שבוע ראשון בהודו

יומיים ראשונים בדלהי - התערובת המקומית.

טוב בתור התחלה אני חייב לציין שבאמת הגיע הזמן אחרי שאני משוחרר 3 שנים שאני יטוס לטיול ארוך בחו"ל..

הטיסה לבומביי עברה די בסבבה למרות השנאה שלי למטוסים ולחוסר מקום ברגליים (כמובן שחוסר מקום ברגליים במטוס של אל על זאת רק הקדמה רגועה למה שיבוא בהמשך), וברגע שנחתנו ויצאנו מהשרוול של המטוס תקף אותנו ריח חריף וחזק של שתן, זיעה וקארי - התערובת המקומית של הודו.

כאילו רבאק, אתם לא יכולים להתקלח אחרי שאתם אוכלים את התבשילים המזויעים שלכם?!?

טיסת ההמשך לדלהי התעכבה באיזה שעה מטעמי חאפריות בלבד, ומצאנו את עצמנו בדלהי באחר צהריים הודי טיפוסי.

כשלקחנו מונית לאזור המרכזי של דלהי, למדנו את המאפיין הראשון של ההודים - 

1.נהיגת טרור:

בהודו, כך מסתבר, אין חוקי נהיגה, אין תמרורים, יש מעט מאד רמזורים ובקושי יש פסי הפרדה (שגם אם יש אין להם יותר מדי משמעות...) ממה שהצלחתי להבין ממה שראיתי ושמעתי, ישנם כמה כללי יסוד שלפיהם ההודים עובדים...

א. החזק שורד - אם הרכב שלך גדול יותר, זכות הקדימה היא שלך, ולא משנה אם אתה עברת לנתיב הנגדי, או אם אתה ברמזור אדום. בהודו, נהג המשאית הוא המלך.

ב. כמה שנכנס, אדרבה! - אם אפשר להכניס 6 מכוניות בין 3 נתיבים, זה מה שיהיה, זה לא שזה באמת משנה למישו...

ג. הצופר הוא ידידו הטוב של ההודי - לאור העובדה שכמעט לאף רכב פה אין פונקציה של איתות, הצופר הופך לכלי המרכזי ואף היחיד שיש לנהג כדי להסביר לנהגים האחרים מה הוא מתכנן לעשות, בדרך כלל זה צפירה אחת שאתה ממש מאחורי מישו (אין מראות צד ברוב הרכבים אז לא כדאי לבנות על זה שהוא יראה אותך בעצמו), ו2 צפירות שאתה רוצה לעקוף (כמובן ש90 אחוז מהנסיעה ההממוצעת נמצאים במצב עקיפה). 

ד.אם זה לא מסוכן, זה לא מגניב - להפתעתנו, במצבים שהכביש ריק, הנהגים נוסעים די לאט אפילו בהשוואה לארץ (האמת שלא יצא לנו לעלות על רכב שמסוגל לעבור את ה70 קמ"ש), אך כאשר הכביש פקוק, או תלול בצורה מפחידה, אז הנהגים מתחילים לנסוע מהר... מטומטמים!

אה והם נוסעים הפוך כמו באנגליה, שזה עניין טפשי בפני עצמו.

ולסיכום, בכל הפעמים שעלינו על רכב אמרנו את ברכת הדרך, ובכל פעם שירדנו אמרנו את ברכת הגומל.

טוב אז נחזור לסיפורנו, הגענו לדלהי והתמקמנו במלון "יס פליז" בשוק המרכזי..

כמו שידוע לכולם, אני ואלעד חובבים לא קטנים של מזון, וכאשר יצאנו לחפש תשובה לרעבוננו, גילינו את הדבר השני לגבי ההודים, ואולי החשוב מכולם... -

2.אוכל מגעיל ומטונף:

אין יותר מדי מה לפרט, הכל או מטונף, או מפוצץ בקארי, שהתגלה כמגעיל עד מאד... עד דרמסלה אכלנו כמה שיותר ברשתות גדולות, לא האמנתי שיגיע היום שבו אני ייחל למקדונלדס!

תוך כדי הסתובבות בשוק שבו לא עוברת אפילו שניה בלי שיקראו לך ויציעו לך לקנות משו, פגשנו את איברהים, קשמיראי שמחזיק חנות בדלהי, וישבנו איתנו בחנות איזה 3 שעות, שבהן הוא ניסה למכור לנו ללא הפסקה עד כמה כדאי לנו לטוס לסרינגר בקשמיר וללון בבית הסירה - העסק המשפחתי שלו.

ביום אחרי ישבנו אצלו לארוחת ערב, ולמרות שהיה לנו ברור לחלוטין שהבנאדם מפריז לחלוטין בכל התיאורים שלו, התאים לנו דווקא להתחיל את הטיול מהמחוז הכי צפוני בהודו, וכך מצאנו את עצמנו קונים כרטיס טיסה לסרינגר, קשמיר.

יום לאחר מכן נסענו לשדה התעופה בדלהי, ושם קבענו באופן סופי את המאפיין השלישי של ההודים -  

3.עבודה מתומנת:

זה כמו עבודה כפולה רק פי 8.

הם פשוט לא יודעים לעבוד! הם עושים עבודה של 2 שלבים ב10!!! היה שם מצב שבו מישהו בדק לי את הדרכון, ואז זה שעמד מטר מאחורי בדק לי שוב את הדרכון!!

הייתה פיצה שאכלנו בה שבדלפק עמדו לשירותנו 7 הודים!!! ולא תגידו שהיה שם לחץ או משו.... בC פיצה היה יותר לחץ!

בקיצור, חאפרים.

סרינגר, קשמיר - שלא ישחקו אותה חברים שלי.

שנחתנו בסרינגר נסענו לאגם "דל" שהעיר בנויה על גדותיו, ושטנו לבית סירה יפייפה, שהיה בכמה רמות יותר טוב מהמלון בדלהי,

ליד הבית סירה ישב הבית של המשפחה של איברהים, שם הכרנו את כל ההרכב... 

האבא הנוכל והמתכרבל, שאפשר למצוא אותו אך ורק באחד מהמצבים: או מתכרבל מול הטלויזיה, או יושב ליד החלון ומסתכל בצורה מחשידה החוצה (נשמע מוכר?), אמא שלא יודעת מילה באנגלית, אחות, אח ובני הזוג שלהם ו2 ילדים של האחות. כולם נדחסים במטבח 90 אחוז מהיום.

כל ההתאכסנות שם הייתה מלווה כל הזמן בהערות של "אתם כמו משפחה בשבילנו", "אתם חברים", ולוקשים בסגנון... והם אפילו העליבו אותי בטענה שאני נראה ממש כמו קשמיראי, והאמת שכשלבשתי את הפונצ'ו הזה שלהם באמת הרגשתי ככה...

במשך הימים איברהים ואח שלו לקחו אותנו לסיבובים בעיר כדי לקנות דברים שהיינו צריכים (למשל משקפיי ריי-בן לאלעד, שאיברהים אמר בפירוש שיש חנות מקורית שלהם בסרינגר ואין לנו מה לחפש כאלה בדלהי... אה כי יש.) ותמיד הייתה לנו את ההרגשה שבכל קניה שאנחנו עושים, המשפחה מקבלת עמלה..

חוצמזה, הם ניסו לייחצן ללא סוף יציאה לטרק בהרים של קשמיר (למרות שזה ממש אבל ממש לא מתאים לעונה הזאת), וכל פעם שעלה עניין המחיר (שהתחיל מ300 דולר לכל אחד), הם אמרו שזה בכלל לא הם מארגנים את הטרק והמחיר לא תלוי בהם... המון. בסוף כבר סגרנו איתם על 280 דולר לשנינו ביחד, ותכננו לצאת יום למחרת לטרק המדובר.

אבל באותו יום הגיע הקש ששבר אותי לגמרי לגבי העסקנות שלהם, כאשר הם לקחו אותנו למקום ששולח חבילות לחו"ל, כדי לשלוח חבילה לישראל, ושם דפקו לנו מחיר לא פרופורציונלי לחלוטין, ושהחלטנו שאין תיאוריה שאנחנו משלמים את זה, הם נזכרו להגיד שיש גם סניף של רשות הדואר הממשלתית של הודו, ושנסענו לשם, גילינו למרבה ההפתעה שהמחיר הוא בערך שליש ממה שנתנו לנו מקודם.

די התחרפנו מהעניין, ולקחנו את צמד האחים לשיחה, ובה אמרנו להם שיש גבול לכל עסקנות (כמובן שהם הכחישו את עניין העמלות), שטרק - לא יהיה, ושאנחנו עוזבים מחר ונוסעים לדרמסלה.

כמובן שהאבא מצא דרך לזמבר אותנו לקראת סיום, וטען שהוא הזמין לנו מקום בג'יפים מראש ושזה עולה 600 רופי לכל אחד. שילמנו לו, לא נעים...

שהגענו לג'יפים (אחרי שנפרדנו מהאבא ושילמנו לו על הריקשה בחזרה) גילינו למרבה ההפתעה שמחיר הנסיעה הוא 400 רופי לאדם... "מממ מעניין לאן הלך שאר הכסף...?!" (שאלתי את אלעד).

הדרך לדרמסלה - תלמדו לנהוג יא חבורת דפ"רים.

הנסיעה בג'יפ לעיר ג'אמו הייתה סיוט.

שמו אותי ואת אלעד (שני אנשים בגודל ממוצע ומעלה לכל הדעות), עם עוד שני הודים (שאחד מהם הוא הרבה מעל הממוצע ההודי) באחורה של הג'יפ, במקום שבקושי מספיק רק לי ולאלעד.

כמובן שנהג הג'יפ עקב היותו הודי תמך בשיטת נהיגת הטרור ולא ריחם עלינו גם שהיינו מעל מצוק של 1000 מטר.

9 שעות של גיהנום.

הגענו לג'אמו ל"תחנה המרכזית" (מקום מטונף להפליא), שם אמרו לנו מספר אנשים שהאוטובוס לדרמסלה יוצא מחר ב8 וחצי בבוקר, אז נשארנו שם לישון באחד המלונות.

בבוקר יצאנו לתחנה המרכזית ובתמימות חיפשנו מודיעין... אהההה כי יש להם מודיעין.

אף אחד לא ידע להגיד מאיפה לעזאזל יוצא האוטובוס לדרמסלה, אחרי שהוליכו אותנו הלוך חזור פעמיים על כל הרציף שממנו יוצאים האוטובוסים (משו כמו קילומטר רציף), ושאלנו כבר משו כמו 40 אנשים, הגענו למסקנה המתבקשת, או כמו שמושיקו נוהג לאמר - "בטורקיה התנהג כטורקאי". התחלתי ללכת שם ולצעוק בקולי קולות "bus to dharamsala" בלי הפסקה, עד שפתאום נהג אחד מהנהן לי מאחד האוטובוסים. אחרי ששאלנו אותו, את הכרטיסן, 10 נוסעים ואיש אקראי שעמד ליד האוטובוס, היינו בטוחים שאנחנו על אוטובוס לדרמסלה... ב50 אחוז בערך. אין ספק שזאת התחנה המרכזית הכי גרועה שראיתי בחיים.

האוטובוס עצמו היה אוטובוס מקומי. היתרון - מחיר מצחיק. החסרון - אוטובוס מטונף וצפוף, שהיה מת להיות טיולית של צבא. למרות הכל הנסיעה הייתה פי 100 יותר קלה מאשר בג'יפ (למרות ששעתיים שלמות ממנה הנהג עבר 400 מטר בלבד, במעבר הגבול בין קשמיר לשאר הודו, בגלל שהנתיבים, אלא מה, היו מפוצצים במכוניות).

הגענו לדרמסלה, שם קידרנו את עצמנו הלוך ושוב כדי למצוא את סניף הדואר (לא שלחנו בסוף בקשמיר), הגענו לסניף חצי שעה לפני סגירה, שם הם דרשו שנשים את המשלוח בארגז. כמובן שלא היו להם ארגזים בעצמם והייתי צריך לרוץ לארגן ארגז ומסקינטייפ (וזה לא קל כמו בארץ). הגעתי עם הארגז והמסקינטייפ 10 דקות לפני הסגירה, מזיע ועייף, והעובד שם הכריז על כך שהם סוגרים אז הם לא יכולים לקבל את החבילה. תודה. חמוד מצידו.

בסופו של יום התמקמנו בגסט האוס זול בחלק התיירותי של דרמסלה, עם נוף מטורף (דרמסלה ממקומת על צלע הר בגובה 1700 מטר), וסיימנו את הפרק הראשון של הטיול שלנו.