הודו: רישיקש - זה בדיוק מה שרציתי בעצם.

טוב אז את המייל הקודם סיימתי בזה שיצאנו אני והמשפחה מדרמסלה לכיוון אמריצר...

אין ספק שלמרות העובדה שיצאנו ב6 בבוקר והנסיעה לאמריצר היא באזור ה-7 שעות, הת"ש שלנו שם היה די גבוה, כי היה לנו ואן שבתכלס עצר לפי מתי שמתאים לנו, ויותר חשוב מזה - היינו כולנו ביחד..

אז לפני שאני ימשיך את הסיפור אני יסביר קצת על חברי המשפחה כדי שתכירו את הנפשות הפועלות (כלומר מה שמו של כל שחקן):

נתחיל מאלון (אבאלה) וערבה (אמאלה), זוג נשוי שעושה ירח דבש בהודו, שקיבל את תפקיד ההורים.. אחריהם יש את בנג'י (המכונה) הדוד המשוגע, אלה (דודה רופו) הדודה המגניבה, וחלקי (מגנוס) הדוד ההודי..

הילדים במשפחה הם אני ואלעד (התאומים המעצבנים) ומור (דתלה) האחות הסוררת.. ואחרונה חביבה היא ניצן (סבתוש מילגה), שהיא הסבתא, והיא גם במקרה שחקנית הקלפים הכי כשרונית שהכרתי.

אוקצור הגענו לאמריצר, שהיא העיר המרכזית במדינת פונג'ב, והיא מתאפיינת בכך שהיא מפוצצת בסיקים (אשר קיבלו גם את הכינוי "דרדסיקים" תודות לשטרונגול שיש להם בקדימה של הבנדנה), ושהיא קרובה לגבול של הודו עם פקיסטן. באמריצר ביקרנו במקדש הזהב, שהוא מין הסתם מקדש של סיקים, ואחר כך נסענו לכיוון הגבול.

הגבול באמריצר הוא הלם תרבותי: בכל יום בשעה 17:00 מתקיימת שם החלפת משמרות של החיילים בגבול, ובמקום להחליף שומרים כמו שמקובל בכל צבא נורמלי ("או תודה שבאת באמת", "מצטער אחי, אה דרך אגב אתה כיתת כוננות עכשיו"), ההודים והפקיסטנים עושים מזה אירוע בסדר גודל של לא פחות מדרבי לונדוני. דבר ראשון יש טריבונות של אצטדיון בכל צד של הגבול, ועליהן מתיישבים ההודים מצד אחד והפקיסטנים מצד שני (ולא תגידו רק תיירים, יש אשכרה הודים שבאים לראות את זה). לפני ההחלפה עצמה שמים מוזיקה ברקע וכל ההודים רוקדים להם כאילו יש להם על מה לחגוג (אני מזכיר שמדובר בהחלפת משמרות), ואז מתחילה ההחלפה.

את ההחלפה מנהל כרוז (שבטוח במאה אחוז שהוא מינימום פרדי מרקורי), וכל כמה זמן הוא צועק לקהל "אינדוסטאן" והם עונים לו בחזרה (ככה גם קורה בצד של הפקיסטנים), החיילים המחליפים (שלבושים בצורה די הגיונית פרט לעובדה שיש להם כרבולת עצומה על הראש) עומדים בשורה וכל אחד בתורו צועק למיקרופון צעקה ארוכה (לי זה נשמע כמו גווללללללל אבל לכל אחד יש את עולם האסוציאציות שלו...) ו"הולך" להחליף את אחד החברים שלו... שאני אומר "הולך" אני מתכוון למתנועע בצעדים אקרובטיים תוך כדי הנפת הרגל לאויר מדי פעם וביצוע תנועות מוזרות (באמת שאין דרך להסביר עד כמה זה מגוחך במילים, אני ממליץ בחום להיכנס לYOUTUBE ולראות את זה..).

אותי אישית הדבר שהכי הצחיק זה שההודים בקהל לוקחים את העניין ממש ברצינות, ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהם עושים מעצמם בדיחה ושכל התיירים באים לראות את העניין רק כי זה מצחיק...

משם המשכנו לנו לתחנת הרכבת של אמריצר, מקום מטונף להפליא, שם חיכינו לרכבת שעתידה לקחת אותנו לרישיקש... בזמן שחיכינו שם עם התיקים הגיע כלב והשתין ממש לידנו.. כמה סימבולי. 

אה והייתה שם גם משתנה שאתה משתין לתוכה והשתן פשוט נשפך על הרצפה... עושה הרבה הגיון! 

הנסיעה ברכבת היא במה שנקרא "סליפרים" - מעין מיטות כאלה שמסודרות בצפיפות שמזכירה קצת זמנים פחות נעימים בתחילת שנות הארבעים, מה שמאפשר להעביר את הנסיעה הארוכה בשינה (וכל זה כמובן בתנאי שאתה מסתדר עם ריח השתן החריף, הנחירות הבלתי פוסקות של ההודים מסביב, רעשי הרקע של המסילה שלא עברה שיפוץ משו כמו 20 שנה, הרוח הקפואה שעוברת דרך החלונות שאין להם באמת סגירה נורמלית, ושאין לך בעיות שינה בלי קשר...)

בסופו של דבר הגענו למנוחה ולנחלה...

רישיקש, עיר מדהימה במדינת אוטרקאנד, יושבת על נהר הגנגס הארוך, והיא מפורסמת בעיקר בגלל הביקור של הביטלס במקום..

אנחנו התמקמנו באזור שנקרא "לקסמן-ג'ולה", שמתפרש משני צידי הגנגס ומחובר באמצעות גשר עצום ורעוע למראה, בגסט האוס מפתיע ולעניין, שם פגשנו את הילה, החברה שמפורסמת של ניצן, שקיבלה את עמדת "האחות של הסבתא" במשפחה...

והנה מספר סיפורים/אנקדוטות/עניינים מרישיקש, בלי שום סדר כרונולוגי הגיוני:

האופנוע הוא ידידו הטוב ביותר של העצלן:

גם מי שמכיר אותי יום יודע להגיד שבאופן כללי אני מעדיף להיות סטטי... אז אחרי שהבנתי את הסדר גודל של המרחקים באזור (משו כמו רבע שעה שלמה של הליכה אם רוצים להגיע לצד השני של הגשר), הגעתי למסקנה שצריך לשכור טוסטוס. הלכנו אני אלון ואלעד ושכרנו אופנועים מלאקי וגודו, צמד הודים שמדברים עברית שוטפת ברמה מלחיצה, ובנסיעה הראשונה שלנו עצרה את אלון ואלעד משטרה והחרימה להם את האופנועים! (בהודו, כך מסתבר, אסור להשכיר אופנועים, ואותי לא עצרו כי כנראה חשבו שאני הודי).

עם הזמן הפכתי למורה נהיגה, עשיתי קורס מזורז לבנג'י, דתלה וסבתוש, ואם היה לי שלט עם "ל" הייתי שם אותו על האופנוע.

האמת ששבוע אחרי ההשכרה עצר גם אותי שוטר והחרים לי את האופנוע בדיוק מאותה סיבה שהוא החרים לאלון ואלעד(כנראה שבאותו יום נראיתי פחות הודי), אבל יומיים אחרי זה גודו הביא לי אופנוע חדש כי פשוט גמרו אותי כל ההליכות האלו... :)

כן אני עצלן ואני גאה בזה.

ישראלי באשראם יוגה = פיל בחנות חרסינה:

למרות שהאינסטינקט הראשוני שלי לגבי יוגה היה "אין תאוריה", די אהבתי את הרעיון...

העסק הזה באמת משחרר!! טוב לגמישות ולכושר, מרגיע בטירוף ונותן אנרגיה!

רישיקש נחשבת ל"בירת היוגה העולמית", ובתכלס היא מצדיקה את זה, כי בכל פינה שם אפשר למצוא אשראם יוגה ושיעורים בכל הרמות.

בתור התחלה הלכנו לאשראם הקרוב אלינו, שהשיעור בוקר שם מתחיל בפאקינג 6 בבוקר!!! (אהה זה מסדר את היום)..

ב3 ימים הראשונים גם הלכנו לארוחות באשראם, שם האנשים מחויב"סים לחלוטין, אכלו סיבוב 540 מעלות מכל הקטע הזה של השנטי שמלווה את היוגה.. כל ארוחה נפתחת באיזו מנטרה שלא התאמצתי לפרש את מה שהיא אומרת, ובסופה אומרים ביחד "אוםםםם שנטי שנטי שנ-טי-אי"... מצחיק.

מהר מאד מצאנו אלטרנטיבות פחות קיצוניות לשיעורי בוקר (8 וחצי, 9 בבוקר), ולקחנו גם שיעורים פרטיים רק למשפחה.. 

האוכל ההודי - לפעמים כיף לטעות:

טוב אז בתור התחלה אני רוצה להתנצל על מה שרשמתי במייל הראשון על האוכל בהודו... כנראה שדלהי זה לא בדיוק מקום שמשקף את מה שקורה בשאר המדינה...

גיליתי שהאוכל ההודי, למרות היעדרות הבקר, הוא ממש טעים!

הנה מספר מאכלים הודים שהם בהחלט לעניין:

סמוסה: בצק מטוגן עם מילוי תפוח אדמה וכל מיני תוספות חריפות מפתיעות, די מקביל לפסטלים שמחלקים בחתונות.

צ'פאטי: או כמו שאני קורא לזה - צ'אפיתה, היא פיתה הודית שמכינים על סאדג', טעימה מאד ויושבת יופי בתור נשנוש של בין לבין.

טאלי: סוג של עסקית שמכילה אורז ועוד כל מיני תבשילים מתפוחי אדמה/בטטות/עדשים/שעועית וכדומה..

באנופי: קינוח הודי שהוא בהחלט אחד הקינוחים הכי טובים שאכלתי בחיים, מין עוגת שכבות של ביסקוויטים, צימוקים, ריבת חלב, בננות וחמאה... מדהים!!!

מהר מאד הפחתתי את הביקורים במסעדות ועברתי לאכול בדאבות - מסעדות הודיות, שהן גם מין הסתם הרבה יותר זולות.

ישראלים בהודו והשפעתם:

טוב זה לא חדש שהעם הישראלי הוא עם בולט בשטח, אבל פה בהודו זה פשוט דבר יוצא דופן...

ישנו מילון מונחים שלם שהישראלים המציאו בהודו, וההודים פשוט התחילו לדבר ככה בעצמם!!!

בתור התחלה, מסתבר שישראלים לא אוהבים לקרוא למטבע המקומי בשמו האמיתי - רופי... אז אומץ למטבע שם יותר מגניב - רופה (RUPA), עם דגש חזק על ה"פה" בסוף (תנסו להגיד את זה הרבה פעמים ותראו שזה באמת הרבה יותר מגניב ככה).

חוצמזה יש את הביטוי הידוע "וואי לייק דיס", שזה תרגום חופשי לביטוי הישראלי המוכר "למה ככה?", שכל מוכר בהודו משתמש בו בלי הפסקה..

אני מצטער שאני מדבר על העם הישראלי כאילו אני לא קשור לזה (ברור לי שאני הכי סטראוטיפ של ישראלי שיש), אבל פשוט חובה לצחוק על זה :)

קצת על הגסט האוס:

את הגסטהאוס מנהלים ומתפעלים כמה חבר'ה נפאלים... שמותיהם בהודו: לקסמן (אשר מכונה בפי אלעד "לקסמן שם בדוי"), קרישנה ורמי.

לגסט האוס יש גם מסעדה שם נהגנו לשבת משו כמו 50 אחוז מהזמן, תוך כדי משחק קלפים, צפייה בסרט הודי (עוד תופעה משונה בתרבות ההודית, שילוב מוזר של משחק ברמה יותר נמוכה מטלנובלה ישראלית, ריקודים שלא קשורים לסיטואציה ולמציאות, אפקטים זולים להחריד ו closeup'ים מוגזמים שחוזרים על עצמם קצת הרבה יותר מדי - ושוב מה שהכי מצחיק זה שההודים באמת אוהבים את זה), או שסתם יושבים ומריצים צחוקים.

לקסמן, כך גילינו, יכול לארגן הכל.. אפילו ששאלנו איפה אפשר להדפיס על חולצות הוא אמר שהוא יכול להכין לנו בעצמו.. העניין הפך לבדיחה הקבועה שלנו עליו, וכל פעם היינו פונים אליו בבקשה מוזרה אחרת, במשפט בסגנון של "יו לקסמן, אתה יכול לארגן לי סוס פוני ורוד עם תות מקועקע עד הגב, 2 בזוקות, סירת מנוע ופגשה עם ג'ון לנון??", ותמיד התשובה הייתה כמובן "yeah, no problem".

הקופים מכים שנית:

פה ברישיקש זאת ממש תופעה... הם עושים מה בראש שלהם!!

כל פעם שעוברים את הגשר זה מופע קרקס שלא רואה ממטר את מה שראיתי בדרמסלה..

אבל מה שכן, הם חוצפנים!!

אני ודתלה יושבים בבית קפה ומקבלים טוסט, דתלה מניחה אותו בתמימות על השולחן, פתאום נכנס קוף לבית קפה, לוקח את הטוסט שלה ובורח משם!!!!

הייתי מוכן לשלם המון כסף בשביל שיהיה לי תיעוד של העניין.....

בית היתומים:

ביום ראשון לערבה היה יומולדת, והמתנה שהיא ביקשה הייתה שנלך כולנו להתנדב בבית יתומים שנמצא לא רחוק מהגסט האוס שלנו..

לקחנו אותם לגנגס ועזרנו להם לכבס את הבגדים שלהם ושיחקנו איתם (אני הלכתי די מוקדם מהעניין עקב בעיות בריאותיות לא כל כך מפתיעות הקשורות לקיבה שאני מעדיף לא לפרט עליהן...)

חוצמזה ערבה ארגנה ערב-סרט בבית קפה של הבית יתומים והביאה משו כמו 40 תיירים (כל ההכנסות לבית יתומים), וגם השתתפנו בערב שירה בציבור עם הילדים.

באנג'י מפתיע, סופר סאייה:

טוב אז מהרגע שהגעתי לרישיקש היה לי ברור שאני עושה באנג'י, וביום שישי הלכנו אני, בנג'י ושון (יפני שישן איתנו בגסטהאוס) לנקודת הבנג'י, חצי שעה נסיעה מרישיקש על הגנגס.. בתור התחלה פספסנו את האוטובוס שמגיע לשם (זה היה בדיוק ביום שלא היה לי אופנוע), ולקחנו לשם מונית, שם פגשנו גם את אלון וערבה.

נרשמו ל2 הקפיצות אפשריות שם - באנג'י 83 מטר וFLYING FOX, שזה מאין אומגה של קילומטר שעושים בשכיבה, מה שיוצר אפקט של סופר מן..

התחלנו מהבאנג'י, שם החלטתי שהכי הגיוני זה לקפוץ בתחתונים, ושון עף על הרעיון וקפץ גם הוא בתחתונים... הקפיצה עצמה מדהימה!! 4 שניות של להרגיש כמו אלוהים... בהחלט משהו שאני יעשה שוב בכל הזדמנות שתהיה לי...

החלק המצחיק של היום הגיע שעשינו את הFLYING FOX... פה החלטתי להישאר לבוש, אבל שון כנראה לוקח דברים מאד ברצינות, ופתאום אני ובנג'י מסתובבים וקולטים שהוא ערום לגמרי!! לקח לנו כמה דקות להתעשת אחרי הצחוק ההיסטרי שהיפני ההזוי הזה גרם לנו... עשיתי יחד עם שון את הקפיצה (היינו עטופים במין בד כזה אל דאגה), ותוך כדי הוא החליט שאנחנו בכלל בדרגון בול Z והוא התחיל לדמיין שהוא יורה להבות מהידיים ושהוא נלחם בסופר סאייה. סיימתי את הקפיצה על סף עילפון מרוב צחוק, הבנאדם הוכתר מאותו רגע למלך שלנו!

אה ובגלל הראש היהודי שלי הצלחתי לעשות את אותה קפיצה עוד פעם בחינם עם בנג'י....

השבועיים וחצי ברישיקש עברו בטיל, ומבחינתי יכלו גם להפוך לחודש בקלות...

ביום ראשון המשפחה התפצלה, אלון וערבה נסעו באופנוע לכיוון פושקר, לשם גם אלעד נסע ברכבת, אני נסעתי קודם לאגרה לראות את הטאג' מאהל, ושאר המשפחה נסעה קודם לורנאסי.

סיימנו בערב אחרון מרגש עם ים צחוקים ופיימוס בנוהל, בתקווה לעוד ערבים משותפים כשכולם יגיעו לפושקר...

ונסיים בברכת "זה יכול להפתיע אותי",

להתראות עד הפעם הבאה!

ושנה אזרחית טובה ומוצלחת לכולם!