אם יש משהו שאני אוהב זה שמנחיתים עלי פצצה אחרי שכבר ברור שאני לא ישנה את דעתי.
ככה, אחרי שחיפשנו גסטהאוס פנוי בדרמסלה איזה שעה, וסוףסוף מצאנו אחד נורמאלי שהוא גם פנוי וגם יש בו מקלחת עם מים חמים וגם המצעים עדיין נראים לא מפושפשים, וכבר פרקנו את התיקים והתקלחנו ואין מצב בחיים שאנחנו זזים משם - או אז נזכר בעל הגסטהאוס לבוא ולהגיד שהשער של המקום נסגר כל יום ב11 בלילה (מה אנחנו בכיתה ט?), ולא רק זה, עוד 3 לילות אנחנו צריכים לעבור כי הכל מוזמן! תודה לך מר מנהל שאתה חבר שלי ואמרת לי את זה בזמן.
דרמסלה היא עיר בצפון הודו והיא ממוקמת על הר, המקום בו אנחנו (וכל שאר התיירים) התמקמנו נקרא mcloed (דרמסלה עילית אם תרצו), פרבר בגובה 1700 מ' עם נוף הררי משוגע, שם מתגורר הדלאי למה ומאות פליטים טיבטים.
המקום הוא בתכלס עיר תיירות לכל דבר (ראו ערך קוס, איוס, איינאפה וכו'...) רק שפה זה בסגנון הודי / טיבטי, מה שאומר שיש איפה לשתות בירה, ואפילו יותר חשוב, יש אוכל מערבי שמן וטעים, דבר שהיה לי מאד חסר בשבוע הראשון...
בלילה הראשון הלכנו לפאב-מסעדה המרכזי (מקום שכמובן נחנוק בהמשך), ושם פגשנו את צ'ואן, שהוא בודאות המלצר הכי טוב שראיתי בחיים (נשמע קצת מפגר אבל אני רציני לגמרי, הבנאדם פשוט טוב בזה, ולבחור יהיה תפקיד משמעותי בהמשך), וגם פגשנו את חגי... טוב לפחות אחד שנראה 2 טיפות מים כמוהו.
ובכן הינה מספר אנקדוטות שקרו במהלך השבוע וחצי האחרונים:
הטרק לtriund - מוות למוכר הסנדלים:
ישנו טרק של יום אחד (משו כמו 8 ק"מ כל כיוון), אליו יצאנו אני אלעד ואלכסנדה, סטודנטית מאוקספורד שהכרנו ביום הראשון בדרמסלה.
בתכלס העלייה לא קשה בכלל במיוחד אחרי עליות כמו הר תבור, מעלה עלי וכרבולת, אבל אני בתמימותי עשיתי את הטרק עם הסנדלי צ'אקו החדשות שקניתי, שהמוכר בחנות אמר לי בביטחון מלא שהן יושבות לי על הרגל בדיוק כמו שצריך... אחרי שהאצבעות שלי נראו לא פחות גרוע מאיך שהעקב שלי נראתה בתחילת השביל (או בשפה פשוטה - חורים), גיליתי בעזרת השוואה לסנדלים של אלעד, שהמוכר זיין את השכל, והסנדל פשוט גדול עלי במידה אחת לפחות. למרות שהכאבים בהליכה היה שווה כל רגע, הנוף בסוף העליה פסיכי ועוצר נשימה, לא מבייש את הנקודות תצפית היפות של הארץ...
על הפסגה הייתה קבוצה של פול-ילד-הודי בטיול שנתי, שהחליטו משום מה שאנחנו אטרקציה והצטלמו איתנו כאילו אנחנו מינימום ליונל מסי ודויד וייה.
בדרך חזרה ראינו להקת קופים (לא זוכר את השם של הגזע הזה, אבל זה כמו רפיקי ממלך האריות, והם שורצים בכל מקום כמעט באזור הזה), והם עשו לכבודנו תרגילים ברמה יותר גבוהה מקרקס, הקופים האלה דרך אגב גם מרשים לעצמם להתגנב לגסט האוסים ואחד שוטט לנו פעם על המרפסת...
באותו יום גם היינו צריכים לעבור גסטהאוס לאור הגירוש הלא רצוי...
הסופר קלאסיקו - אירוע הסטורי שלא ישכח לעולם:
ביום שני שעבר התרחש אירוע הספורט הגדול ביותר בהסטוריה.
מיותר לציין שאני ואלעד לא שקלנו אפילו לרגע את האופציה של לא לראות את המשחק הכל כך משמעותי הזה, ובעצם מהיום הראשון בדרמסלה עבדנו בחיפושים אחרי המקום בו נראה את המשחק.
הבעיה: המשחק מתחיל ב1 וחצי בלילה, ומשודר רק בערוץ מסוים, וכל המקומות בעיר בלי יוצא מן הכלל נסגרים עד השעה 23:00, כולל חדרי האינטרנט... אין ברירה אלא לוותר על המשחק... המון!!!
הלכנו לאותו פאב מרכזי שחנקנו בימים הראשונים ושיכנענו את המלצר הגבר (ופה ישנו מוסר השכל חשוב לגבי כוחו של הטיפ) להישאר איתנו אחרי הסגירה מ11 עד 3 וחצי בלילה שהמשחק נגמר, כדי שנוכל להישאר לראות את המשחק.
מיותר לציין שהמשחק היה רגע שיא בספורט, בטיול ובחיים של כל בני האדם באשר הם ושברצלונה זה המועדון מספר 1 בעולם.
לאן נעלמו כל הישראלים? :
האמת שממש הפתיע אותנו שלא ראינו בצפון בכלל ישראלים... כאילו off-season סבבה והכל אבל לא הגיוני שאין אף אחד!
ופתאום ביום אחד שישבנו ב"נרגילה בר" (אה הם יודעים לסדר ראש) קיבלנו כאפה של ישראלים (אבל ממש לא מהסוג הרע), שבתכלס אף אחד כמעט לא נמצא פה בטיול קלאסי אחרי צבא... מהר מאד נהיינו סוג של חבורה והעברנו את רוב הזמן ביחד, כבר נתנו אחד לשני תפקידים במשפחה שנוצרה לנו (אני ואלעד היינו מן הסתם התאומים המעצבנים), ואיכשהו גם התקבצנו לאותו גסט האוס (השלישי במספר בדרמסלה).
גם בזכותם גילינו שאפשר לאכול אוכל נורמאלי במחירים הרבה הרבה יותר זולים, וגילינו גם את המאכל הטיבטי המדהים momo שזה ממש כמו דים-סאם וזה טעים בקטע אחר.
עכשיו יש לפחות עוד 8 אנשים שאומרים "מדהים", "מפתיע" ומשחקים "פיימוס".
הדלאי למה - מה לי ולבודהיזם? :
איכשהו יצא שבזמן שהיינו בדרמסלה, הדלאי למה בכבודו ובעצמו עשה שיעורים במקדש שלו לבודהיסטים מרוסיה שהגיעו במיוחד, אירוע פתוח לקהל הרחב הכולל גם תרגום באנגלית. עקב עלות ההרשמה המגוחכת (פחות משקל) לא היו יותר מדי התלבטויות... מתוך 12 שעות ב3 ימים הגעתי למשו כמו 5 שעות, עם הרבה דיבורים על פרחי לוטוס, "דארמה" (דרך החיים הבודהיסטית), ושלוות נפש... בקשר לשלוות נפש הוד קדושתו אפילו הסביר את חמשת הכללים הבסיסיים כדי להשיג אותה:
1. לא לרצוח - הגיוני.
2. לא לאנוס - מקובל.
3. לא לגנוב - אפשרי.
4. לא לשקר שקר גדול - אני מניח שאפשר להסתדר עם זה.
5. לא לשתות אלכוהול - פה איבדתי אותו. מה הוא גנוב?? אני עדיין חולם בלילות על גולדסטאר! כנראה ששלוות נפש לא תהיה בקרוב.
בית חב"ד - אין ספק שזה הכי יהודי שהיה לי בחיים:
כבר סיפרו לי דברים בעבר על בתי חב"ד בחו"ל ואף פעם לא הבנתי מה מושך את הישראלים ללכת לשם באמצע הטיול שלהם, אבל אחרי הדלקת נר ראשון של חנוכה וארוחת ערב שישי בבית חב"ד הבנתי את הקטע... למרות שהתכנים עצמם לא אמרו לי שום דבר, הייתה אוירה מ-ט-ו-ר-פ-ת!! אני והרב האחראי שם השתכרנו עד מצב חיחות מתקדמות, והתחלנו שם סבב סיפורים שכל אחד היה יותר משוגע מהסיפור הקודם, זה התחיל מסיפור ההתחפרות המפורסם שלי ושל אלעד בקיסריה, המשיך לסיפורים על מאפיות יהודיות בניו יורק, עדות לרצח וקונספירציות עם מדינות עוינות, ונגמר בזה שהרב סיפר שלפני כמה שנים בברוקלין הוא הניח תפילין ברחוב ללא אחר מאשר בונו מU2!!!!!!!! והוא עד היום לא יודע מי זה!!!!!!
עקב החיחות המתקדמות שלי והעובדה שהדלק שלי בחיים זה צחוקים, הצלחתי לשכנע את כל היושבים (משו כמו 20 אנשים שבקושי מכירים אחד את השני) לשיר לכל מי שמספר סיפור את "שלום אדון ינשוף" (למי שהספיק לשכוח - שיר נוסטלגי מהטיול הראשון שלנו בכיתה ה). הדבר תפס בקטע אחר וגם עכשיו איזה שבוע אחרי אני עוד שומע אהשים מזמזמים את השיר גאוני הזה...
אם כבר אני מדבר על יהדות, נראה לי שזאת הפעם הראשונה בחיים שנכחתי בהדלקה של כל 8 הנרות של חנוכה!!! אל תדאגו הסיכוי שאני יחזור יותר יהודי לא נמצא בסקאלת הסיכויים.
התנדבות עם ילדודס טיבטיים:
נרשמתי עם עוד כמה אנשים להתנדבות בגן ילדים טיבטי, ילדים בני 1-3, כאשר כל אחד מאיתנו קיבל ילד טיבטי קטן וחמוד והלך איתו לשחק במקדש הטיבטי.
הילד שקיבלתי היה פשוט מדהים, בלאגניסט קטן והיפראקטיבי, פשוט כיף!!!!
עד שהוא השתין במכנסיים.... תודה!
את משימת החלפת התחתונים השארתי לגננת.
מתי אני ילמד להתמודד עם מזג אויר??? :
באופן כללי בחיים אני לא מצליח להתאים את עצמי למזג אויר הנוכחי, ובדרמסלה, שרק התקררה מיום ליום, אני פשוט קפאתי!!!
הכל נשאר בגבול הכמה אפצ'ים רנדומליים מדי פעם, אבל אחרי הטיול שעשינו למפל בגסו (בגסו זה עוד כפר ליד mcloed, הידוע בעיקר בזכות ה"בגסו קייק" - עוגת שוקולד עמוסה בחמאה, הדבר הכי כבד שאכלתי בחיים), שם החלטתי ברוב חוכמתי להיכנס למי השלגים הקפואים, אז הגיע הצינון החריף... איזה שיעולים....
אחרי עוד ערב של צחוקים ופיימוס שנגמר באמצע הלילה, קמנו ביום שלישי האחרון ב6 בבוקר ולקחנו מונית כל ה"משפחה" לאמריצר, משם נמשיך ביחד לרישיקש.
ואת המייל הזה אני יסיים בשיר שרשום בספר השירים בבית חב"ד (לא יאומן שבאמת אנשים יושבים וכותבים את הדברים האלה), לפי המנגינה של "לדוד משה הייתה חווה":
לחסיד אחד הייתה כוסית - איה איה או.
ולשני היה בקבוק - איה איה או.
לחיים פה לחיים שם הרבי שליט"א חי וקיים!!!
יאללה bey.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה