״אפשרי אני לנסוע עם אתה בבקשה?״
(תרגום ישיר של משפט המחץ האילג שלי בתפיסת טרמפים... לא צוחק על רוסים יותר בחיים).
שופים בופים קטעים וסחתיינים לכולם,
הסיפור הקודם נגמר בהגעתי לחונין שבארגנטינה אחרי יום טרמפים פסיכי ועמוס בגשם, שם גם שברתי את השיא של תשלום ללילה בהוסטל (הכי זול שמצאתי היה 100 פאקינג פזו ללילה, שלאור מצבי השבור מהAss שילמתי כמו טאטאלה).
משם יצאתי ביום לאחר מכן דרומה בחזרה ללאגו פואלו החביבה, שם פגשתי שוב את צור אגוז, ויצאתי יחד איתו לאותו טרק שממש רציתי לעשות בסיבוב הקודם:
היילו אזול וקחון דה אזול (הקרח הכחול והקניון הכחול):
טיול מגניב לחלוטין של שלושה ימים שיוצא ממש ליד אל בולסון, שרובו הליכה ביער, עם 2 ״אטרקציות״ מרכזיות, לגונה מוקפת שלג עם קרחון בולט בקצה שלה, ונקיק ממש צר בגובה 30 מ׳ שעוברים מעליו בקומבינה שדומה לגשר.
חוץ מזה, כל הסוף של הטיול צמוד להתחלה של ה״ריו אזול״ (הנהר הכחול), שהוא באמת הדבר הכי כחול שראיתי בחיי.
חזרנו מהטיול לעוד יום מנוחה+הגדלת הכנסות בחווה, ויצאנו לאחת החוויות החזקות שהיו לי עד עכשיו בטיול.
הקראטרה אוסטראל - נופים מדהימים, שומקומים, ואבק. הרבה אבק:
ה״קראטרה אוסטראל״ הוא בעצם כינוי לכביש מספר 7 בצ׳ילה, אשר מתחיל מהעיר ״פוארטו מונט״, ויורד דרומה עד לחור הנידח ״וייה הו׳היגינס״, ממנה הדרך היחידה להמשיך דרומה היא דרך ארגנטינה.
הכביש האין סופי הזה (מעל 1000 ק״מ) עובר בנופים פטגוניים עוצרי נשימה, ובעיירות ופארקים ששווים עצירה.
דבר נוסף שכדאי לציין, הוא שהכביש הזה הוא ברובו כביש עפר.
לאור העובדה שמדובר באוסף של חורים מהתחת, ושכמות האוטובוסים שם שואפת לאפס (המחיר שלהם לעומת זאת לא שואף לאפס), הדרך הפרקטית ביותר להתנייד ממקום למקום על הקראטרה היא באמצעות טרמפים (גם לתיירים וגם למקומיים).
לעומת המיילים הקודמים, בהם מונח הזמן היה וירטואלי לחלוטין, אני יתאר את השבועיים שלי בטרמפים תו״כ התייחסות לתאריכים, כמו שזה כתוב לי ביומן מסע (תכלס חשבתי לצלם אותו ולשלוח לכם אבל הסיכוי שתבינו את הכתב אפילו יותר קטן מהסיכוי שתסיימו לקרוא את המייל הזה).
15/1 - מתחילים:
אני וצור החלטנו שמתחילים את הטרמפים כבר מלאגו פואלו, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שזה מטומטם מאד.
מהר מאד הבנתי שלתפוס טרמפים בארגנטינה זה משמעותית יותר קשה מצ׳ילה, כי למרות שכמות הרכבים הייתה גדולה בהרבה, אחוז העוצרים היה פצפון (וזה חבל, כי בגדול אני אוהב את ארגנטינה יותר מאת צ׳ילה, אבל זה מסיבות קולינריות בעיקר).
המטרה שלנו הייתה לעבור ביום הזה את הגבול לצ׳ילה, אך איכשהו נתקלנו ב״קללת הטרמפים הקצרים״, וכל רכב שכבר עצר לנו התקדם רק איזה 10-20 ק״מ קדימה.
שופים בופים קטעים וסחתיינים לכולם,
הסיפור הקודם נגמר בהגעתי לחונין שבארגנטינה אחרי יום טרמפים פסיכי ועמוס בגשם, שם גם שברתי את השיא של תשלום ללילה בהוסטל (הכי זול שמצאתי היה 100 פאקינג פזו ללילה, שלאור מצבי השבור מהAss שילמתי כמו טאטאלה).
משם יצאתי ביום לאחר מכן דרומה בחזרה ללאגו פואלו החביבה, שם פגשתי שוב את צור אגוז, ויצאתי יחד איתו לאותו טרק שממש רציתי לעשות בסיבוב הקודם:
היילו אזול וקחון דה אזול (הקרח הכחול והקניון הכחול):
טיול מגניב לחלוטין של שלושה ימים שיוצא ממש ליד אל בולסון, שרובו הליכה ביער, עם 2 ״אטרקציות״ מרכזיות, לגונה מוקפת שלג עם קרחון בולט בקצה שלה, ונקיק ממש צר בגובה 30 מ׳ שעוברים מעליו בקומבינה שדומה לגשר.
חוץ מזה, כל הסוף של הטיול צמוד להתחלה של ה״ריו אזול״ (הנהר הכחול), שהוא באמת הדבר הכי כחול שראיתי בחיי.
חזרנו מהטיול לעוד יום מנוחה+הגדלת הכנסות בחווה, ויצאנו לאחת החוויות החזקות שהיו לי עד עכשיו בטיול.
הקראטרה אוסטראל - נופים מדהימים, שומקומים, ואבק. הרבה אבק:
ה״קראטרה אוסטראל״ הוא בעצם כינוי לכביש מספר 7 בצ׳ילה, אשר מתחיל מהעיר ״פוארטו מונט״, ויורד דרומה עד לחור הנידח ״וייה הו׳היגינס״, ממנה הדרך היחידה להמשיך דרומה היא דרך ארגנטינה.
הכביש האין סופי הזה (מעל 1000 ק״מ) עובר בנופים פטגוניים עוצרי נשימה, ובעיירות ופארקים ששווים עצירה.
דבר נוסף שכדאי לציין, הוא שהכביש הזה הוא ברובו כביש עפר.
לאור העובדה שמדובר באוסף של חורים מהתחת, ושכמות האוטובוסים שם שואפת לאפס (המחיר שלהם לעומת זאת לא שואף לאפס), הדרך הפרקטית ביותר להתנייד ממקום למקום על הקראטרה היא באמצעות טרמפים (גם לתיירים וגם למקומיים).
לעומת המיילים הקודמים, בהם מונח הזמן היה וירטואלי לחלוטין, אני יתאר את השבועיים שלי בטרמפים תו״כ התייחסות לתאריכים, כמו שזה כתוב לי ביומן מסע (תכלס חשבתי לצלם אותו ולשלוח לכם אבל הסיכוי שתבינו את הכתב אפילו יותר קטן מהסיכוי שתסיימו לקרוא את המייל הזה).
15/1 - מתחילים:
אני וצור החלטנו שמתחילים את הטרמפים כבר מלאגו פואלו, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שזה מטומטם מאד.
מהר מאד הבנתי שלתפוס טרמפים בארגנטינה זה משמעותית יותר קשה מצ׳ילה, כי למרות שכמות הרכבים הייתה גדולה בהרבה, אחוז העוצרים היה פצפון (וזה חבל, כי בגדול אני אוהב את ארגנטינה יותר מאת צ׳ילה, אבל זה מסיבות קולינריות בעיקר).
המטרה שלנו הייתה לעבור ביום הזה את הגבול לצ׳ילה, אך איכשהו נתקלנו ב״קללת הטרמפים הקצרים״, וכל רכב שכבר עצר לנו התקדם רק איזה 10-20 ק״מ קדימה.
*חוק טרמפים מס׳ 319 - תאוריית הניקוז: תאוריית הניקוז אומרת שאם עצר לך טרמפ, והוא נוסע בכיוון שאתה צריך, אתה עולה עליו אפילו אם מדובר בקילומטר אחד, כך אתה מרוויח עוד נהגים מישובים שנמצאים יותר קדימה (שאולי אחד מהם הוא המושיע שלך), ולא פחות חשוב, ככל שאתה ממוקם במקום שהוא יותר חור אז נהגים מגלים יותר אכפתיות למצבך.
