בס״ד
״אני רוצה להיות טבח, ברשת מסעדות דגים. לא משנה לי איזו רשת...״ (סתם כי ממש בא לי שאינפקציה יעשו מופע איחוד).
שלום לכם אנשים, נשים ושקי נחשים יקרים,
אני ימשיך את סיפורי הקודם מהנסיעה שלי מלוס אנטיגוס לאל צ׳לטן, בה התפנקתי אחרי מלא זמן באוטובוס (somebody said ״הורדת סטנדרטים״??), בנסיעה של 12 שעות שמתוכן האוטובוס עמד לפחות 6.
לצ׳לטן הגעתי ב11 בלילה, דבר שגרם לי להתמקם בהוסטל הראשון שראיתי, הלא הוא ״רנצ׳ו גרנדה״ המפורסם, חתיכת חור שלא שווה אפילו 50% מהמחיר המינימלי שלוקחים שם ללילה.
הדבר לא הפריע לי כי ביום למחרת כבר יצאתי לסיבה היחידה שלי להגיע לעיירה:
הפיץ׳ רוי - פארק הקרחונים:
הפיץ רוי הוא כינוי לפסגת ההר הגבוה ביותר ברכס אל צ׳לטן, העשוי מגרניט ובעל צורה מרשימה ביותר.
הפארק בו הוא נמצא הוא פארק ״הקרחונים״ (לא קשה להסיק מה האופי של הנוף), אשר מתפרס דרומה עד לאזור העיר ״אל קלפטה״.
כל האזור הצפוני הזה של פארק הקרחונים בעצם לא שייך לאף אחת מהמדינות כי הן לא הצליחו להגיע להסכמה למי שייך הפיץ׳ רוי, ומי שמרוויח מההפקר זה כמובן אני - התייר שלא צריך לשלם כניסה לפארק כי אף רשות לא יכולה לקחת כסף :)
לאור העובדה שחצי מהציוד שלי חיכה לי באל קלפטה, ושהייתי תשוש למוות מהקרטרה, ויתרתי על הטרק המלא ויצאתי רק ללילה אחד...
התחלתי את ההליכה לכיוון לגונה טורה, במזג אויר קפוא פצצות עם רוחות וגשמים שבאים בזויות לא הגיוניות.
בלגונה פגשתי את פאדי (שם בצל, לא מתקמצן בכלל), מוסלמי אוסטרלי שלא הפסיק להתלונן באוזניי על כך שבחורות ישראליות לא זורמות איתו (אולי בגלל שאתה אומר להן שאתה מוסלמי?!).
מהלגונה היפייפיה והקרחון שלה המשכתי בדרך המתחברת לקמפינג ״פוינטסנוט״, בוא פגשתי את שרית וטליה ״לילה בכיף״, שתי בת ימיות שזו בשבילן הייתה הפעם הראשונה בחיים באוהל (ועל כן גם לא הצלחתי לשכנע אותן לבוא איתי ללגונה והן הגיעו ישר לקמפינג). יאמר לזכותן שהן שברו אותי מצחוק!
הבעיה שנוצרה בעקבות זה שיצאתי לחלק הראשון של הטרק לבד, היא שלא הבאתי איתי את כל הדברים שאני בדרך כלל בונה על הפרטנרים שלי שיביאו, כגון סכו״ם (נסבל, אכלתי רק סנדוויצ׳ים), כלי בישול (נסבל, הסנדוויצ׳ים הספיקו לי) ונייר טואלט (כבר ציינתי שאכלתי שם סנדוויצ׳ים?! אז כדאי גם לציין שהם היו גדולים, ושבאל צ׳לטן הורדתי שקית של קילו יוגורט). אתם בוודאי יכולים לנחש שעד שהגעתי לקמפינג ומצאתי מישהו שיש ברשותו את המוצר החשוב ביותר שהמציא האדם (נייר טואלט), הייתה לי הליכה מאד כייפית.
ב4 לפנות בוקר התעוררנו והתחלנו עליה ל״לגונת השלושה״, ממנה אמורה להיות התצפית הטובה ביותר על הפיץ רוי.
כשהגענו למעלה התמקמתי על פסגונת מעל הלגונה, וקיבלתי את התצפית הטובה ביותר שקיבלתי בחיי... על ענן.
