יום שבת, 12 במאי 2012

בוליביה: רורה נבאקה וסיבוב שני בלה פז - להתראות, שכונה.

״הענב הוא של טוליק, כל האשכול, ורק לו, לו לטוליק, מותר לאכול״ (שיר על ילד כאפות קמצן).

פוטטטטהה קראאאאחו!!
עבר מלא זמן מהפעם האחרונה שכתבתי לכם, ככה זה שאתה נמצא באותו איזור מעל חודש וחצי...
נתחיל בתובנה שהגעתי אליה רק בתקופה האחרונה -
איך יודעים ששפה מסוימת היא טפשית ואף מטומטמת? מספר סממנים:- המילה ״אבל״ והמילה ״כלב״ נשמעות כמעט בדיוק אותו דבר.
- כנ״ל לגבי המילה ״אפס״ והמילה ״פסגה״, המילה ״יקר״ והמילה "מכונית״, ״כוס״ ו״מגרש״, ועוד רבים וטובים.
- משתמשים בדיוק באותה מילה ל״זמן״ ו״מזג אויר״.
- הפעלים ״לקחת״, ״לשתות״ ו״להשתמש״ הם כולם אותו פועל.
- המילה ״אתם״ לא קיימת (חוץ מבספרד כמובן).

מסקנה - ספרדית זאת שפה מפגרת.

אז אחרי חזרתנו מסוראטה, נתנו מנוחה של יומיים בלה פז, ונסענו ל״אל אלטו״ כדי לקחת טיסה עם חברת "tam" לרורה נבאקה.
האופציה של הטיסה במקרה הזה היא מאד הגיונית, בעיקר בגלל שהמחיר מאד זול (באיזור ה400 ש״ח הלוך וחזור), ובגלל שהטיסה חוסכת נסיעת אוטובוס של 20 שעות על ״דרך המוות״ המפורסמת.
בתור התחלה, יש לציין כי הטיסה יצאה מבסיס צבאי! כנראה זאת הסיבה שהיא כזאת זולה..
הדבר הבא שצריך לציין הוא שהמטוס שווה ערך למטוס מקלקר. הטיסה הייתה אחד הדברים המזעזעים שחויתי בטיול (יותר מכל נסיעת אוטובוס שהייתה לי), והעובדה שמדובר בסך הכל ב50 דקות לא מנעה ממני להקיא את נשמתי קצת לפני הנחיתה. סיוט!.
לפחות נחתנו בשלום..

רורה נבאקה - עיר הולדתם של היתושים:
איזה חום. אחד המעברים הקיצוניים. בבת אחת הפליז איבד את הרלוונטיות.
פעם ראשונה בטיול שאני מגיע למקום שחם בו ברמה של ישראל ביולי-אוגוסט.
כבר ביציאה מה״שדה תעופה״ של רורה, עטו עלינו עשרות בוליביאנים על אופנועים.. איכשהו הם הגיעו למסקנה שיותר הגיוני מונית-אופנוע ממונית רגילה.

נסענו למרכז, התמקמנו והלכנו לסגור את הטיול בג׳ונגלים עם חברת ״מוגלי״ המפורסמת, אותה מנהלות אירופאיות חסרות סטנדרטים (סטייל עלמה זוהר) שהחליטו להתחתן עם אינדיאנים.
ביום למחרת כבר יצאנו (שישתנו יחד עם לויטס גפילטעפיש השבור) לטיול של 4 ימים בשמורת ״מדידי״ הסמוכה לרורה נבאקה.. בתור התחלה שטנו במשך 4 שעות על נהר ״בני״ תו״כ גשם שוטף, וכשהגענו לשמורה קיבלו את פנינו השליטים הבלתי מעורערים של הג׳ונגלים - היתושים.
תוך 5 דקות לא הייתה פיסת עור לא עקוצה. הסנו-די ושאר התכשירים הצליחו לצמצם אולי 10% מהמעופפים..
הגענו למושבה של האינדיאנים, ושם העברנו את הלילה הראשון.
ביומיים הבאים נכנסנו לעומק הג׳ונגל, שם למדנו איך להקים מאהל עם מצ׳טה ויריעת ניילון (די דומה למחנ״ק חוץ מהקטע של לכרות עצים ולהכין חבלים מקליפות), איך לדוג עם מעט אמצעים, איך לשחות בבוץ, וגם כל מיני שטויות כמו הכנת טבעות ושרשראות מאגוזי קוקוס.
בסך הכל טיולון מאד נחמד עם המון זמן מת ומלא אוכל מצוין.
בטיול גם החזרנו לחיים את המשחק המושלם לשריפת זמן בלי להניע את השרירים - 20 שאלות - משחק שהגיע לרמות גבוהות ומרשימות עד שלויטס הרס אותו לחלוטין כאשר הוא בחר ״סלמונלה״ ו״עוגיית אוראו״ כדמויות.
במהלך הטיול גיליתי להפתעתי שנעלם לי שטר של מאה דולר מהארנק, חידה שלא הצלחתי לפתור עד היום (לשאלתכם, הסיבה שאני מסתובב עם דבר כזה בארנק היא שהקזינו בלה פז משלם רק בדולרים).

כשחזרנו לרורה העברנו עוד יום של בטלה שברובו היינו ב״בריכה של אוסקר״ - עוד אחת מתחנות החובה במסלול הישראלי, וילה של צרפתי שמן על הר עם נוף מדהים, ומלא פיצ׳רים בסגנון ״בית חלומותי״ (בריכה, שולחן סנוקר, סוני, מגרש כדורעף, פינג פונג, שולחן פוקר מקצועי, וכו׳..). המון ״מוזיקה״ מזרחית, ערסים וצ׳אחלות.

ביום למחרת נפרדנו מרורה, לקחנו טיסה חזרה (המטוס לא יצא בכלל מהשדה תעופה אלא ממדשאה רנדומלית לחלוטין) שעברה יחסית סבבה (הייתי עסוק בלהסתכל על השמנה שהתחרמנה עם מישהו במושבים משמאלי וזה הסיח את דעתי מהבחילה שהמטוס מייצר), והגענו בחזרה ללה פז.

לה פז - סיבוב שני - בחזרה לנעלי הטיולים:

אחרי מספר ימי התאקלמות מחודשת לגובה יצאנו יחד עם דפנה לאפה, דנה מוכנה וליהי נגרייה (רימר חזל״ש המשיך לכיוון פרו) לטרק הראשון בסשן -

מינה בלנקה - הקסם של מערות הקרח:
אז סגרנו את הטרק דרך ממציא המונח ״חלמאות״ (שאול) ופתחנו אותו עם נסיעה ארוכה וחופרת (מוכרת אבקות עם טעמים זיינה את השכל ללא הפסקה ומנעה מאיתנו את הסיכוי הקטן לישון) לכפר השוכן למרגלות איזור המכרות ״מינה בלנקה״ (המכרה הלבן).
ביום הראשון הספקנו לעשות סיבובון קטן לנקודת תצפית בלי התיקים, מה שלא מנע מהריאות שלנו להתפוצץ (בגובה 4600 כבר באמת מתחילים להרגיש את ההבדל).
ב3 הימים למחרת טיילנו בשלג כאשר ההיילייט היה כניסה למערות קרח - אחד הדברים היפים ביותר שיצא לי לראות בדרום אמריקה.
* טיפוס בשלג - סבל בעליה, הכי כיף שאפשר בירידה.ביום האחרון בטרק קמנו מוקדם כדי להגיע לכפר שבסיום לפני תחילת הסופר קלסיקו, אך תודות למידע שגוי של צור לגבי זמני המשחק הגענו בדיוק ל10 דקות האחרונות של המשחק... כמובן שהדבר לא שינה כלום כי גם ככה התוצאה הייתה מחפירה, כואבת ומאכזבת לכל אוהבי הכדורגל היפה, או יותר נכון לכל מי שלא נפגם בלידה ונולד בטעות אוהד ריאל או הפועל.
ב12 בלילה כבר הגענו חזרה ללה פז למספר ימי התאוששות.

בימים הבאים התעסקתי בעיקר בלהיות חולה, בלתקן את המוצ׳ילה שלי (התחילו לצאת לה כל הברזלים ונהיו מלא קרעים ברצועות, המזל הוא שלחברת osprey יש שירות לקוחות אפילו בלה פז ותוך יומיים תיקנו לי את הכל בחינם), בלחגוג יומולדת ובלציין את יום הזכרון ויום העצמאות, בפעם הראשונה בחיים מחוץ לישראל.
נפרדנו מלש ואלון, ונשארנו שלושה (אני, אוליבר מ״מ וצור עוף-מרק-גרזן), וכך התארגנו יחד עם רועי ענקיס ודפנה לאפה לטרק נוסף..

יונגאי קרוז - שבירת שיאים בתחום החאפריות:
התכנון היה בכלל לעשות את ה״קורדילרה ריאל״ - טרק ברכס הגדול ביותר באזור לה פז, אך ביום היציאה בבוקר, למרות שבכל אחד מהימים שלפני וידאנו אצל שאול שהכל בסדר והכל סגור, הוא הנפיץ משהו על זה שהמזג אויר לא מתאים (במילים אחרות - לא הצליח לארגן את הטרק/שכח שזה היום) והציע לנו לצאת לטרק אחר של 6 ימים - היונגאי קרוז.
בגלל שלא רצינו עוד יום של התלפזות הסכמנו, וזאת למרות שלא ידענו שום דבר על הטרק שאנחנו יוצאים אליו.
* אנקדוטת שאול - בכל הזמן שהוא דיבר על החלפת הטרק הוא אמר שהוא ישלח איתנו בתור מדריך את ״אח של קלי״. אחרי מספר פעמים שהוא השתמש במונח ״אח של קלי״ שאלתי אותו: ״תגיד, שאול, אתה לא יודע איך קוראים לו? אני מניח שהשם שלו בת.ז זה לא "אח של קלי" ״. אחרי שתיקה מביכה וצחקוק של ילד עם תסמונת דאון הוא ענה: ״אהה, זה... אנחנו מכנים אותו... ״הרציני״ ". סה״כ מרגיש בטיחותי לצאת עם מדריך שמנהל החברה אפילו לא יודע איך קוראים לו.
אז יצאנו לטרק, וכמובן שמזג האויר היה מחורבן...
אחד הימים הזכיר מאד את המינה בלנקה - ראינו בו מערת קרח ולגונות קפואות, בהחלט מדהים.
*בימים אלו גם התחיל באופן הגיוני הדיון לגבי ״מהו הטרק הכי קשה בעולם?״... המסקנה הייתה כמובן שבמקום הראשון נמצא ״הארץ התיכונה טרוורס״ שנמשך מהוביטון עד למורדור, מה שעדיין לא נותן תירוץ לפרודו בגינס להתבכיין במשך 9 שעות שלמות (אז מה אם זה הטרק הראשון שלך?!? אתה הולך עם פאקינג קוסם, בלי מוצ׳ילה וכולה עם טבעת מסקנה!!!).
רוב הטרק היה בסה״כ ממש טוב, עד שביום האחרון באו בבום מספר מחדלי שאול צפויים..
למרות שהגענו בזמן לאוטובוס שחוזר לה פז הסתבר שאין כרטיסים (או בעברית - שאול לא דאג לקנות מראש), דבר שגרם לכך שהיינו צריכים להיתקע עוד יום בכפר (שאול סירב לשלם על מיניבוס כי זה עלה 15 ש״ח לאדם מעל מה שהוא תיכנן), בלי ארוחת ערב. אחרי שדרשנו לדבר עם שאול המדריכים התעצבנו והכריזו ״פה נגמר הטרק, אנחנו הולכים, תסתדרו לבד״, ואז פשוט הלכו.
ביום למחרת חזרנו לשאול וסיפרנו לו מה קרה והתגובה שלו הייתה ״בטח שהם עזבו, בטח ממש עצבנתם אותם״. נוכל.

אחרי מספר ימים עמוסים בקולנוע ובתליית שלטי אזהרה על שאול, צור המאניק החליט לחזור לברזיל והשאיר אותי ואת אוליבר לבד, אך תודות להיותנו מושכים ומלאי כריזמה איגדנו קבוצה חדשה למטרת יציאה לטרק האחרון שלנו בלה פז.

הצ׳ורו - תענוג לברכיים:
וכך יצאנו באופן עצמאי אני, אוליבר, רועי ברקוביץ׳, יעל קלמר, תמר הבולסת ואור זרע, לטרק הצ׳ורו המפורסם שיורד מגובה 4600 מ׳ לגובה 1000 מ׳. רק ירידה. תוך שעתיים הברכיים מכריזות על מרד.
פרסנו את הטרק על 4 ימים וסיימנו אותו בעיירה קורויקו, שם העברנו לילה נוסף במפל הגדול, ולאחר מכן חזרנו ללה פז בפעם האחרונה (אולי בחיינו?!).

ולבסוף, אחרי 8 שבועות מהיום שבו הגענו לראשונה ללה פז (שמתוכם 26 ימים היו ימי התלפזות), עזבנו אני ואוליבר את העיר מספר אחת ביבשת, ונסענו לעיירת הגבול קופה קבאנה (בלאגן בננה ספליט מתוק כמו שוקולד עלית), שם עשינו סיור בשיט על אגם טיטיקאקה ל״אי השמש״ - המקום בו בתכלס התחילה תרבות האינקה.

משם כל מה שנשאר זה לקחת אוטובוס לפונו, עיירה בצד הפרואני של טיטיקאקה, ולעזוב סופית את המדינה הכל כך אהובה הזאת...

וכל זאת ועוד יסופר במייל הבא, שיכתב ממחשב פרואני שככל הנראה יהיה יותר מתקדם מכל מה שיצא לי לפגוש ב3 החודשים האחרונים,

מקווה שחלקכם עדיין מצליחים לקרוא את הכל...
עוד חודשיים וקצת אני יזיין לכם את השכל בלייב.

אסטה לואגו.


בג'ונגל

הלגונה למרגלות מינה בלנקה

מערות הקרח במינה בלנקה

צמחייה קפואה ביונגאי קרוז

המפל הגדול ליד קורויקו

4 תגובות:

  1. תמונות מקסימות! זה מתאים במיוחד לחובבי טבע או שגם לבורגנים כמוני שלא יכולים לבלות יותר מדי זמן בחוץ ולהסתכל על מפות הכוכבים?

    השבמחק
    תשובות
    1. ספציפית היונגאי קרוז והמינה בלנקה הם יחסית ארוכים, אבל יש המון אופציות של יום-יומיים באזור לה-פז..

      למפל בקורויקו לדוגמא אפשר להגיע ברכב, אז אפשר לרבוץ שם בלי לחבר את העניין להליכה רגלית וטרק ארוך.

      מחק
    2. וגם המינה בלנקה - אפשר לבקש בחברה שמארגנת את הטיול לקצר אותו ליומיים (רק עליה למכרות), ואת הלילה להעביר בבקתה שבכפר מתחת.

      מחק
    3. שלום!
      מה הסיפור של שאול ומה האלטרנטיבה לו?

      מחק