אחרי 5 טרמפים קצרים שונים מצאנו את עצמנו עם החשכה ב״צ׳ולילה״, עיירה נידחת איפשהו בין לאגו פואלו לאסקל, מושפלים ומובסים אחרי הכשלון הצורם.
העברנו את הלילה באוהל בגראז׳ של אדון נחמד בשם נלסון (שדומה באופן מפחיד למאיר ישראל), והתפנקנו על אמפנדס אחרונות לפני הכניסה לצ׳ילה.
16/1 - עוברים את הגבול:
בבוקר לקחנו אוטובוס לאסקל ומשם לעיירה בשם טרוולין, כדי לשפר את הסיכויים שלנו להגיע מתישהו בחיינו לגבול הצ׳יליאני.
גם שם העניין לא היה גן שעשועים, אבל בסוף אחרי 2 טרמפים קצרים והמון הליכה ברגל בכביש השכוח אל המגיע למעבר הגבול, הגיע הג׳קפוט הראשון שלנו - אשה שנסעה לפוטלפו, עיירת הגבול בצד הצ׳יליאני.
אחרי ארוחת צהריים מלאה בתחושת הצלחה, התמקמנו בטרמפיאדה, שם פגשנו את פדרו ואבל הברזילאים, המתחרים הראשונים שלנו.
העובדה הזאת לא שינתה כלום כי פשוט לא היה אף רכב שיצא מהחור הזה לכיוון הקרטרה (תחנת האוטובוס הייתה מלאה בכיתובים בסגנון ״מיקו, משה ובני התייבשו פה למוות״), וכך נאלצנו להעביר את הלילה באוהל מאחורי העצים שלצד הטרמפיאדה.
17/1 - פוטלפו עד פויואפי:
התעוררנו בשעה לא לגיטימית בעליל, כדי לעלות על אוטובוס שמגיע עד סנטה לוסיה (שנמצאת כבר על כביש 7), וב6:00 כאשר האוטובוס הופיע כמעט הספקנו להגיע, אך איחרנו את המועד, ורק הספקנו לראות את מתחריינו הברזילאים עולים עליו.
לא אמרנו נואש, והתחלנו לקחת טרמפים מפוטלפו, כאשר כל אחד מקדם אותנו לא יותר מחצי שעה קדימה.
אחרי 3 כאלה, בכפר בשם ״פורטו רמירז״, הגיע ג׳קפוט נוסף בשם "אדוארדו הראפר", שנסע בדיוק לאן שאנחנו צריכים.
כאשר עברנו דרך סנטה לוסיה ראינו את חבריינו הברזילאים מתייבשים שם למוות, כמובן שהצלחתי לנצל את השבריר שניה כדי לעשות להם שלום של ילד מניאק.
אדוארדו הראפר עצר קצת לפני איפה שקיווינו בעיירה בשם "לה חונתה״, שם ראינו חבורה של 4 ישראלים שמנסה לתפוס טרמפים לכיוון ההפוך.
*חוק טרמפים מס׳ 12 - 2 גג: אין לעמוד באותה נקודה יותר מ2 אנשים, נהגים פשוט לא יעצרו לך, והתקווה שהנהגים יסיקו שגם אם הם יסיעו 1-2 אנשים זה יעזור היא מטומטמת, כי אף נהג לא רוצה שחמולה של אנשים תעשה עליו אמבוש.
התקדמנו ברגל כדי להתחמק מהנקודה הדוחת-טרמפים ההיא, תפסנו עוד 2 טרמפים, וכך הגענו רכובים על אחורה של טנדר (ועל כן מפוצצים באבק) לפוייואפי, היעד היומי.
בפוייואפי הכרנו את חבורת ״הלוך-חזור״ - אור, רותם ואיתי, והתמקמנו יחד איתם בקמפינג בישוב.
18/1 - פוייואפי עד קווייקי - חוויה מקסיקנית:
לקחנו בבוקר יחד עם חבורת הלוך-חזור אוטובוס של חצי שעה לפארק לאומי ״קואלט״, שם יצאנו למסלולון של 3 שעות לראות את ה״קרחון התלוי״, מחזה מרשים בהחלט.