רק ע-נ-ן-! באמת שבקושי ראיתי מה קורה מטר קדימה... מיותר לציין שלא ראיתי זריחה על הפיץ רוי, כי פשוט לא הייתה בבוקר הזה זריחה!!!
ולקינוח, גם ירד עלי שלג... כיף סה״כ!
ירדנו למטה התקפלנו וזזנו בחזרה לאל צ׳לטן... אני ברוב טפשותי סגרתי כרטיס לאל קלפטה מראש לאחרי הטיול, מה שמנע ממני לחזור לנסות לראות זריחה ביום אחר...
אבל כמו שלא בוכים על עפר וולקני שנשפך, או על גומי שלא נמתח, החלטתי לא להתבאס על על ענן שלא ברח ונסעתי לי בראש מורם ולב המשתוקק לקצת מנוחה לבירת הדרום - אל קלפטה.
אל קלפטה - המפסטנים בדמעה, ברינה ירבוצו:
אז הגעתי לי לאל קלפטה, והתמקמתי בהוסטל ״אל מוצ׳ילרו״ (שלימים יקרא ״הוסטל הצופים״), התאפסתי על שארית הציוד ששלחתי מלאגו פואלו, ועשיתי את כל הדברים שצריך לעשות אחרי שבועיים מלאים של ג׳יפה.
את הכמה ימים הבאים העברתי במנוחה ולמידת ספרדית בעזרת עובדות ההוסטל לוס (שבתהליכי לימוד עברית) ומיכאלה (שעליה נכתב המשפט המפורסם - ״גוף פצצה, פרצוף אחרי הפצצה״).
אחד הדברים הכי ראויים לציון בשהותי באל קלפטה, זה העובדה שהחלטתי ללכת על הקצה ולאפות אמפנדות!!
וזה יצא מדהים!!!! אתם לא מבינים עד כמה כאב לי על כל 3 החודשים הקודמים בהם יכולתי לאכול הרבה יותר אמפנדות!!!
חוץ מזה, יש גם סיבה תיירותית לבוא לקלפטה -
פריטו מורנו (הקרחון המתנפץ):
פריטו מורנו הוא הקרחון היחיד בעולם שעדיין גדל, והוא ממוקם בחלק הדרומי של פארק הקרחונים, חצי שעה נסיעה מקלפטה.
הדבר שהכי אהבתי בקרחון הזה, הוא שמעבר לחתיכות שנשברות ממנו, אפשר לשמוע אותו כל הזמן נסדק (מדהים!!)..
חוץ מלעמוד ולהסתכל איזה 4 שעות על הקרחון (ובאמת שיכולתי גם לעשות את זה יום שלם), התעסקתי הרבה בלצלם את החמישים טון זקן שהיו שם, שמשום מה החליטו שהכי טוב זה לבקש ממני...
בימים אלו גם קיבלתי החלטות לגבי המשך הטיול, וסגרתי כרטיס טיסה לבוליביה ל18.2, מה שהשאיר לי מספיק זמן לטרק המסכם של פטגוניה - הטורס של פיינה.
טורס דל פיינה - 8 ימים, 4 עונות, 2 קילו עוגיות, ו1 מרק עוף עם אורז (שבשמיים ובארץ):
עברתי את הגבול (וזה לא מפסיק לייגע) שוב לצ׳ילה, לעיירה פורטו נטאלס, בה התמקמתי בהוסטל של חואן (צ׳יליאני שמדבר עברית שוטפת ועל כן מרגיש קצת כמו מאפיונר), במטרה למצוא שותף לטיול הארוך המתוכנן.
לאחר יומיים בהם לא הצלחתי למצוא מישהו שמוכן ללכת סנטימטר אחד מעבר למסלול ה"W" המפורסם, בדיוק כאשר כבר באתי להתארגן ליציאה לבד, פגשתי את מורן ״הפרעות״ טבעוני (בחור הזוי במיוחד) והתארגנו יחדיו ליציאה ביום למחרת.
לכבוד האירוע המרגש ציידתי את עצמי ב2 מקלות הליכה חדשים (אלו שהגעתי איתם לדרום אמריקה כבר נשברו מזמן מן הסתם) וגזיית קרקע (סה״כ טוב שחיכיתי לטרק האחרון כדי לקנות אותה).
את התיקים (המוצ׳ילה הגדולה שלי והתיק הקטן של מורן שמשום מה הוא התעקש שזה יותר נוח לו) ציידנו במיטב המאכלים הנחוצים לטיול ארוך, שהבולטים בינהם הם ה20 חבילות עוגיות (10 של חברת ״טריטון״ האגדית שאני בחרתי, ו10 בטעם ״צ׳ירימוייה״ - מעין חומר רדיואקטיבי שמורן החליט שאמור להיות טעים) והמלא קילו אורז + טבליות מרק עוף.
וכך, עמוסים בהכי הרבה משקל שהיה לי עד כה בפטגוניה, יצאנו לדרך.
ביום הראשון והקליל היה לנו מזג אויר מצוין ובהיר, רק שליותה אותו רוח של 100 קמ״ש שכמעט הטיסה אותי באויר למרות משקלי העצום.
וכאילו שלא מדובר על אותו פארק - ביום למחרת היה מזג אויר הפוך לחלוטין, גשם שלא הפסיק לשניה, עננים שלא נתנו לראות ורוח שעמדה במקום.
היום הזה גם היה קצת קריעת תחת (28 ק״מ) אך השתלם בסופו של דבר עם ההגעה לקרחון ״לוס פרוס״ המגניב.
ביום למחרת עלינו למעבר ההרים המפורסם של הטורס דל פיינה, ממנו נחשף לראשונה קרחון גריי העצום.
אם התפעלתי מפריטו מורנו, זה כלום לעומת ההתפעלות שלי מגריי!!!
סיימנו את היום בקמפינג שישר אחרי המעבר, ושם פגשנו את מי שעתידים להיות שותפינו להמשך הטרק:
משפחת אלדונטה הצ׳יליאנית, אשר גרה בפרברון ליד סנטיאגו, הכוללת את האחים ארתורו ״צ׳ארלי״ (16), ישמאל ״זה לא משנה״ (18), פרנסיסקה ״רמזים״ (22), אנטוניה ״חבל שנולדת בצ׳ילה״ (23) ואת ״אמא שם מסווג״ (53, שמה האמיתי הוא מריה, אבל לקח הרבה זמן לקלוט את זה לאור העובדה שכל הנוכחים קוראים לה בשם "mama"), החליטו יום אחד לארוז תיקים ולצאת לטרק!
לאור העובדה שחמישתם חבורה של שרוטים, ושהם מדברים אנגלית מצוינת, נוצר חיבור מצוין וכך קרה שאת כל 5 הימים הבאים המשכנו ביחד.
נ.ב - את עוגיות ה״צ׳ירימוייה״ הדוחות שמן הסתם לא אני ולא מורן אכלנו, המשפחה טרפה בשמחה.
ביום למחרת הלכנו עד קמפינג ״גריי״ בצמוד לקרחון היפייפה, עם רוחות צד מסוכנות בטירוף.
באותו יום בערב גם הומצא ההמנון של הטרק, שמילותיו הן: sopa, sopa de pollo, con aroz, con aroz, על פי הלחן של ״חלומות של אתמול״ (בביצוע של רוחמה, לא של אייל). פשוט זה הדבר היחיד שבישלנו שם בערך.
יש לציין כי אלמנט השינה בטרק לא היה חזק במיוחד, תודות למורן, כי ברגע שהוא נרדם הוא עובר טרנפורמציה למכסחת דשא שלא חוסכת בווליום.
היום החמישי היה בעצם כבר התחלה של ה״W", וכולו עבר בשטחים שרופים (תודה לך, רותם זינגר מנס ציונה), קשה לי לתאר לכם כמה זה מבאס, במיוחד שישנה הרגשה של אחריות עקיפה על העניין...
באותו יום הבנו שאנחנו אוכלים הרבה יותר ממה שאנחנו אמורים, ושתוך יומיים אנחנו ניתקע, ולכן התחלנו במסע בקשות מאנשים שעמדו לסיים את הטרק, וכך יצא שהכפלנו את כמות המזון שלנו (לימדנו את הצ׳יליאנים את תאוריית ה״תראה מסכן תבלוט בשטח״, והם ביצעו אותה בצורה מושלמת!).
היום למחרת היה היום היחיד בו לא הלכנו עם המוצ׳ילות... עלינו לתצפית המדהימה על ה״עמק הצרפתי״ וחזרנו לאותו חניון.
ביום זה גם התחילה ״בהלת פירות היער״, פשוט טחנו אותם בלי הפסקה כי הם פשוט גדלים שם בכל מקום והם ממכרים בטירוף.
ביום השביעי עלינו עד לחניון הקרוב למגדלי הגרניט המפורסמים שעל שמם נקרא הפארק (״״טורוסים״״), שם עשינו את הסעודה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בשטח (הצבנו לעצמנו מטרה לסיים את כל האוכל שלנו, הבעיה הייתה שהצ׳יליאנים התלהבו כל כך מזה שאפשר לבקש מאנשים אוכל, שהם עשו את זה בלי הפסקה).
ביום האחרון עלינו לתצפית על המגדלים, וכמו בפיץ רוי שוב היה לי מזל נאחס עם מזג האויר, וירד עלינו שלג + עננים, למרות שעדיין יכולנו לראות אותם חלקית.
וכך סיימנו את הטרק הארוך, ואולי אפילו הקשה ביותר בפטגוניה, עייפים אך שבעים (מיותר לציין שבחזרה לנטאלס היה כלול מזון נוסף מן החי).
* כשחזרתי ואנשים ביקשו ממני להמליץ על איזה אוכל להביא לטרק, אמרתי ״כלום״.
אחרי פרידה ממורן ומהמשפחה השרוטה, חזרתי לאל קלפטה להעביר יומיים עד הטיסה, בזמן הפסטיבל הגדול של העיר, ונפרדתי סופית מצ׳ילה.
כמובן שדחפתי בימים אלו את המקסימום אמפנדס וסטייקים שיכולתי, לאור העובדה שהתקרבה לה הפרידה מאמא ארגנטינה.
ב18.2 לקחתי טיסה לבואנוס איירס... התכנון היה להשאיר את החפצים בשדה תעופה ולנסוע להסתובב בעיר עד הטיסה ביום למחרת, אך כשנחתתי גיליתי לתדהמתי שבכל השדה תעופה הענק הזה אין שמירת חפצים!!!!!
לאור העובדה שלא הייתה לי שום כוונה לנסוע באוטובוס ציבורי בבואנוס איירס עם כל הציוד שלי ב4 לפנות בוקר, העברתי את ה14 שעות קונקשן בשדה תעופה... הכי כלב שהיה לי בערך.
וכך נפרדתי מהמקום שכל כך התרגלתי אליו...
הנה רשימה קצרצרה של הדברים שאני עומד להתגעגע אליהם בארגנטינה וצ׳ילה:
*ביפה דה לומו.
*משחקי כדורגל ברמה נמוכה עם קהל ברמה גבוהה.
*א-מ-פ-נ-ד-ס-!
*בחורות יפייפות (שבדרך כלל מגיעות עם תחת גדול וחזה קצת פחות)
*אנטרנייה
*לגונות משוגעות, קרחונים מפחידים, נחלים צלולים, פסגות מושלגות, שדות פורחים, צורות פסיכיות ויערות מגניבים.
*קואדריל, ביפה דה צ׳וריסו, בולה דה לומו, מתמברה, אסאדו, צ׳וריפנים ועוד עשרות דרכים להפוך פרה למזון, כמו שרק הארגנטינאים יודעים.
*מזג אויר שבלתי אפשרי לחזות.
*והכי חשוב - האנשים המדהימים שפגשתי ושכנראה לא אראה יותר בחיי!!! (בעצם, הכי חשוב אחרי הסעיפים הקשורים לאוכל :) )
כך נגמר החצי הראשון של הטיול שלי, והתחיל הפרק החדש, במעוז התוהו ובוהו, הודו של דרום אמריקה - בוליביה.
ומכאן והלאה יסופר במייל הבא,
שיהיה לארגו, דיברטידו וסטופידו כרגיל...
ולסיום, אאחל לכולכם, שמתחת לחופתכם, בן/בת זוגתכם, י/תענה להגדרה:
Cuerpo de bomba, la cara,
después de la bomba
אמן.
 |
| הפיץ רוי |
 |
| פריטו מורנו |
 |
| פארק טורס דל פיינה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה