יום ראשון, 8 באפריל 2012

בוליביה: לה פז עושקת הארנקים וסוראטה.


״באמונה עיוורת, אני צועד על פי תהום, כמו אבן מתגלגלת, שעומדת במקום״ (שאול.)


תרשו לי לתאר לכם את האישה המושלמת...

היא תמיד לבושה בשמלה ארוכה, כך שאם היא יושבת זה נראה כאילו אין לה רגליים.
היא תמיד תסתובב עם שק עצום, המלא בסחורה שבדרך כלל מדיפה ריח נוראי המתנשא לקילומטרים.
היא תהיה מאד שמנה, לפחות ברמת ה2 מושבים באוטובוס.
יהיו לה 2 צמות ארוכות, הנראות כמו 2 חבלי סיירים.
היא תלעס באופן סדיר עלי קוקה, בכמות שתייצר לה לחי נוספת.
יהיו חסרות לה שיניים, והיא תנהג לחרוץ לשון בצורה אינפנטילית לכל עובר אורח שיצא לה לפגוש.
והכי חשוב - היא תמיד תחבוש כובע מגוחך בסגנון צ׳ארלי צ׳אפלין, שכאילו בכוונה קטן עליה בלפחות 5 מידות.

נשמע טוב, לא?? יש כאן אין ספור נשים כאלה!!! 
הצ׳ולות של בוליביה - לראות ולהתאהב.

*חכם, מה הוא אומר? - "7 חודשים זה מספיק!, תחזור לארץ, תעבוד, תראה את היורו, תתכונן ללימודים ותחזור לשגרה!"

אז אחרי נסיעת הלילה השקרית שבה מכרו לנו ״אוטובוס תיירים״, הגענו (אני, אוליבר משחקי מילים, צור גרזן, טל לש, אלון ״שרנו שירים״ ורימר חזל״ש) על הבוקר לעיר המדהימה, המקום בו אפשר להעביר שנים על גבי דורות, לה מחור סיאודד אן טודו אל מונדו:

לה פז - כל מה שאדם יכול לבקש + צ׳ולות:

האוטובוס עצר לנו בשכונת el alto (כשמה כן היא) כי הוא לא יכל להמשיך למרכז העיר בעקבות ההפגנות חסרות התכלית בכבישים.
משם לקחנו ״מונית״ למרכז, ונחשפנו במהלך הירידה למבנה המדהים של העיר, הבנויה על רכס הרים עצום, דבר שיוצר מצב בו מכל מקום במרכז העיר אפשר לראות את השכונות הגבוהות שלה (הדבר הזה הוא בעצם שדרוג של עקרון הבניה הערבית, רק שהפעם מדובר במחזה יפה, ולא בתמונה מסרט אימה בה ההר מקיא כפר).
נתון זה אומר כמובן, שאתה תמיד נמצא בעיר במצב עליה או ירידה, באמת שאפשר ללמוד טופוגרפיה רק מטיול בשטח הבנוי.

(אנקדוטות, אין רצף, דברים שהיו, כרונולוגי)

קדחת הקניות החולנית בעולם:
אז כמו ש״מה שעושים״ בברילוצ׳ה זה לאכול שוקולד וגלידות, וכמו ש״מה שעושים״ בברזיל זה להתפנן על החוף, אז ״מה שעושים״ בלה פז זה קניות.
ואי אפשר להאשים אף אחד בתפיסה הזאת, כי באמת מדובר בגן עדן לאנשים שאוהבים את פעולת פתיחת הארנק, יש כאן פשוט הכל ובזול!
פליזים, מעילים, ביגוד בוליביאני ״אותנטי״ שאך ורק תיירים לובשים, נעליים, סכינים וחרבות שימושיים עד מאד אם אתה יצור, וכו׳ וכו׳ וכו׳...
הנתון יוצר כמובן סיטואציה בה אנשים קונים ערמות של מוצרים לעצמם, למשפחה, לחברים ולאנשים רנדומליים בישובים שלהם, גם אם מדובר בדברים שלא יהיה בהם שימוש לעולם.
כשאני אוזר אומץ ושואל את אחד מיבואני השטויות הישראליים למה הוא קונה כל כך הרבה, אני בדרך כלל מקבל את התשובה - ״מעיל עור אמיתי ב250 שקל! מה, לא תקנה?!?״
התגובה שלי היא בדרך כלל - ״ראיתי פה וו הרמה ב600 שקל! מה, לא תקנה?!?״ (למען האמת, אם הייתי צריך וו הרמה הייתי רוכש אותו במקום יותר אמין מבוליביה..)
בסוף השהות נהוג לעשות משלוח לישראל עם כל הערמות חוסר שימוש שנרכשו בעיר, דבר שיוצר אצלי בראש הקבלה מלאה לגן העדן ששמו פושקר, שם נכספתי לשיא העולם במשקל של משלוח לארץ לאדם בודד (ניצן ״סבתוש״ וייס, 40 ק״ג).
* אם זה לא הובהר בפסקה האחרונה כמו שצריך - אל תצפו למתנות, לא עשיתי פה קניות. :)

שאול - אגדה חיה של אחריות וכריזמה:
כל מי שמגיע ללה פז ומחפש לטרק (דרך אגב, חשבתם פעם למה לעזאזל כשאנחנו בחו״ל אנחנו אומרים טרק במקום טיול?! לא הצלחתי למצוא תשובה חוץ מיצוריות/חיים בסרט), מוצא את עצמו בביתו של שאול.
שאול הוא ישראלי (שדומה באופן קיצוני ומחשיד לברי סחרוף) שגר מספר שנים בלה פז, ומוציא טרקים במקומות שאף סוכנות אחרת לא מוכנה להוציא, מטעמי לקיחת אחריות. 
בתחילת שיהותינו בעיר, סגרנו דרכו את טרק ה״לורוקוטו״ (שישתינו יחד עם אז׳לן מד״ס ואור הלוך חזור, שפגשתי אחרי חודשים רבים) ולמרות שלפני שיצאנו שאלנו את שאול אין ספור פעמים אם המזג אויר מתאים ליציאה - מצאנו את עצמנו בסופת שלגים עם הראות הכי מחורבנת שיצא לי לפגוש.
בצער רב חוזל״ש הטרק....
(לשאול אני כבר יחזור רק בסיבוב הבא בעיר, בתקווה שלא יחזור הניגון, כי בסופו של דבר כולנו עבדים, ואם עכשיו זה זמן של מספרים - אז מי מכיר את האיש שבקיר???)

*רשע, מה הוא אומר? - "תגיד לי מה אתה סתום?!, מה יש לך לחפש בארץ?!? תישאר פה עוד איזה 5-6 חודשים ותחיה כמו מלך!!, ת׳בא עלינו?!?"

הוסטלים:
אין פה מקום בהוסטלים!
באמת שלא קרה לי עד עכשיו שהייתי צריך להזמין מקום לפני שאני מגיע, ובפעם הזאת הצטערתי שלא עשיתי את זה..
כשהגענו, ההוסטל היחיד שהיה בו מקום היה ״הלובו״, הוסטל שנפתח לפני יותר מעשור ע״י זוג ישראלים ומעבר לעובדה שהוא הכי זול בלה פז - הוא סוג של מחראה (לדוגמא: יש 2 מקלחות על בערך 150 אנשים, ושכבר הגיע תורך למקלחת, אתה מגלה שאין מים חמים, ואם כבר יש, אז אין סינכרון עם המים הקרים ונגזר עליך לקבל כווייה).
ההוסטל המבוקש ביותר הוא ה״לוקי״ המפורסם, שם ישנה רשימת המתנה של שבועיים לפחות... 
העובדה שאני ולש שיחקנו פוקר באחד מהקזינואים המאולתרים בעיר עם המנהל של הלוקי, ולקחנו לו את כל הכסף, לא עזרה לנו במיוחד להתברג במקום יותר טוב ברשימת ההמתנה...

מספר מילים על תזונה, איכול וסלמונלה:
הזכרתי בקצרה במייל על סנטה קרוז את העובדה שחוויתי קצת מהצד האפל של בוליביה... יש לציין שאחרי שהגעתי ללה פז הבנתי שיצאתי בזול!
כל ישראלי שני חוטף פה מחלות קיבה שונות ומשונות, שהנפוצה בינהן היא כמובן הסלמונלה, מה שהופך את בתי החולים להוסטלים המבוקשים ביותר בלה פז (ובתכלס, כשמשווים את התנאים בחדרי אשפוז לתנאים בהוסטלים, זה לא נראה רע כל כך, כך למדנו כשביקרנו את צור שחטף 2 סוגי סלמונלה בגלל שהוא שתה ברוב חוכמתו מים מהברז..).
העובדה שכולם מחרבנים פה 40 אחוז ומטה, גורמת לשיח מאד פתוח על הנושא, שלפעמים אף עובר את הגבול (תארו לכם את עצמכם עומדים מחוץ לשירותים, כאשר מהתא יוצאת בחורה שגם ככה נראית כמו שחקן פוטבול עם נייר טואלט בידה, ומכריזה בקול ״ווואוווו איזו הקלה!!״). 

טרקטורונים תו״כ שחייה צורנית:
אחת האטרקציות המוכרות בעיר היא להגיע לאזור שנקרא ״עמק הירח״, להשכיר שם טרקטורונים ולנסוע שעה-שעתיים..
בחרנו את אחד הימים היותר שמשיים בעיר לצורך העניין, ובאמצע הנסיעה תקף אותנו גשם עצבני שלא הפסיק לשניה.
מיותר לציין שלא הייתי ערוך מבחינת ביגוד לעניין, וששוב הצטערתי על העובדה שהדבר היחיד שאני לובש זה ג׳ינס קצר וסנדלי שורש.

קרב צ׳ולות - WWF לעניים:
עוד אטרקציה ידועה היא מופע ההאבקות המתרחש פעם בשבוע בלה פז, בו המתאבקים מתחפשים לדמויות מגוחכות והולכים מכות פיקטיביות (הנפילות לעומת זאת בהחלט נראות כואבות).
הסוף של המופע הוא היאבקות של 2 בחורות המחופשות לצ׳ולות, שמעיפות אחת את השניה על הקהל, שופכות אחת על השניה קולה ופופקורן (גם הקהל יכול לזרוק עליהן מה שבא לו) ושוברות כל מה שנקרא בדרכן.
שובר מצחוק!!!! תמיד כיף לראות אנשים עושים מעצמם צחוק/מכאיבים לעצמם. ;)

*תם, מה הוא אומר? - "מה זה משנה עוד חודש או פחות חודש, גם ככה שום דבר לא משתנה בארץ, היורו יראה אותו דבר בקוסקו או בגני תקווה ובתכלס לא יהיו לך עוד הרבה הזדמנויות לעשות טיול כזה.."

החיים בגובה:
אז אמנם כבר התחלתי להתרגל להתנהלות ב3500 מ׳ ומעלה, אבל עדיין כל עליה במדרגות הורגת לי את הריאות..
השיא היה כשהלכנו לשחק כדורגל עם חבר׳ה מקומיים (שאם הם היו משחקים בישראל אז הם היו מפסידים לילדים בכיתה א׳) והפסדנו להם בצורה מבישה, בגלל שאחרי 2 דקות של ריצה כבר בקושי יכולנו לנשום.
עכשיו אני סוף סוף מבין למה נבחרת בוליביה בכדורגל תמיד מנצחת במשחקי בית...


אחרי שבוע וחצי בעיר, בהם הבנו שכדאי לחכות למזג אויר טוב יותר לפני שמתחילים לצאת לטרקים, ארזנו את חפצינו ונסענו לעיירונת המבודדת והיפייפיה סוראטה.

סוראטה - בין הרים ובין סלעים:

הנסיעה לסוראטה התרחשה במיניבוס פצפון ורעוע, בו ישבנו שבעתנו (צור נשאר בבית חולים והצטרפו אלינו דפנה לאפה ודנה כאפה) ביחד עם צ׳ולות ובוליביאנים בצפיפות אופיינית, כאשר אנו נוסעים בדרכים הרריות וצרות ואומרים שמע ישראל 15 פעמים בדקה בתקווה שזה יעזור לרכב לא לעוף מהצוק.
לקראת ההגעה לסוראטה הנוף פשוט עוצר נשימה, רכס הרים עצום שהעיירה (ביחד עם עוד עשרות כפרים של בית וחצי) כלואה בתוכו, ממש כאילו הקפיצו אותנו לסט של פארק היורה.

הפעילות העיקרית שעשינו חוץ מלשבת ולהרגע מול הטבע המדהים, היא נסיעה ל״מערות סן פדרו״ המגניבות..
שאר החבר׳ה גם ביקרו בלגונה ״צ׳יליאטי״ בזמן שאני חטפתי שפעת מעצבנת אחרי מלאן זמן בלי.

חתמנו את שהותנו בסוראטה עם חגיגה אינטימית ומצומצמת של מעשיית יציאת מצריים, וחזרנו ללה פז, משם נטוס לבירת הג׳ונגלים - רורה נבאקה.



ונסיים בחידה:
באיזו תכנית ילדים מפורסמת יש אך ורק 2 מילים בשיר הפתיחה?
בין הפותרים נכונה, יוגרל פותר שלא ענה נכונה.


נ.ב: ברגעים אלו ממש שיניתי את תאריך החזרה ל17.7...

מי יתן ולא יחסרו לכם במקרר פיתות מקמח אמיתי, ושהכושיה היחידה שתשאלו היא ״אפשר עוד חומוס?״..


להתראות עד הפעם הבאה, 
זה שאינו יודע לסתום. 



לה פז - סוג של כפר ערבי

הרי סוראטה

ההרים באזור מערות סן פדרו

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה