הודו: פושקר - ישראל הקטנה

המייל הקודם הסתיים בערב יום ראשון ברישיקש, בו נטשו אותי חברי המשפחה לטובת ורנאסי המטונפת והשאירו אותי לבדי ברישיקש עם שון היפני הפסיכופט.

בואו נגיד שיש קצת פחות צחוקים שאתה נמצא לבד... :)

התכנית שלי הייתה לנסוע לאגרה - העיר בה ממוקם הטאג' מאהל, ומשם להמשיך לפושקר, תכנית שהייתה דיי בערבון מוגבל לאור העובדה שכל הרכבות והאוטובוסים לפושקר בוטלו בשל הפגנות ומהומות או משו אחר בסגנון.

מסע ניווט בדד לפושקר:

את המסע המופלא התחלתי ביום שני, בוא נסעתי להרידואר - עיר מגעילה ליד רישיקש - בכוונה לקחת משם רכבת ב6 בבוקר שתביא אותי תוך 8 שעות לאגרה.

בואו נגיד שאם יש משהו בעייתי בלהיות לבד - זה הנסיעות.

כשעליתי לרכבת גיליתי למרבה הפתעתי (דמיינו את הפרצוף הכי פחות מופתע שלי) שאני ה'לא הודי' היחיד ברכבת. נשמע כיף נכון?? 

אני יתאר פה פלוס מינוס את איך עברה עלי נסיעת הרכבת המאתגרת הזאת ואת הדרכים המקוריות שמצאתי לשריפת זמן:

- למצוא את המקום שלי, להסביר להודי הטיפש שיושב לי במקום שזה המקום שלי, להתיישב במקום שלי - 20 דקות.

- שיחת חולין מאד לא מעניינת עם משפחת ההודים שישבה לידי, בה הצלחתי לדלות את כל 12 המילים שהם ידעו באנגלית - 10 דקות.

- קריאת ספר מתח שהוא לא באמת מותח אבל במצבי לא היו לי סטנדרטים גבוהים מדי - 4  וחצי שעות.

- נסיונות שווא ללמד ילדה בת שנתיים לפתור קוביה הונגרית - שעתיים.

- מעבר על שלושת האלבומים הראשונים של שבק ס', תוך כדי שירה בקול רם וספירה של כמה הודים בוהים בי בו זמנית (השיא היה 16) - שעה וחצי.

- שינה - שעה אחת במצטבר. תודה.

- ערבוב חסר תכלית של חפיסת קלפים - חצי שעה.

- כתיבת שטויות במחברת - חצי שעה.

- הליכה הלוך וחזור בתוך הקרון - חצי שעה. 

- ריב עם הודי שפשוט התיישב לי על הסליפר בנון-שלנטיות - חצי שעה.

- שיחה עם הודי שלמרבה המזל ידע אנגלית והסתבר שהוא עבד בתור מדריך בטאג' מאהל, הוא גם היחיד ברכבת שידע להגיד לי שבאמת הגענו לאגרה - חצי שעה.

החזקים במתמטיקה מבינכם בוודאי ישימו לב שהנסיעה שהייתה כביכול אמורה להיגמר תוך 8 שעות לקחה 12 שעות... תודה לך הודו על תחבורה ציבורית מתוחזקת ומקצועית, מי יתן וכל העולם ילמד ממך.

הגעתי לאגרה, התמקמתי בגסט האוס מפתיע ליד הטאג', שתפתי מעלי את נסיעת הרכבת הסיוטית והלכתי לאכול (מין הסתם).

פגשתי ב"מסעדה" אחת ליד הגסט האוס 2 עיתונאים ממלזיה, ופתאום הרגשתי ממש מעניין עם כל השאלות שלהם על הצבא והמצב הבטחוני בישראל.

אנקדוטה מפגרת - בתפריטים במסעדות בהודו כמעט תמיד מופיעה קטגוריה של "אוכל ישראלי", ואיכשהו שניצל נכנס לקטגוריה הזאת! אההה שניצל זה ישראלי!!! עוד דוגמא ליכולת שלנו (בני ישראל) לשנות את פני השטח בכל מקום בו אנו דורכים. נ.ב השניצל היה מגעיל רצח.

הטאג' מאהל - יופי של יופי:

בבוקר לאחר מכן הלכתי לראות את הטאג' מאהל... בואו נגיד שלראות אותו בתמונה אפילו לא מדגדג את הצמרמורת שעוברת בגוף שאתה רואה אותו בLIVE...

בתור התחלה, לא מדובר רק במבנה עצמו, אלא בקומפלקס עצום שכולל חומה גדולה שמקיפה הכל, גן ירוק מטופח באופן הכי לא הודי שיש, 3 מבנים מרשימים מדרום, מזרח ומערב, ובאמצע המבנה המרכזי על רמפה מוגבהת, כולו משיש לבן, סימטרי ומרשים בצורה מפחידה.

פשוט לא יאומן מה בני אדם מסוגלים ליצור.

לאחר מכן הצלחתי למצוא אוטובוס שיוצא בערב לכיוון פושקר באיזו דרך עקיפה שמדלגת על ההפגנות או מה שזה לא יהיה, והעברתי את הזמן בכתיבת המייל הקודם וטיולי סרק בשוק.

מצאתי את עצמי גם מנהל שיחת נפש עם ילד הודי בן 18 ששונא את הודו וחולם להגר לארצות הברית. קשה לי להעביר במייל עד כמה השכר הממוצע פה זעום וכמה תנאי המחיה פה מחרידים, גם האנשים שהם כביכול במעמד הביניים פה די כבולים וההזדמנויות שלהם בחיים מאד מצומצמות.. חבל שמדינה כל כך מדהימה לתיירים, היא מדינה כל כך נוראית לאזרחים...

גם נתקלתי שם בשיטה חדשה להוזיל את מחיר הנסיעה בריקשה... כשעליתי על ריקשה והנהג ביקש 50 רופי, אמרתי לו שאני לא משלם יותר מ10, אז הוא אמר "סבבה, אבל עוצרים בדרך בחנות כלי שיש, אתה מסתובב שם 10 דקות ומשחק אותה כאילו אתה באמת מתכוון לקנות, ואז יוצא"... מסתבר שהנהגים מקבלים עמלות על כל תייר שהם מביאים לחנויות האלו.. כמובן שזרמתי עם העניין!

נסיעת הלילה לפושקר הייתה מן הסתם ארוכה ומייגעת, 12 וחצי שעות (למרות שגם הפעם דובר על נסיעה של 8 שעות) בהן חצי מהזמן רבתי על משענת היד שבין הכיסאות עם ההודי שישב לידי.. לפחות הצלחתי להתעפץ פה ושם.

פושקר - "ישראל הקטנה":

פושקר הינה עיר פצפונת ויפייפיה במדינת רג'סטאן - המדבר ההודי הגדול, הממוקמת בצמוד לאגם פושקר המפורסם (הטענה היא שהאגם נוצר מכך שהאל ההודי השקרי 'בראמה' שמט פרח לוטוס מידו אשר פגע בקרקע ויצר את האגם - טענה שאני די מתקשה לקבל למרות היותי בנאדם מאמין ובעל ראש פתוח), בין הרים גבוהים וירוקים (לא כל כך מדברי), מזג אויר חם ביום וקריר בלילה. המקום הוא מקום דתי, דבר שגרם לסתומים האלה לקחת את עניין ה"לא אוכלים פרה" כמה צעדים קדימה ולהחליט שבפושקר לא אוכלים בעלי חיים בכלל, וגם לא ביצים.

מרכז העניינים בפושקר הינו השוק ההולך במקביל לאגם, שם לאורך השנים למדו המוכרים לדבר עברית (חלקם בצורה שוטפת ודי מרשימה), וסיגלו לעצמם שמות ישראליים (אותם הם מפרסמים בשלטי חוצות בעברית כדי שנשים לב שמדובר באוהבי ישראל), כמו למשל:

- אסי מורנאסי, מלך המצעים (עובד בשיתוף מלא עם אבי מורנאסי וצ'ארלי מורנאסי)

- עמית נסיעות.

- ג''קי קבאסה וחבריו - חנות המיצים המפורסמת.

- אבי חבילות.

- מנאש הצייר.

- "שמש", ואח שלו "ירח", המתמחים גם הם בנסיעות וגם מוכרים במבה וקפה טורקי במחירים מופקעים.

- ועוד...

כמו כן הישראליות הגיעה מין הסתם גם לתחום הקולינארי, דבר שמתבטא במיוחד ב2 הפלאפליות הידועות של פושקר, אשר ממוקמות אחת בצמוד לשניה (חשיבה עסקית מדהימה) - "המקורי השכונתית" (לא זאת לא טעות, ככה רשום בשלט, כנראה הוא לא ידע להחליט אם פלאפליה זה זכר או נקבה) ו"מסעדת שאול פאוון".

נוצרת שם סיטואציה דומה מאד לריב בין 2 חומוסיות "אבו שוקרי" באבו גוש. 2 המקומות עם אותו תפריט ואותם מחירים בדיוק, אבל מה לעשות - הפלאפל של שאול יותר טעים (ואני מתכוון לזה, הוא באמת טעים!). בואו נגיד שמעולם לא אכלתי כל כך הרבה פלאפל בפרק זמן של 3 שבועות.

חוץ מלאפת הפלאפל הקבועה, כל יום שלי נפתח ב2 שייקים בננה-אננס בדוכן המיצים של ג'קי (מומלץ מאד!), יום אחד אחד אני יושב שם ופתאום מישהו אומר לי "אתה נראה לי מוכר"... אני מסתובב ובום! זה דוד אור. לא יאומן איזה עולם קטן שאני פוגש את דוד שלי באופן מקרי בפושקר....

מעוז הישראלים של פושקר הוא מסעדת "קואלה", שם הבעלים ההודי נשוי לישראלית, ויש שם כמעט כל סרט בורקס אפשרי.. גולת הכותרת של התפריט היא השקשוקה (לא מביישת שקשוקה אמיתית, ומצרך נדיר מאד בפושקר לאור העובדה שביצים זה בכלל לא חוקי שם), וגם החומוס והלבנה לא רעים בכלל.

פושקר ידועה בעיקר בתור גן עדן של קניות.... לא עובר יום שאתה לא קונה בו מוצר חדש... כל תייר שמגיע לפושקר יוצא ממנה רק אחרי שהוא שלח חבילה עמוסה בקניות הביתה... אני למשל, אדם די מתון בכל הקשור לפתיחת הארנק, שלחתי מפושקר חבילה במשקל של 7 ק"ג. סבתוש, מצד שני, בשל היותה גם בחורה וגם פזרנית, שלחה מפושקר חבילה במשקל של 40 ק"ג.

על הגסט האוס:

כשהגעתי מאגרה התמקמתי בגסט האוס במרכז השוק לפי המלצתה של דודה רופו שעזבה את פושקר שבוע לפני שהגעתי... בהתחלה הייתי הלקוח היחיד בגסטהאוס, ותוך שבוע, אחרי שכל המשפחה טפטפה לה לפושקר, כבר היינו שם שמונה..

הצוות של הגסטהאוס היה פשוט אדיר!!

חוץ מבאנה המנהל - אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש - , שפינק אותנו בכל דרך שהוא יכל, היה את העוזר שלו בג'רנג', אשר קיבל את הכינוי "המנסח", בגלל יכולת הניסוח הנוראית שלו באנגלית (בתרגום חופשי לעברית משפט שלו מורכב בצורה הבאה: "אני ללכת, הוא היה היה הלכתי נתנו לו, אלף תנין רציתי תשמע, הולך הולך הולך, לא!!, מה ועוד אחרי זה, שקט למדתי בית מלון תתקשר אלי עוד חודש חמש עשרה סלמאת."), ואת השרת הזקן ההזוי, שנהג להיכנס לחדרים פתוחים (גם אם יש שם בדיוק אנשים), ולטאטאות את הקירות בצורה לא מובנת.. גם קרה לי ששכבתי על הגג וקראתי ספר, והוא פשוט בא ועשה עמידת ראש לידי, עבר לעמידת נר, אמר "נמאסטה" ונתן לי פלאייר של בית מלון אחר. רק בהודו בנאדם כזה יחשב ללגיטימי.

גם בפושקר אופנועים יכולים להפתיע:

טוב אז הפעם לא הגזמתי כמו ברישיקש כי לשם שינוי הכל היה ממש קרוב אחד לשני, ושכרתי אופנוע רק אם רציתי לטייל ביום ספציפי מחוץ לפושקר..

האזור מסביב לפושקר מדהים!! נוף חצי מדברי עם הרים מאד מרשימים, מדי פעם אגמים וכפרים קטנים מסביב עם ילדים מעצבנים שרצים אחרי האופנוע..

אנקדוטה שחצי קשורה לעניין - יום אחד אני הולך לי לתומי ברחוב, ובעודי בוהה בפרה ומדמיין כמה יפה היא תראה על הצלחת שלי, הזזתי את היד אחורה והבאתי כאפה לאופנוען שבדיוק עבר לידי. אהה הוא אוהב אותי.

מה שכן יצא לי לנהוג קצת על אופנוע עם הילוכים אחרי משו כמו 6 שנים שלא נגעתי בזה, ונזכרתי למה לא נגעתי בזה 6 שנים.. אין על אוטומט.!

צוענים:

בשולי פושקר, ישנן מספר מחנות אוהלים של צוענים, שמחולקים למספר "קאסטות" ("חמולות", תירגם אלעד בצורה מדויקת), שהפרנסה שלהם היא שליחת ילדים בני 9-13 לקבץ נדבות.

מצאתי את עצמי מהר מאד לוקח תחת חסותי את אחת הילדות הצועניות (הילדה טוענת שקוראים לה "פוקה"), וכל יום פירגנתי לה במשהו אחר (או במילים אחרות כל יום היא עשקה אותי עם משו אחר)... באחד הימים היא לקחה אותנו למחנה שלה, ואני נשבע שגם אם הייתי מתאמץ לא הייתי יכול להפוך את התנאי מחיה שם ליותר גרועים.

ערבה (באופן שלא מפתיע אף אחד) לקחה את הרצון לעזור לילדים האלה צעד אחד קדימה, וכל יום בשעה קבועה היא ניפגשה עם אחת הילדות ולימדה אותה לקרוא ולכתוב באנגלית.

מה שכואב זה שאתה יודע שגם אם הצלחת לעזור במקום אחד, עדיין לא תצליח לעזור לכולם, הרגשה שמלווה אותי בכל החודשיים שלי בהודו. 

חתונה הודית:

יצא איכשהו שממש התיידדנו עם מנאש הצייר (הוא גם מדבר את העברית הכי שוטפת בפושקר, כשיושבים אצלו בחנות הוא משמיע ומדקלם שירים של אהוד בנאי...), ואז לקראת סוף השהות שלנו בפושקר הוא הזמין אותנו לחתונה של בן דוד שלו... 

אני מניח שמיותר לציין שחתונה בהודו זה לא בדיוק מה שאנחנו מכירים בישראל... :)

בתור התחלה, רוב החתונות בהודו הן על בסיס שידוך, ובדרך כלל החתן מכיר את הכלה משו כמו 9-10 ימים במצטבר לפני שהוא מתחתן איתה..

החתונה עצמה אורכת משו כמו 5 ימים, שבכל יום יש אירוע אחד או שניים שכל אחד מהם מתקיים במקום אחר..

אנחנו באנו ליום הגדול של החתונה (לפי דברי מנאש - 50% מהחתונה), שבשלב הראשון היה כינוס בבית מלון עצום (עם מנות ראשונות מפתיעות) שם החתן והכלה יושבים במרכז עם מלא נשים הודיות שיושבות בצפיפות מסביבם (החתן והכלה נראים מבואסים תחת), שהעקרון בחלק הזה זה שכולם מביאים להם מתנות.. בסוף הטקס דופקים טיקה (הצבע הטפשי שההודים שמים על המצח) לחתן והכלה ואחר כך לכל בני המשפחה.

אחר כך חוזרים איש איש לביתו ועוברים לחלק הבא שמתקיים באיזה גן אירועים, שם יש את הארוחה העיקרית, והקטע שם זה שיש במה, כולם יושבים מול הבמה, וכל פעם חבר משפחה אחר עולה על הבמה ורוקד מול כולם, תוך כדי שבאים אנשים ומנופפים לו עם שטרות מעל הראש (דומה למה שהסבים עושים ביום כיפור)... בהתחלה לא הבנתי מאיפה בא הרעיון של להביך כל אחד בתורו.. בקיצור ראינו שמנאש לא עולה לבמה בטענה שהוא מתבייש, אז אני וסבתוש גררנו אותו ורקדנו שלושתנו מול כולם, ומהר מאד הצטרפו אלינו כל ההודים מסביב אל הבמה... היה מצחיק רצח!

בגדול אם ישאלו אותי מה עשיתי בפושקר, אני יגיד "הרבה כלום"... רוב הזמן עבר ב"מסיבות" מאולתרות (פעם לכבוד החזרה של סבתוש והילה, פעם לכבוד היומולדת של בנג'י, פעם לכבוד היומולדת של הילה, והמון פעמים בלי שום סיבה ניכרת לעין) - ביניינו חוץ ממסיבת החפירות בסילבסטר אף אחת מהמסיבות לא הייתה מסיבה... ההגדרה הנכונה היא "קנטל הימרחות" -, ארוחות בפלאפל או בבופה (דמיינו לכם איזה גן עדן זה בשבילי מסעדת אכול כפי יכולתך ב6 שקלים בלבד) ובצפייה בסרטים בקואלה. 

עזבנו את פושקר אחרי תקופה של 3 שבועות, הכי הרבה זמן שהייתי באותו מקום ברצף בחיים (חוץ מהסיטי כמובן... אהה וגם חוץ משבי שומרון תודות לאותו ריתוק פוקר מפורסם), באחד הימים האחרונים שלנו שם הילה וסבתוש עשו לנו מין "חפש את המטמון" בפושקר (כן גם הן ילדות צופים), מה שהבהיר לנו שאנחנו מכירים את פושקר קצת יותר מדי טוב :)

בראשון בבוקר לקחנו אוטובוס לג'איפור, עיר הבירה של רג'סטאן, בה אמור להתקיים פסטיבל מפתיע...

ואני יסיים במשפט ה"אם כבר אז כבר" המוכר והידוע, אשר ניסיתי לתרגם לאנגלית ולהסביר לבאנה:

"!!!If you have crashed the planter, than you should scratch all the side of the car"

הנתקע בעציץ, אומרים לו שרוט!  להתראות עד המייל הבא :)