כאשר סיימנו וחזרנו לכביש 7, גילינו לתדהמתנו כי יש לנו 6 מתחרים צ׳יליאנים!
כלומר, 11 אנשים מתחרים על טרמפ לאותו כיוון בחלק שגם ככה בקושי עוברות בו מכוניות!!
אחרי שעתיים המתנה (שבהן עמדנו כמובן בנקודות שונות), החלטנו לחכות לאוטובוס שאמור היה לעבור שם.
5 דקות לפני הגעת האוטובוס, הצ׳יליאנים עצרו נהג משאית עצומה, שנסע לקוויקי, ואנחנו קפצנו על המציאה וכך מצאנו את עצמנו 11 אנשים באחורה של משאית עם דלת פתוחה (שמצד אחד, אפשרה לנשום ולראות את הנוף, ומצד שני - אפקט האבק), על רצפה מלאת גריז ודלק.
הרגשתי כמו מקסיקני שמהגר באופן לא חוקי לארה״ב.
אחרי 5 שעות של נסיעה סיוטית, הגענו לקוויקי, ה״עיר״ היחידה בקרטרה, שם התמקמנו בקמפינג במחיר מופקע, ונהננו מארוחת ערב עם קציצות מבשר טרי.
19/1 - קווייקי עד וייה סרו קסטייו:
יום קליל בו אני, צור ואור הלוך-חזור קנינו אוכל לטרק ותפסנו טרמפים די בקלות לכפר, שם פגשנו את ניצן פושו ואת יונתן קרמיט שהתארגנו יחד איתנו ליציאה ביום למחרת לטרק.
את הלילה העברנו (ברוך השם) בהוספדחה (אצל מריו וסולדד נרגילה) על מיטה אמיתית.
20/1-22/1 - סרו קסטייו, קסם של טיול:
יצאנו על הבוקר במטרה למשוך את הטרק על 4 ימים, מהר מאד הבנו שנצטרך לזחול ברוורס כדי למרוח עד כדי כך ושינינו את התכנון לשלושה.
התחלת הטרק היא על שביל ג׳יפים תוך כדי חציית מספר נחלים (שוב כשלון מפואר, שוב נעליים ספוגות במים), ולאחר מכן מתחילים קצת פסטונים עם ירידות בולדרים.
ביום השני הגענו לחלק המרכזי של הטרק - סרו קסטייו, שבאמת נראה כמו מצודה, עם הלגונה המדהימה שמתחתיו (ולמרות השנעשרה לגונות שראיתי עד עכשיו בהחלט היה ממה להתלהב).
ביום האחרון כאשר כבר התחברנו לשביל ג׳יפים, נתקלנו בישראלי שנכנס עם חצי מהאוטו לבור בשולי הדרך ונתקע שם - בהחלט מזכיר נשכחות.
חזרנו לעוד לילה בהוספדחה הנהדר לאגור כוחות לקראת ההמשך.
23/1 - יום רקבון:
לפני הטרק החלפתי אוהל עם איתי ורותם כדי שיהיה מקום לשלושה אנשים, וביום הזה חיכיתי להם כל היום כדי לקבל את האוהל שלי בחזרה.
צור חתך בבוקר לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (עיירת גבול ממנה רוב מטיילי הקראטרה עוברים) בשל לחץ בזמן (ברוך השם שאין לי עוגנים בלו״ז כגון קרנבל), וניצן פושו הצטרפה אלי להמשך עד העיירה טורטל, שנמצאת כמעט בסוף הקראטרה.
התכנון שלי בשלב הזה היה להמשיך עד וייה הו׳היגינס, ומשם לעבור לארגנטינה במסע מפרך הכולל מעבורת-טרק של 6 שעות (שבמקרה הזה אין איפה להשאיר את הציוד המיותר)-מעבורת ואוטובוס לאל צ׳לטן, מסע שבנוסף לטרטור שבו הוא גם עולה איזה 500 שקל.
קיבלתי את האוהל שלי די מאוחר, ועל כן אני וניצן לא הצלחנו להתקדם יותר מדי באותו יום, וכך העברנו את הלילה בנקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו, בפיסת השטח הכי מפוצצת קוצים שראיתי בחיי (יש רגעים בחיים שבהם לא שווה להיות בנאדם שלובש אך ורק סנדלי שורש וג׳ינס קצר). כיף.
24/1 - נקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו עד פורטו טרנקילו:
התמקמנו בבוקר על ה״כביש״, ולאחר שעתיים של חושך תפסנו ג׳קפוט לפורטו טרנקילו, היעד הבא שלנו.
בשלב הזה כבר הבנתי שיש לי את מה שנקרא ״אצבע זהב״, כי בתכלס חוץ מהיום הראשון לא קרא שלא הגעתי ליעד היומי שלי.
בפורטו טרנקילו התמקמנו בקמפינג ויצאנו לשייט במערות השיש היפייפיות שבאגם ״גנרל קררה״ העצום. בהחלט יופי מהפנט!!
הכרנו במקום 2 צ׳יליאנים שהולכים את כל הקראטרה ברגל, מאד שביליסטי מצידם...
25/1 - פורטו טרנקילו עד קוקריין:
יצאנו בבוקר מהקמפינג והתמקמנו קצת אחרי מתחריינו הישראליים עוד מוייה קסטייו - יוחאי ורועי ביש מזל.
באמת שלא עברו 6 דקות מרגע ההתמקמות, ומשאית שחלפה על פניהם עברה ליד ניצן ונעצרה.
אחרי 5 שעות של נסיעה סיוטית, הגענו לקוויקי, ה״עיר״ היחידה בקרטרה, שם התמקמנו בקמפינג במחיר מופקע, ונהננו מארוחת ערב עם קציצות מבשר טרי.
19/1 - קווייקי עד וייה סרו קסטייו:
יום קליל בו אני, צור ואור הלוך-חזור קנינו אוכל לטרק ותפסנו טרמפים די בקלות לכפר, שם פגשנו את ניצן פושו ואת יונתן קרמיט שהתארגנו יחד איתנו ליציאה ביום למחרת לטרק.
את הלילה העברנו (ברוך השם) בהוספדחה (אצל מריו וסולדד נרגילה) על מיטה אמיתית.
20/1-22/1 - סרו קסטייו, קסם של טיול:
יצאנו על הבוקר במטרה למשוך את הטרק על 4 ימים, מהר מאד הבנו שנצטרך לזחול ברוורס כדי למרוח עד כדי כך ושינינו את התכנון לשלושה.
התחלת הטרק היא על שביל ג׳יפים תוך כדי חציית מספר נחלים (שוב כשלון מפואר, שוב נעליים ספוגות במים), ולאחר מכן מתחילים קצת פסטונים עם ירידות בולדרים.
ביום השני הגענו לחלק המרכזי של הטרק - סרו קסטייו, שבאמת נראה כמו מצודה, עם הלגונה המדהימה שמתחתיו (ולמרות השנעשרה לגונות שראיתי עד עכשיו בהחלט היה ממה להתלהב).
ביום האחרון כאשר כבר התחברנו לשביל ג׳יפים, נתקלנו בישראלי שנכנס עם חצי מהאוטו לבור בשולי הדרך ונתקע שם - בהחלט מזכיר נשכחות.
חזרנו לעוד לילה בהוספדחה הנהדר לאגור כוחות לקראת ההמשך.
23/1 - יום רקבון:
לפני הטרק החלפתי אוהל עם איתי ורותם כדי שיהיה מקום לשלושה אנשים, וביום הזה חיכיתי להם כל היום כדי לקבל את האוהל שלי בחזרה.
צור חתך בבוקר לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (עיירת גבול ממנה רוב מטיילי הקראטרה עוברים) בשל לחץ בזמן (ברוך השם שאין לי עוגנים בלו״ז כגון קרנבל), וניצן פושו הצטרפה אלי להמשך עד העיירה טורטל, שנמצאת כמעט בסוף הקראטרה.
התכנון שלי בשלב הזה היה להמשיך עד וייה הו׳היגינס, ומשם לעבור לארגנטינה במסע מפרך הכולל מעבורת-טרק של 6 שעות (שבמקרה הזה אין איפה להשאיר את הציוד המיותר)-מעבורת ואוטובוס לאל צ׳לטן, מסע שבנוסף לטרטור שבו הוא גם עולה איזה 500 שקל.
קיבלתי את האוהל שלי די מאוחר, ועל כן אני וניצן לא הצלחנו להתקדם יותר מדי באותו יום, וכך העברנו את הלילה בנקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו, בפיסת השטח הכי מפוצצת קוצים שראיתי בחיי (יש רגעים בחיים שבהם לא שווה להיות בנאדם שלובש אך ורק סנדלי שורש וג׳ינס קצר). כיף.
24/1 - נקודה סתמית על הקראטרה, 7 ק״מ מוייה קסטייו עד פורטו טרנקילו:
התמקמנו בבוקר על ה״כביש״, ולאחר שעתיים של חושך תפסנו ג׳קפוט לפורטו טרנקילו, היעד הבא שלנו.
בשלב הזה כבר הבנתי שיש לי את מה שנקרא ״אצבע זהב״, כי בתכלס חוץ מהיום הראשון לא קרא שלא הגעתי ליעד היומי שלי.
בפורטו טרנקילו התמקמנו בקמפינג ויצאנו לשייט במערות השיש היפייפיות שבאגם ״גנרל קררה״ העצום. בהחלט יופי מהפנט!!
הכרנו במקום 2 צ׳יליאנים שהולכים את כל הקראטרה ברגל, מאד שביליסטי מצידם...
25/1 - פורטו טרנקילו עד קוקריין:
יצאנו בבוקר מהקמפינג והתמקמנו קצת אחרי מתחריינו הישראליים עוד מוייה קסטייו - יוחאי ורועי ביש מזל.
באמת שלא עברו 6 דקות מרגע ההתמקמות, ומשאית שחלפה על פניהם עברה ליד ניצן ונעצרה.
*חוק טרמפים מס׳ 1 - בנות עוצרות יותר טוב טרמפים: אין צורך להרחיב.
למזלם של בישי המזל היו לנהג 4 מקומות (ככה זה שישנים במשאית) מקדימה, וכך יצאנו כולנו לכיוון קוקריין, כאשר יוחאי ורועי ירדו באל מייטן - הצומת ממנה עולים בכביש לצ׳ילה צ׳יקו, במטרה להגיע לשם באותו יום.
הנופים בדרך פשוט עוצרי נשימה!!
אני וניצן ירדנו בקוקריין וישר הלכתי לכספומט כי נשאר לי כלום כסף והייתי צריך את הסכום האסטרונומי בשביל וייה הו׳היגינס, אך לתדהמתי הכספומט לא קיבל את הכרטיס שלי!!!
ניצן כמובן נחלצה לעזרתי, אבל הוא גם לא קיבל את הכרטיס שלה!!!
באמת שזה היה אחד מהרגעים המבאסים שלי בטיול... הבנתי שאחרי טורטל אני יצטרך להסתובב חזרה ולעלות את כל הדרך לצ׳ילה צ׳יקו..
את הלילה העברנו בקוקריין בקמפינג, תו״כ ניצול העובדה שסוףסוף יש מקום עם בשר טרי אחרי מלא ימים ללא חלבון.
26/1 - קוקריין עד טורטל + סופר ג׳קפוט:
אחרי התארגנות והתמקמות הוא הגיע, הטרמפ הכי טוב שהיה לי בקראטרה.
הבנאדם נסע עד הצומת שממנה פונים לטורטל (25 ק״מ מהעיירה)!! והנה מגיע עוד חוק חשוב מאין כמוהו:
*חוק טרמפים מס׳ שנעשרה - גם אחרי שעלית על טרמפ, העבודה לא נגמרה: לעולם אין לדעת עד כמה הבנאדם יפנק אותך אם הוא יהיה מבסוט עליך.
וכך, אחרי שעתיים נסיעה עם ״רנה מלך העולם״, שבהן דיברנו בלי הפסקה (ורק בספרדית!), הוא לא רק שם אותנו בצומת, הוא הכניס אותנו עד טורטל וקבע איתנו כדי להחזיר אותנו לקוקריין!! הבנאדם הוסיף לעצמו 100 ק״מ!!!
מדהים איזה אנשים טובים אפשר למצוא באמצע הדרך...
טיילנו כמה שעות טובות בטורטל, בגשם מעצבן האופייני למקום..
העיירה שוכנת על מפרץ של האוקיינוס, ומה שמיוחד בה זה שאין מדרכות או כבישים - כל הדרכי גישה בעיירה הן על גבי גשרים ומדרגות מעץ!!
פשוט הכל!! ממש מגניב לראות, עיר שלמה מעץ מפוצצת במבוכים של פסרלות.
חזרנו לקוקריין עם מלך העולם, בדיוק בזמן לפני שהקצבייה נסגרת.
27/1 - סיום קלאסי:
כשקמתי בבוקר החלטתי - היום אני בארגנטינה. היום אני אוכל אמפנדס ושותה קילמס. ולא יעזור בית דין.
ניצן לקחה אוטובוס בחזרה לכיוון קווייקי (היא בכלל עשתה קראטרה מדרום לצפון), ואני התמקמתי לי לבדי ביציאה מהעיר.
כעבור שעה כבר תפסתי טרמפ שהוריד אותי באל מייטן, ושם כעבור 5 דקות תפסתי עוד אחד שהוריד אותי קצת אחרי ב״גואדל״. הרגשתי על הגל!! ארגנטינה קרובה מתמיד.
בגואדל פגשתי 3 מתחרים צ׳יליאנים - אמא ושני אחים, והבהרתי להם כמובן שהם עולים על טרמפ לפני ובכלל הסתחבקתי איתם. אחרי כמה זמן תפסנו ארבעתנו טרמפ עם טנדר (אני כמובן הייתי צריך לקפוא מאחורה) וירדנו בכפר בשם מיין גרנדה.
כשירדנו הבחנתי מרחוק בשישה אנשים יושבים על הצד הנגדי של הכביש.
אמרתי לעצמי - בטוח ישראלים, מתחילים קראטרה מדרום לצפון, אני יכול להתפזם עליהם עם חוקי הטרמפים הגאוניים שלי.
אבל אחרי שכבר התקרבתי חשכו עיני, כי אותם ישראלים היו לא אחרים מרועי ויוחאי ביש מזל ויונתן קרמיט!!!!
חשבתי שאני עומד לבכות!!! ״מה אתם עושים פה?!״ שאלתי בתדהמה, והם אמרו לי שהם מחכים בנקודה הזאת כבר שלושה ימים!!!
״אבל אני רוצה להגיע היום לארגנטינה!!״, אמרתי, מנסה לא להישמע כמו מרקו רוסי, והם ענו לי בתגובה שאני חיי בסרט.
בשלב הזה היינו עשרה אנשים שמנסים לתפוס טרמפ בנקודה שעוברת בה (והפעם אני נשבע שאני לא מגזים) מכונית אחת בשעה!!!
האוטובוס הבא לצ׳ילה צ׳יקו היה מתוכנן רק לעוד כמה ימים!!
ניסינו להתארגן על מישהו מהכפר שיקח אותנו לצ׳ילה צ׳יקו (80 ק״מ ממיין גרנדה) בתשלום, אך בחור הזה היה רק בחור אחד עם מכונית מספיק גדולה והוא לא התלהב מהעניין.
אחרי שעתיים במקום המזויע הזה, המצב נראה אבוד, אבל בי נשבעתי שהיום אני יאכל אמפנדס, אז פשוט לקחתי את עצמי והתחלתי ללכת לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (קיבלתי ברגע הזה את הכינוי החצי מלגלג חצי מעריץ ״סופר מוצ׳ילר״, אני אישית מעדיף את הכינוי ״חושב עם הקיבה״).
לא יודע מה חשבתי שזה יתן לי (כי 80 ק״מ זה בסופו של דבר די הרבה אם אתה לא כלי רכב ממונע) אבל הסקתי כי אפילו אם זה יעלה לי את הסיכוי בחצי אחוז (שיטת הניקוז עובדת גם עם הליכה), זה עדיף מלחכות במקום הנאחס ההוא.
אבל אחרי שכבר התקרבתי חשכו עיני, כי אותם ישראלים היו לא אחרים מרועי ויוחאי ביש מזל ויונתן קרמיט!!!!
חשבתי שאני עומד לבכות!!! ״מה אתם עושים פה?!״ שאלתי בתדהמה, והם אמרו לי שהם מחכים בנקודה הזאת כבר שלושה ימים!!!
״אבל אני רוצה להגיע היום לארגנטינה!!״, אמרתי, מנסה לא להישמע כמו מרקו רוסי, והם ענו לי בתגובה שאני חיי בסרט.
בשלב הזה היינו עשרה אנשים שמנסים לתפוס טרמפ בנקודה שעוברת בה (והפעם אני נשבע שאני לא מגזים) מכונית אחת בשעה!!!
האוטובוס הבא לצ׳ילה צ׳יקו היה מתוכנן רק לעוד כמה ימים!!
ניסינו להתארגן על מישהו מהכפר שיקח אותנו לצ׳ילה צ׳יקו (80 ק״מ ממיין גרנדה) בתשלום, אך בחור הזה היה רק בחור אחד עם מכונית מספיק גדולה והוא לא התלהב מהעניין.
אחרי שעתיים במקום המזויע הזה, המצב נראה אבוד, אבל בי נשבעתי שהיום אני יאכל אמפנדס, אז פשוט לקחתי את עצמי והתחלתי ללכת לכיוון צ׳ילה צ׳יקו (קיבלתי ברגע הזה את הכינוי החצי מלגלג חצי מעריץ ״סופר מוצ׳ילר״, אני אישית מעדיף את הכינוי ״חושב עם הקיבה״).
לא יודע מה חשבתי שזה יתן לי (כי 80 ק״מ זה בסופו של דבר די הרבה אם אתה לא כלי רכב ממונע) אבל הסקתי כי אפילו אם זה יעלה לי את הסיכוי בחצי אחוז (שיטת הניקוז עובדת גם עם הליכה), זה עדיף מלחכות במקום הנאחס ההוא.
ואז, אחרי שעתיים של הליכה, ראיתי פתאום נקודה קדושה מתחת לעץ.
לא יודע מה גרם לי לראות את האור שבנקודה הזאת (בתכלס הייתי צריך לעצור להשתין), אבל כשהגעתי לשם הורדתי את המוצ׳ילה והכרזתי בקול (ואני מזכיר לכם שהייתי לבד לחלוטין, רק שתבינו כמה בנאדם יכול להתחרפן מתפיסת טרמפים) ״כאן זה מסתיים!! כאן יהיה הטרמפ האחרון שלי בקראטרה!!״, מנסה לסגל לעצמי את הקול של ג׳רארד באטלר בסרט ״300״, ואז, בשניה שסיימתי להשתין, הסתובבתי, ואת מי אני רואה מולי?!? - מכונית ובה המשפחה הצ׳יליאנית שהתחרתה איתי על טרמפים. קרוב משפחה שלהם בא לקחת אותם לצ׳ילה צ׳יקו.
אפילו לא הייתי צריך להרים את אצבע הזהב שלי, הם עצרו לי ושמחו להצטופף בשבילי במכונית הפצפונת שלהם.
הגעתי לצ׳ילה צ׳יקו, ומשם הלכתי ברגל 7 ק״מ עד הגבול, מספיק לעבור ממש כמה דקות לפני שהוא נסגר, ונכנסתי לעיירה הארגנטינאית ״לוס אנטיגוס״, שם חגגתי את הסיום המושלם בתריסר אמפנדס, ליטר קילמס, ושמחה אמיתית בלב.
הקראטרה אוסטראל הייתה באמת אחת החוויות המיוחדות שהיו לי, והרבה מעבר למקומות והנופים המדהימים שראיתי בדרך..
ביום שלמחרת כבר עליתי על אוטובוס לאל צ׳לטן..
ונסיים בתודה ל4 משאיות,ל5 פרייווטים,ל16 טנדרים, לזוג רגליי הנהדרות, ל25 נהגים אדיבים, להוריי שהביאוני עד הלום, לכביש אחד עם טונות של עפר, ובעיקר לבוהן אחת מזהב טהור שאי אפשר לעמוד בפניה..
וגם תודה לך - החולה בנפש שהצליח לקרוא את הכל.
להתראות עד הפעם הבאה,
Adi "Horo Dedo" GIladi
 |
| הקרחון התלוי, פארק קואלט |
 |
| סרו קסטייו |
 |
| מערות השיש בריו טרנקילו |
 |
| רחוב טיפוסי בטורטל |
 |
| טרמפ על גג של משאית מפוטלפו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה