובן אמר לנו שיש שביל גישה יותר טוב לחלק האחורי של הישוב מאשר זה שבאנו דרכו (אם היינו חוזרים דרך אותו אחד היינו צריכים מזחלת כדי לרדת אותו), ולאור ההסבר הגרוע שלו יצא שהלכנו קילומטר מיותר בתוך הישוב עד שמצאנו את השביל שהוא התכוון אליו....  פתיחה יפה ליום סה"כ.
ירדנו בחזרה לנחל דישון והמשכנו לעלות איתו, עוברים בדרכנו במערת דישון ובעין אביב.
ההליכה בנחל הייתה יכולה להיות די קלה, אלמלא החורים שלי בעקבים שהגיעו כבר כמעט עד העצם, והפכו כל צעד לדקירה של סכין..
בכניסה ליער ברעם העליה מקבלת שיפוע גדול יותר, אך הבונוס הוא הצל המפתיע שמלווה את רוב ההליכה ביער.
בהגעה לנחל צבעון כבר התחילה ראסמי העליה להר מירון, עליה קשה ביחס לכושר העלוב שהיינו בו, אך מספקת מאד.
הגענו לבית ספר שדה הר מירון, הממוקם כ200 מ' מתחת לפסגה של ההר, ושם סיימנו את יום ההליכה..
להפתעתנו, למרות שהמקום אמור לעודד אנשים לטייל ולענות על הצרכים שלהם, העסקני שביל הלא מתביישים האלה לקחו מאיתנו 50 שקל לכל אחד ללילה בחדר מעפ-עפן שלא הייתי שם עליו גם 5 שקל אם זה לא היה תו"כ שביל ישראל..
אחרי ארוחת ערב (4 סמבוסקים לכל אחד, שהזמנו מאיזה משועמם אחד שעושה משלוחים) ומקלחת, התקפלנו לשינה, לא לפני שנהננו ממופע החזירים שמסתבר שמסתובבים חופשי בבית ספר שדה, שהריחו את מה שנשאר מהסמבוסקים שלנו והפכו את הפחי אשפה לחלוטין. סה"כ הרגשנו מאד בטוחים שם.

 אורך: 18 ק"מ מדרג שינה: פנסיון מלא בעל החיים היומי: חזיר דירוג יומי: 6. 


בבוקר שלמחרת החלטנו לקצר את הסשן הראשון מ5 ל4 ימים, וכך חיכינו לנו לטרמפ בחזרה הביתה.. איכשהו יצא לנו מדהים ומישהו שבדיוק יצא מהבסיס הצבאי שליד לקח אותנו טרמפ עד כפר סבא!
את 2 הלילות הבאים העברנו בבית, קצת כדי להוריד את השוק מהעקבים והשרירים, וכדי לכבד את המסורת ולקיים את מנהג "ראש אצל מוש", באפטר של ערב ראש השנה.

וזאת הייתה רק ההתחלה...

לסשן הבא: http://giladi84.blogspot.co.il/2011/10/2_24.html

* לפרטים נוספים על שביל ישראל מומלץ האתר: http://shvilist.com/

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה