בוליביה: הפסקונת קצרה בסנטה קרוז.

״Hablo mucho, entiendo poco״ (משפט המפתח החדש שלי).

מיאאררררדה!!

מה קורה איתכם אנשים?!

איך עברה תקופת המבחנים??

איך הולך בעבודה?!

והכי חשוב - איך הייתה העד-לא-ידע???

לפני כ3 שבועות לערך נחתתי בבוליביה, לאחר התכלבות חסרת הומניות בטרמינל הגרוע עד בזיוני של בואנוס איירס, שבו לא שמעו על המונחים ״שמירת חפצים״ ו״קידמה״.

כבר ביציאה מהמטוס לביקורת דרכונים, יכולתי לתת למקום את התואר המתבקש והמאד אסוציאטיבי להודו-

שכונה.

קשה למצוא תיאור טוב מזה.

שדה התעופה הגדול ביותר בבוליביה ואין אפילו מסוע למזוודות, הבנאדם בא וזורק אותן פנימה.

7 טפסים שצריך למלא, 4 תורים לעמדות שונות שחותכים אחד את השני, ו0 אנשים שיודעים לענות לך על איזשהי שאלה.

עברתי סוףסוף את מסלול המכשולים המטופש ויצאתי אל תחילתו של הפרק השני בטיול שלי.

סנטה קרוז - התאקלמות קצרה במדינה חדשה:

אז מהשדה תעופה לקחתי אוטובוס מקומי לכיוון מרכז העיר...

סנטה קרוז בנויה בצורה טיפה מוזרה, כך שיש את מרכז העיר (שם ממוקמים רוב ההוסטלים/שווקים/וכו׳) שבנוי כעיגול ומסביבו עוד 2 מעגלים חיצוניים, בקיצור העיר עגולה.

כשירדתי ממש על המעגל החיצוני מהאוטובוס, הנהג לא טרח להזהיר אותי לגבי מה שמחכה לי בפנים...

קרנבל, בסנטה קרנבל, אם שמת בגדים שאתה אוהב - חבל:

מרגע הכניסה למרכז לא יכולתי לעבור מטר בלי שישפריצו עלי מים, קצף, או במקרה הגרוע ביותר - צבע.

לילדים המקומיים פשוט לא היה אכפת שאני עם התיקים שלי עלי ונטול הגנה לחלוטין, גם בקשותיי החוזרות ונשנות לרחמים לא עזרו, הם פשוט באו אלי בפנים והשפריצו עלי מכל הבא ליד.

כשהגעתי להוסטל המוצ׳ילה שלי הייתה כבר חצי סגולה, כמו הבגדים שלי (שהצבע לא ירד מהם לעולם) והעור שלי (שלקח בערך שבוע עד שכל הצבע ירד ממנו)...

בעצם כל 4 הימים הראשונים בסנטה קרוז היו הליכה בתוך שדה קרב (מיותר לציין שהבגדים שאיתם הגעתי היו הבגדים היחידים שלבשתי עד לסוף הקרנבל), מה גם שהעיר הייתה שונה לחלוטין בגלל שרוב החנויות היו סגורות.

אז מה בעצם עשיתי כל כך הרבה זמן בסנטה קרוז? שימו לב להפתעה שאני עומד להנחית עליכם -

פוקר:

סוף כל סוף הגעתי לעיר שבה אני יכול לשחק בקזינו פוקר על איזה בליינדים שאני רוצה, כמה זמן שאני רוצה, אפילו על איזה מטבע שאני רוצה (בבוליביה הדולר משמעותי אפילו יותר מהמטבע המקומי), וכל זה מול שחקנים בינוניים מינוס שנותנים את כספם בשמחה למוצ׳ילר העני.

אמנם בוליביה היא מדינת עולם שלישי, אבל לפחות בדבר אחד היא הרבה יותר מתקדמת ונאורה ממדינת ישראל וזה בהבנה כי פוקר הוא המשחק הטוב ביותר שקיים.

בשל החסך העצום שיש לי מפוקר בישראל, העייפות המצטברת שלי מההתרוצצויות בפטגוניה וכאב הבטן הפטאלי שקיבלתי אחרי יומיים בעיר - החלטתי להישאר בעיר תקופה ארוכה ולשחק.

הלו״ז שלי התהפך לחלוטין, עברתי לישון בין השעות 8 בבוקר ל16:00, וביליתי את רוב השעות שלי ביום בקזינו.

הסצנה שם כל כך חזקה ברמה שיש להם מועדון חברים (שכמו שאתם מכירים אותי גם נרשמתי אליו), וטורנירים עם ניקוד שקורים פעם בשבוע, שהמנצח בהם בסוף החודש מקבל גביע ומדפיסים פוסטר עצום עם התמונה שלו (למרות שסיימתי מקום ראשון בטורניר, היה כבר מוגזם להישאר את כל מרץ בסנטה קרוז רק בשביל להבטיח לעצמי פוסטר :)) ).

*מספר דברים שיכולים לקרות רק בשולחן פוקר בבוליביה:

- באותו שולחן יחד איתך יושבים אמא, הבן שלה, הבן השני שלה, הבת שלה והחבר של הבת שלה. כן, חצי מהשחקנים בשולחן לא מעלים אחד על השני - פייר!

- תשמע באותו שולחן ספרדית, פורטוגזית, פלמית, אנגלית, ונכון לשבועות האחרונים גם עברית...

- הדילר לוקח מהקופה טיפים על דעת עצמו.

- יש באותה יד לשחקן אחד AA, לשני KK, לשלישי QQ ולרביעי זוג ג׳וקר.

- אנשים ישוו ה-כ-ל עם יציאה לפלאש, גם אם העלת 1000 על קופה של 100.

- בנאדם שצמוד לבקבוק בירה ישווה אול אין עם כלום, ינצח עם ראנר ראנר, ויקום מהשולחן כי הוא בכלל לא הבין שהוא ניצח, הוא בכלל לא יודע את החוקים של המשחק וסתם נמאס לו מבלאק ג׳ק.

אפשר לסכם את חוויית הפוקר כמעשירה (מכל הבחינות), ובהחלט תורמת לקידום אחת המטרות של בוליביה - הימנעות מביקור בכספומטים :)

אנקדוטות וסיפורים שונים מה3 שעות ביום בהם לא ישנתי או שיחקתי (אין רצף כרונולוגי, תחבירי או רעיוני):

- בהוסטל שבו ישנתי חי לו טוקן, שהוא בערך החיה היפה ביותר שראיתי בחיים, נראה כמו בובה וכל היום מדלג בין אורחי ההוסטל ותר אחרי פירורי לחם.

- באותו הוסטל יש גם ארוחת בוקר מפחידה (הייתי אוכל אותה לפני השינה), שבה בדרך כלל הייתי מעמיס על הצלחת באזור הקילו-קילו וחצי של מנגו.

יום אחד באה אלי אשה זקנה וממורמרת על החיים ואמרה לי (באנגלית צחה): ״למה אתה לוקח כל כך הרבה ולא משאיר לאחרים?״. אחרי שניסיתי להסביר לה שיש עוד מנגו במקרר והאבסה היא אחת מהעקרונות עליהם הומצא ה״בופה״ מלחתחילה, היא אמרה לי את המשפט הבא: ״הסתכלתי עליך אוכל ואין לך נימוסים, זהו מקום רק לאנשים מחונכים״. זה היה הקטע שבו הסתובבתי והלכתי (לאחר מכן היא הלכה ״להגיד״ אותי לצוות של המקום והם כמעט השתינו לה מצחוק בפנים).

- אני הולך לי בהוסטל ופתאום שומע מישהו מכריז ״אדון גלעדי״. לאחר 2 שניות שבהן אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הצגתי את עצמי פה בשם משפחה שלי, אני מסתובב ורואה את טלמה! איזה צחוקים!

- המוניות פה הן בעצם רכב פרטי שמחליט להשלים הכנסה, אז הוא קונה בסופר מדבקה/נורה שכתוב עליה ״Taxi" ומתפקד כמונית לכל דבר.

בעצם, רוב הרכבים פה הם מוניות!!!

 - במהלך השהות שלי ניסיתי גם הוסטל אחר (בית הטוקן היה יקר פצצות), אצל קשישה אחת בת איזה 100. בכל יום מחדש הייתי צריך לשכנע אותה שאני כבר ישן אצלה בהוסטל כי היא פשוט לא זכרה אותי, זאת למרות העובדה שהייתי הלקוח היחיד במקום.

אחרי מספר ימים בהם מאסתי מלחכות שעתיים במצטבר ביום ליד השער, חזרתי לטוקן.

- האוכל פה פשוט מצוין! רוב הזמן התמקדתי בפיצה, סטייקים ואוכל מקסיקני. באופן כללי הכל פה על טהרת השמן...

המחירים פה זולים באופן משמעותי מארגנצ׳ילה, מה שמאפשר לחיות טוב ולהפסיק עם הקטע המעיק של לבשל.

- ישראלי אחד מההוסטל נכנס לכלא הבוליביאני על זה שהוא גנב מנגו מהמקרר!!!

- באחד הערבים האחרונים בעיר פגשתי ישראלי שעבד לפני הטיול כטבח בדיקסי וקיבלתי את המתכון!!!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אחרי שבועיים וחצי בסנטה קרוז, קצת נמאס לי מההפסקה, אז חתכתי עם טלמה וחברותיה תום וענבר, ל״בירת התיירות״ - סמאיפטה.

סמאיפטה - פול ביתוש:

אז נסענו לנו לסמאיפטה, נסיעה של 3 שעות במונית (במחיר בדיחה) בדרכים הרריות שהוציאו אותי קצת מהראש של סנטה קרוז והחזירו אותי להרגשה של טיול..

התמקמנו בהוסטל בוליביאני טיפוסי, עם מים קפואים וחדרים בלי מאוורר, הוסטל שבו מקבלי ההחלטות העיקריים הם היתושים שתוקפים אותך בין אם אתה אשכנזי/מזרחי/מעורב, ובין אם אתה ישן/ער/מתעפץ. אתה נעקץ כל הזמן.

פעילויות מסמאיפטה:

 - "fuerte" - אתר שרידים של האינקה שממוקם חצי שעה מהכפר, מאד מעניין רק חבל שלא היה להם מדריך לספק לנו ונאלצנו להסתפק בברושור כדי לקבל מידע.

- פארק ״אמבורו״- יצאנו לטיול חד יומי בפארק, בחלק שמתחיל מלגונה ״וולקן״ ונגמר בכפר ברמחו.

המדריכה שלקחה אותנו הייתה מחוץ לעניינים בקטע אחר ועשתה סירקולים בשטח ללא כל קשר לכיוון או לטופוגרפיה.

- ה״רפוחיו״ - שקר כלשהו שמצטייר כגן חיות, אך בפועל מדובר בחצר עם 2 כלובים ו5 קופים.

- אכילה, שתיה, מריחת אלתוש, שינה בין זמזום לזמזום.

לאחר מכן חזרנו לסנטה קרוז, שם העברתי יומיים נוספים, ולקחתי אוטובוס לסוקרה עם צור עוף מרק שבדיוק הגיע מברזיל.

אז נובמוס עד המייל הבא,

שיהיה לכולם המשך חגים מצוינים,

Wem pem pem Buenos días izquierda derecha.

פארק אמבורו

fuerte - שרידי אינקה ליד סמאיפטה