יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

ארגנטינה: שבוע ראשון - בואנוס איירס ורוסאריו.

״דלה דלה דלה דלה או״ (השחקן ה-12 של בוקה, באחד מביצועיהם רבי המלל והמשמעות).


הי. 
נפתח בזה שאני מאד שמח לחזור למסורת המיילים (שמתם לב לזה שמספיק שעשית משהו פעם אחת וכבר אפשר לקרוא לו מסורת?), אני מקווה שאתם מוכנים עם הפלאפון של הרופא עיניים בחיוג מקוצר כי כרגיל זה עומד להיות ארוך. ומייגע.
אני מתנצל מראש בפני כל הקוראים שלא התמזל מזלם ונולדו במקום שהוא לא גני תקוה, חלק מהביטויים/אנלוגיות/מטאפורות/שלל פיגורים שכליים לא יהיו מובנים לכם, אנא פסחו על קטעים אלו בהבנה תו״כ דכאון עמוק על היותכם תושבים של מקום שולי בעולם.
ולסיום, אני מתנצל בפני אלו שקוראים את זה בין פרק בסוציולוגיה לתרגיל בפיסיקה, אני יודע שאני זורע לכם מלח על הפצעים, אבל כל הזין. :)

אפשר להתחיל.

המראה, נחיתה, ומה שבינהם:

יצאתי לי ב2 בלילה מהבית, שבור מהass יש לציין, בלוייתה של דודו הקטן אל נתב״ג.
רק נעמדתי בתור לבידוק בטחוני ראשוני והמנהלת משמרת החליטה להשתמש בי ב״תרגיל״ שהיא עושה לעובדים שלה, והחליפה את הדרכון שלי עם מישהו אחר. 
אני זרמתי עם העניין וכשהגעתי לבודקת והיא שאלה אותי ״מאיר?״ אמרתי כן והמשכתי להתעייף לי לתומי. הסתומה העבירה אותי! מה אני נראה לך כמו מאיר מרחובות? שמת לב לזה שיש חלק משמעותי בדרכון שנקרא ״תמונה״?
האחראית משמרת התחילה לצעוק עליה ונהיה לי קצת לא נעים....
מה יצא לי מזה? עברתי בתור המהיר לצ׳ק אין, וקיבלתי לא פחות ממקום ליד הדלת חירום במטוס!!! איזה כיף!!
הטיסה, הרבה בזכות המיקום הטקטי, עברה בשלום, על אף העובדה שאיבריה היא חברת תעופה גרועה למדי, שהטייסים שלה גרועים למדי, הארוחות שלה גרועות למדי, והסרטים.... הסרטים חרא. 
ברוב טפשותי ארזתי בתיק את השמן התאילנדי לשרירים תפוסים שקיבלתי בבנקוק אחרי מקרה קפיצת הצוק הרשלנית, וכשחיכיתי לתיק שיגיע במסוע, זיהיתי אותו לפי הריח החריף (כמו בנגיי, רק משמעותית יותר חזק) שנוצר עקב התפוצצות הבקבוק בתוך התיק. כיייייף!

בואנוס איירס - כשלונדון פגשה את תל אביב במאפיה רנדומלית באור יהודה:

התאפסתי עם עוד 3 בנות (גליה חכו לי והתיכוניסטיות) על מונית, וביחד נסענו לאסטוריל, הוסטל במרכז בואנוס איירס.
עוד בישראל, כשהתקשרתי לשריין מקום בהוסטל, ענה לי בחור בשם חואן שכביכול מדבר עברית שוטפת וסגר איתי את השיחה ב״סגור כפרה״. כנראה שהייתי צריך להטיל ספק באמינות המשפט, כי כשהגעתי להוסטל לא הייתה שום וכלום הזמנה על שמי. למזלי עכשיו זה ממש לא העונה פה, אז הייתה לי מיטה פנויה...
למרות העובדה שזאת לא העונה, המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ בישראלים!!! לפחות 30!! לא רוצה לדעת מה קורה שם עוד חודשיים...
סגרתי את היום באמפנדה (סמבוסק ארגנטינאי מדהים למאכל, שמן הסתם יהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה הקולינרית בהמשך הטיול) בפיצריה מתחת להוסטל, וחתכתי לישון את הלילה הראשון שלי בטיול.

(מעכשיו, בנוהל, אין שום רצף כרונולוגי בין האירועים המתוארים)

העיר:
בואנוס איירס זה אירופה לכל דבר. בניינים עצומים, מותגים, רכבת תחתית, כל מה שמצפים למצוא בלונדון, ניו יורק, או תל אביב (חוץ מהרכבת כמובן).
את רוב הזמן העברנו בטיולים רוויי קילומטרים בשלל איזורי העיר:
אונסה - שכונה יהודית שאליה הגענו למטרה שתתואר בסיפור על המשחק של בוקה.
פלרמו - שכונה יפה שבה ביקרנו בגן חיות (אל תשאלו אותי למה הלכתי לגן חיות בארגנטינה - אין לי תשובה לזה).
ריקולוטה - שוק נחמד, ובית הקברות הכי מרשים שראיתי בחיים שלי, כל קבר הוא בעצם מבנה של איזה 3 מטר שנראה כמו כנסיה. הכניסה (לקבר, לא לבית קברות) היא לעשירים בלבד מן הסתם.
בוקה - השכונה המפורסמת בצבעוניות שלה ובפשע שלה, מפוצצת בבניינים שבעליהם החליטו לסייד אותם בצבע הראשון שעמד לרשותם, מייצר אוירה חצי יפואית-חצי מצעד הגאווה. כחלק מהסיור בשכונה, ביקרנו גם באצטדיון הבונבונירה הנהדר.

ההסתובבויות בעיר היו ארוכות, ומאד איטיות, לאור העובדה שרוב הזמן הסתובבנו בחבורה של 8 אנשים (ניתן להם כבוד - עמרי ארטואה, סיון ושם טוב התיכוניסטיות, תומר, סער ואלירן הרשל״צים ושיר הגנובה).
צריך גם לציין שהמחירים פה מאד מאד יקרים, ולא רק בהשוואה להודו... 

הארגנטינאים:
העם הארנטינאי מאד חביב ומסביר פנים. רק מה? לא חוכמה להסביר פנים כשאתה לא יודע להסביר מילים, האנשים פה לא יודעים אנגלית בשיט!! בקטע מוגזם!! אני מודה שחשבתי שכל הסיפורים של החבר׳ה מופרזים, אבל כל מילה אמת, הם פשוט לא יודעים אנגלית, ובואו נגיד שהספרדית שלי עדיין לא הגיעה מעבר לרמה של לשאול איך מגיעים לסופרמרקט.
מעבר לעובדה שהם חסרים ביכולת הביטוי הבינלאומית המקובלת, יש להם מאפיין שאני מאד אוהב, שימו לב להפתעה שעומדת להגיע:

בשר:
איזה כיף.
פשוט בכל מקום יש בשר במחירים מאד נמוכים (קילו אנטריקוט בקצביה 40 שקל), מה שאוטומטית מביא אותך לארוחות עם סטייקים במשקל מינימלי של 700 גרם.
חוצמזה יש להם אמפנדס, שחוץ ממדהים אין לי מה להגיד על זה.

הוסטלים:
ההוסטלים, לעומת הגסט האוסים אליהם כבר התרגלתי, הם שונים לגמרי.
מצד אחד הרמה שלהם הרבה יותר גבוהה - סלון מאובזר, מים חמים באופן קבוע, wi-fi (שזה קטע היסטרי הרבה מעבר להוסטלים, בכל נקודה נתונה בעיר יש לפחות 7 רשתות, נראה לי שאפילו הרמזורים משדרים wi-fi). 
מצד שני - החדרים (לפחות אלו שהמטייל הממוצע יכול להרשות לעצמו) הם בdorms, שזה אומר לחלוק חדר עם עוד 7-9 אנשים (ולא תמיד האנשים האלה חיים באותם שעות כמוך).

אבל כל אלו היו תיאורי סרק לדברים ארעיים ושוליים לעומת הדבר החשוב ביותר שעשיתי בבואנוס איירס: 

בוקה vs רפאלה:
עוד בישראל התחלתי לברר על איך משיגים כרטיסים למשחק... מאז שריבר ירדה ליגה, המשחק הכי טוב שאפשר להגיע אליו הוא משחק האליפות, ועל כן היה לי ברור שאני הולך אליו ויהי מה.
המחירים באינטרנט היו ממש יקרים אז החלטתי לחכות עם זה לכשאני יגיע לבואנוס איירס...
ביום שישי אני ועמרי ארטואה (שנקרא כך, דרך אגב, עקב השתתפותו בתחרות הבינלאומית של מזיגת סטלה ארטואה, שהתקיימה כמה ימים קודם בבואנוס איירס) שמענו מישראלי רנדומלי שאין לי מושג מה שמו שאפשר למצוא כרטיסים למשחק בזול אצל ״עובדיה מהפיצה״. איזה עובדיה? איזה פיצה? אין איש יודע. אותו ישראלי הועיל בטובו לצמצם לי את טווח החיפוש בכך שהוסיף שהפיצה היא בשכונת אונסה. 
יש! עכשיו במקום לחפש ב1000 פיצריות בבואנוס איירס, אני צריך לחפש רק ב200 שנמצאות באונסה! ( *כל דבר שישראלי מספר לך פה צריך לקחת בע״מ).
נסענו לשם, עמוסים בספק רב על כך שבאמת נמצא את אדון עובדיה המסתורי, אך להפתעתנו הרבה בעודנו יושבים על אמפנדה אחרי שעתיים של תשאולים והתרוצצויות בין פיצוצאים ודוסים אקראיים, המוכרת אמרה שהיא יודעת מי מוכר כרטיסים למשחק - בחור בשם אוסבלדו שעובד בפיצריה ממול. כשהלכנו לפיצה גילינו שאדון אוסבלדו הוא עובדיה! ושאין לו שום כרטיסים.
 בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי לקנות במשרדי הכרטיסים השונים, כי הכל כבר אזל, אך במוצאי שבת אדון עובדיה (שלימים יקרא ״עובדיה קומבינות״) אמר לנו שהוא יכול להכניס אותנו בקומבינה עם מישהו שהוא מכיר מהאצטדיון (בתשלום כמובן). לאור מצבנו חסר הכרטיס זרמנו עם העניין, וביום ראשון נסענו עם עובדיה ואחיין שלו למשחק.
בתור התחלה, עובדיה שיחד את מעגל השוטרים הראשון בבקבוק קולה, והם העבירו אותנו (הדברים עובדים פה בדומה לתאורית השווארמה, רק עם פרה במקום תרנגול הודו).
לאחר מכן, כמו שעובדיה אמר, בא מישהו מעובדי האצטדיון ופשוט הכניס אותנו למשחק לאחר שעובדיה שם בידו סטפה יפה של פזואים. אחחח איזה עולם מושחת!
המשחק עצמו היה אחת החוויות המדהימות, אוירה מחשמלת בזכות הקהל המטורף, האצטדיון המדהים (הבונבוניירה אצטדיון ממש גבוה, מה שיוצר אקוסטיקה מפחידה) והאביזרים המיוחדים (קונפטי ברמה גבוהה, והדגל הכי גדול שראיתי בחיים שלי).
מבחינת רמת כדורגל היה חצי כוח, נגמר 3-2 לבוקה (מה שאיפשר לנו לחזור בבטחה להוסטל, הפסד היה מסכן את המשך חיינו באופן משמעותי), סה״כ אפשר לסכם את החוויה כמכוננת וקריטית לכל מי שאוהב כדורגל.


אחרי 5 לילות בבואנוס, נסענו אני ועמרי לעיר הולדתם של ארנסטו צ׳ה גווארה והוד גדולתו ליונל מסי - רוסאריו, בנסיעת אוטובוס קצרה ויקרה (110 שקל על 4 שעות!!!).

רוסאריו - הגזמתם בתיאורים + צניחה חופשית זה מדהים:

אני די אהבתי את רוסאריו..
למרות היותו עיר, למקום הזה יש קצב ואוירה הרבה יותר רגועים, במיוחד בהשוואה לבואנוס איירס. 
כמעט כל הרחובות בעיר מסודרים בשתי וערב עם בלוקים שווים לחלוטין, ובדומה לבואנוס הכבישים הם חד סטריים.
ביום אחרי שהגענו שכרנו אופניים ותפרנו  את רוב שטח העיר (40 ק״מ נסיעה, כבוד!)..
אני חייב לציין פה שכל התיאורים שקיבלתי על הבנות של רוסאריו הם מוגזמים ולא מחויבים למציאות!! הבנות של ישראל משמעותית יותר יפות.
הכרנו כמה חברה בהוסטל שלנו, וביחד איתם עשינו את הדבר הכי כיף שעשיתי אי פעם -

צניחה חופשית:
נסענו לעיר canana the gomes במרחק 40 דקות מרוסאריו, לאתר צניחה חופשית..
אין דברים כאלה!! 30 שניות של טירוף, אתה מרגיש כמו ציפור ואז הופ! נפתח המצנח והולכות לך הביצים. איזה כואב!!!  בשורה התחתונה זה הדבר הכי שווה שעשיתי...
אחת שקפצה אחרי (טל looney-jew) לא הקשיבה להוראות של המדריך ופרפרה באויר, ובגלל זה המצנח נפתח לא טוב ושרט למדריך את האמא של הצוואר.. מהרגע שהם נחתו הוא רק קילל אותה (בספרדית ואנגלית כאחד) וזה נתן סיום משעשע ליום.
באותו יום גם קרה מקרה לא הגיוני בעליל-

מקרה הכרטיס אשראי:
מי שמכיר אותי מעל יום כנראה יודע, שאני לא נוטה לאבד דברים.. זה פשוט לא קורה לי! (מטעמי פנאטיות בעיקר). 
אבל כשזה כבר קורה, זאת מלחמת חורמה!!
אחרי שחזרנו מהצניחה אני בא לפתוח את הארנק (חיייב איזו אמפנדה) ומגלה שהכרטיס אשראי לא שם! אני מתחיל לחפש עד שבשלב מסוים הפכתי את כל המיטות בחדר, ושניה לפני שאני מתקשר לבטל את הכרטיס אני מוצא אותו מתחת למיטה (יש לציין שאין שום דרך פיזיקלית או מתמטית בה הכרטיס יכל להגיע לשם).
מבסוט על כך שאני לא צריך להסתבך עם נסיעות לא מתוכננות כדי לארגן כרטיס אשראי חדש, הלכתי לתת איזו אמפנדה ומשם ישר למשוך כסף, וכשחזרתי להוסטל גיליתי ששוב איבדתי את הכרטיס!!!
כמה נכה אפשר להיות?????
הפעם חיפשתי בחדר עד לרמת הפיכת הבלטות, ואחרי שכבר חזרתי לכספומט וראיתי שהוא לא שם ועברתי כבר את השעתיים חיפושים, החלטתי לוותר וביקשתי מג'וד שיקפיט את הכרטיס, משלים עם העובדה שאיזה ארגנטינאי בטח חוגג לי על הכרטיס כמו מאניק...
יום אחרי בעודי משוטט בפייסבוק אני רואה הודעה ממישהו בשם בריאן שאומר שהוא מצא את הכרטיס שלי!!!
חצי מאושר חצי בהלם הלכתי לאן שהוא אמר ולקחתי את הכרטיס... מסתבר שיש אנשים טובים בעולם!!!
אני מסתכל עכשיו 4 פעמים בשעה לוודא שהכרטיס עדיין אצלי :)


סיכמתי את רוסאריו בביקור בקזינו המקומי העצום עם הפסד של זוג מלכה לשלישיית 8, ויצאתי לדרכי עם עמרי לכיוון מפלי האיגוואסו.


זה הכל! אני יכול לסכם את השבוע וחצי הראשון בארגנטינה כמהנה, טעים ויקר... התכנון הוא כרגע לטייל בצפון ארגנטינה עד תחילת דצמבר, ואז להתחיל לרדת לפטגוניה.

מקווה שאתם חושבים עלי כשאתם נוגסים בסטייק/עושים כלום,

להתראות עד הפעם הבאה!

רונן יעקובי.


תגובה 1:

  1. וואו, איזה יופי העניין עם הכרטיס אשראי, לא להאמין שיש אנשים כאלה.
    למה שילמתם כל כך הרבה על אוטובוס? אולי זה השתנה מאז התקופה שאני ביקרתי על המפה של בואנוס איירס, אבל לא זכורים לי מחירים כאלה.

    השבמחק