יום שני, 16 ביולי 2012

פרו: לימה, מנקורה, וואי ווש והביתה - המייל הארוך והאחרון ביותר.


״רוח גדולה, אולי רק את יכולה, להחזיר הכל להתחלה״ 
וואו, זה נגמר.


* ״תעופי על הטיול שלך!״, אמרה פקצה א׳ לפקצה ב׳, ואני חשבתי לעצמי, מאיפה מגיע כל הרוע הזה?!? הרי המשפט הזה הומצא מלכתחילה ע״י בנות שרצו לדרדר את חברותיהן לעשות דברים שהן יתחרטו עליהם, כדי שאותן בנות יקבלו לגיטימציה לעשות את הדברים האלה בעצמן בהמשך.
למשל:
פקצה א׳: ״יווו איך בא לי על הגלידה הזאת, אני חחחחווולה על החאוחה האלה!, אבל זה מלאאא קלוריות!!״
פקצה ב׳: ״יאלללללה תעופי על הטיול שלך, תפרקי חצי קילו, גם ככה לא רואים כלום עם הסופטשל שאת לובשת!!״ (כן רואים.)
או במקרה הלא פחות נפוץ:
פקצה א׳: ״שמעי אני לא יודעת, הוא מכוער רצח, אבל הוא היחיד שהתחיל איתי כל הערב!!״
פקצה ב׳: ״יאלללללה תעופי על הטיול שלך, שתי עוד בלאדבומב ותשכבי איתו, גם ככה אף אחד לא ידע!!״ (כן יודעים, את ישנה בדורמס.)

פשוט אדם לאדם זאב, או ליתר דיוק, בת לבת - בת זונה.


לימה - פאסו, פאגו, קוואנטו אן אל פוסו?, no voy. :

אז בעודי עף על הטיול שלי, הגעתי עם רימר ואוליבר מאיקה ללימה, בירת המוצ׳יגמבלרים (ובירת פרו), שם נפרדתי מהם בזמן שהם לקחו נסיעת המשך לווארז.
אני לעומתם נשארתי בעיר והתמקמתי בשכונת מירהפלורס, מקום שנראה יותר כמו עיר בירה בארה״ב מאשר בדרום אמריקה.
הכל מפוצץ במותגים, רשתות גדולות, והמון, המון, המון קזינואים.
מספר הימים שהעברתי בעיר נוצלו למספר מטרות:

הפתעה:
פוקר.
סוףסוף הגעתי לקזינו ברמה, כזה שמגיש לך ארוחות מלאות בחינם לשולחן, ואף משקאות אלכוהולים במידה ואתה דביל ומוכן לשחק פוקר שיכור.
לצערי, הבליינדים הנמוכים ביותר היו 5 סול (מקביל ל2 דולר BB), מה שאומר ששיחקתי בשולחנות שהם קצת מעבר לרמה שלי, דבר שהוביל לכך שיצאתי מלימה בלי רווח בכלל (דבר שעדיין בהחלט עדיף על לצאת במינוס).
אבל חוויה כיפית לשחק עם אנשים שזה באמת המקצוע שלהם.

כדורגל:
כחלק מההכנה הנפשית לחג הקרב ובא, הלכתי עם חבורת בית הכרם למשחק הבית של פרו נגד קולומביה, כחלק ממוקדמות המונדיאל, משחק עם הרבה אוירה שנהנתי בו מאד למרות שפרו הפסידה ולמרות שכל האוהדים לבשו את הצבעים הכי נוראיים שאפשר ללבוש (אדום-לבן, למקרה שאתם לא מחוברים).

לוגיסטיקה:
מספר ימים בעיר גדולה זאת אחלה הזדמנות להעמיס כמויות גדולות של אוכל במסעדות אכול כפי יכולתך, להעלות תמונות אחרי מספר חודשים של עצלנות, והכי חשוב, סוףסוף למצוא פתרון אמיתי למוצ׳ילה הגמורה שלי - פשוט החליפו לי אותה לחדשה בשירות לקוחות של אוספריי. יבורך הוגה רעיון האחריות על מוצר!

אז אחרי ניצול הזמן היעיל שלי בעיר, המשכתי באוטובוס מפנק עם wi-fi (נ.ב, בלימה לכל חברת אוטובוס יש בניין משלה, וכל תהליך העליה לאוטובוס הוא כמו בשדה תעופה) לכיוון צפון פרו, לעיירת החוף מנקורה.

מנקורה - חג שמח:

עם כל האהבה שלי לטיולים והרצון לראות דברים חדשים, עדיין אין דבר שמשתווה להרגשה של לפרוק את המוצ׳ילה שלך בחדר, ולדעת שאתה לא אורז אותה מחדש ב3 שבועות הקרובים.
סוףסוף הגעתי למקום שאני מתכנן להישאר בו (או כמו שכל החיים בסרט שחושבים שטיול בחו״ל זה טירונות נוהגים להגיד - ״להיתקע בו״) כמות זמן סבירה.. את 24 הלילות (בהוסטל לוקי המפורסם) האלה שריינתי עוד כשהייתי בלה פז, כי כבר ידעתי שבמהלך החג אין לי כוונה לזוז לשום מקום.

8.6 - כניסת החג - פולין בתיקו מאכזב ורוסיה מזיינת את צ׳כיה:
אני מתחיל לייצר לי סדר יום (ביחד עם חבריי יהב ״אני אוהב אותה״ ונועה הארלם) שכולל השכמה ב10:30, משחק ראשון ב11, הפסקת צהריים בבריכה, משחק שני ב13:45, ארוחת צהריים ב16:00 באחד מהmenuים באיזור, ריצה בערב על חוף הים (כן, אתם קוראים נכון, התחלתי לרוץ), ארוחת ערב והעברת שאר הזמן בבר/באחת המרפסות בלוקי.

9.6 - שינוי גישה ליורו:
הולנד הפסידה לדנמרק וגרמה לי להבין שאין לי סיבה לחשוב שהיא בכלל תעלה שלב ושעלי להתמקד בהתערבות ובכדורגל.

11.6 - עוד שינוי גישה ליורו:
שוודיה הפסידו לאוקריינה ובכך הסיכויים שלי בהתערבות ירדו ל0...
אני עושה שיעור ראשון בקורס קייט-סרפינג (מנקורה היא מקום מושלם לספורט הנ״ל בזכות הרוחות המצוינות שלה) עם יהב, שהתחיל ״לעבוד״ כמדריך. 
אוליבר מ״מ הגיע אחרי הוואי ווש והצטרף ללו״ז הסופר אקטיבי של מנקורה.

12.6 - רוסיה 1:1 פולין:
הכנסנו קטע חדש של ללכת לשוק, לקנות לכל אחד דג ענק, ללכת למסעדה ולשלם להם כדי שיכינו לנו אותו + תוספות.
תענוג אדיר שהמשיך מן הסתם כמעט עד סוף השיהות במנקורה, וגם השתדרג לשרימפס וכדומה.

16.6 - יוון וצ׳כיה עלו:
אם מישהו יוכל להסביר לי איך זה קרה אני ישמח ממש.
יש לציין שמהיום הזה התפנו שעתיים ביום כי המשחקים היו רק ב13:45 (המשמעות הייתה כמובן השכמה ב13:00).

19.6 - סוף שלב הבתים:
בגדול אפשר לסכם את תוצאות הבתים (חוץ מהבית של יוון) כחסרי הפתעות.. 
קיבלתי החלטה להתחיל ללמוד לנגן על גיטרה, ומאותו רגע התחלתי להתאמן לפחות שעתיים ביום.
אוליבר עזב לכיוון פנמה, אלון ״רעננה מערב״ ורן׳לה הצטרפו לחבורה ונוסף לכל יום בלו״ז זמן גיטרה שבו בגדול יש רק שיר אחד שמצליחים לנגן בלי הפסקה באמצע (לשעעכ״ב של מאיר שתודה לאל יש בו רק 4 אקורדים).

21-30.6 - שלבי הנוקאאוט:
כמות הריצות ירדה משמעותית, שיעורי קייט-סרפינג נוספים לא עשיתי, השיעמום השתלט לי על החיים, הרבעי גמר היו צפויים, חטפתי כאבי בטן נוראיים (החבר׳ה טענו שזה בגלל אוכל מקולקל, אני עדיין חושב שזה בגלל המשחק של איטליה נגד אנגליה וש0-0 עושה רע לקיבה), הלם קרב אחרי שאיטליה עלתה לגמר (אני ממש שמחתי על זה רק ההפך), יהב ואלון עזבו למונטניטה שבאקוודור, התחלתי להתארגן לעזיבה.

1.7 - ערב חג שיזכר לדורות:
טוב אני מניח שאני לא צריך לתאר לכם מה הלך שם אלא אם כן אתם בחורות ולא ראיתם (והאמת שגם זה הפעם לא תירוץ), חגיגת כדורגל והקלה גדולה על זה שאיטליה לא לקחה בטעות את הגביע.
אני עושה צ׳ק אאוט בלוקי ומוריד סכום בלתי מבוטל של 900 סול (או בעברית - 1350 שקל, סכום שהיה כתוב כבר כמה ימים במחשב בראש טבלת ה״top billed" עם השם שלי ליד מתנוסס בגאווה) ולוקח אוטובוס לילה לטרוחיו.


בהגעה לטרוחיו בבוקר עייף ושבור אני מגלה שהאוטובוס להוארז יוצא רק בלילה, ועקב העצלות והעייפות אני מחליט להעביר את 14 שעות הקונקשן בקניון במקום באתרי העתיקות באיזור.
אחרי היום המשעמם רצח הזה, שהדבר היחיד היעיל שעשיתי בו הוא לקנות צ׳ילי מתוק בסופר (קצת מזכיר את הפרסומת של המילקי, נשאר אחד על המדף והגעתי בריצה לפני מישהו אחר ולקחתי אותו. וזה גם הזכיר לי שבא לי מילקי וחומוס ואגאדיר ופאפא וקפה טורקי ומליון דברים שפשוט אין פה) לכבוד הטרק האחרון הקרב ובא.
בערב עליתי על האוטובוס והגעתי לפנות בוקר להוארז.


* ״תגיד, עשית ברזיל?״, שאל אותי מוצ׳יקלבר רנדומלי, ואני ניסיתי להבין איך זה הגיוני, הרי סביר להניח שהוא לא התכוון לשאול אם עשיתי ברזילאית, כי אז הוא היה שואל את זה באופן מפורש, ולעשות את כל ברזיל נשמע קצת לא פרקטי, אז למה בעצם הוא התכוון??
שמעתי את השאלה הזאת מספר פעמים בטיול - ״עשית את פוקון?״, ״עשית צפון ארגנטינה?״, ופתאום הגיעה אלי ההבנה שהשאלה הזאת היא המראה המושלמת לתרבות סימון הV, תרבות הטיול המאורגן והקבוע, שהיא נחלתם של רוב הישראלים שמטיילים בדרום אמריקה ובכלל.
הרי להגיד ״עשיתי באנג׳י״ ולהגיד ״עשיתי בוליביה״ זה אותו דבר לחלוטין, כי שניהם דברים שיש רק דרך אחת לבצע אותם. ילדים מפגרים.
אני באמת שמח שהצלחתי ״לעשות״ את הטיול הזה כמו שאני רוצה ״לעשות״ אותו.


הוארז - שוב נגמר לי החמצן:

אחרי שהשלמתי קצת שינה והתעוררתי לבדי לחלוטין בהוסטל השומם בהוארז, התחלתי לשאול את עצמי מה לעזאזל אני עושה, למי יש כח לצאת עכשיו לטרק של 8 ימים, ועוד בלי שאני מכיר אף אחד...
ברגע שחלפה המחשבה בראשי הלכתי לסוכנות הקרובה, שאלתי אם יש קבוצה שיוצאת למחרת, הנחתי 400 סול על השולחן ויצאתי. אין סיכוי שאני מוותר על דבר כזה.


וואי ווש - הסיום הכי מדהים שאפשר לבקש:
אז למרות חששותי, נפלתי על קבוצה מדהימה של 9 ישראלים (3 בנים ועוד 3 זוגות, אני בטוח שבאף מכון לסטטיסטיקה לא היו מעלים על הדעת שמתוך 10 ישראלים יהיו שישה שעונים לשם ״מאמי״), ואמריקאי מסכן אחד שהסיבה היחידה שהוא הצטרף לקבוצה היתה שאמרו לו  בסוכנות ש״המחיר הוא 600 סול בלי ישראלים ו400 סול עם ישראלים״.

הדבר הראשון שצריך להגיד על רכס הוואי ווש הוא שהלילות בו קרים בטירוף,  דבר שהבנו מהר בזכות השלג שירד עלינו מהשניה שהתמקמנו בלילה הראשון. המזל היה שהאוהל הפך לסוג של איגלו מה שקצת נוריד את רמת הקור.

ימי ההליכה בטרק היו ברובם די עמוסים, אך מדהימים ביופיים כי ההליכה תמיד הייתה בשטח פתוח ולא היה שום דבר שיסתיר (חוץ מעננים מדי פעם).
אפשר להגיד שחוץ מ2 ירידות בשיפוע כמעט שלילי ששברו לי את הברכיים, לא היה קטע הליכה שהצליח לגרום לי להתעלם מחתיכת הגן עדן שאני נמצא בה.
פשוט יופי טהור במגוון דרכים וצורות.

חוץ מהלגונות וההרים, האוירה החברתית הייתה מעולה, ועברה בעיקר עם המשחק ״העיירה״ (איכשהו הגעתי למצב שתמיד חושבים שאני הרוצח, אני ישמח אם מישהו יסביר לי למה), 20 שאלות, שיחות נפש עמוקות על משמעות החיים (אוכל, פלוצים וכאלה...) וטריוויה על פוקימונים.

את הטרק סיימנו בארוחה חגיגית בה שחטו לנו כבשה (ששמה לימים יקרא cena) שקנינו באותו יום, דבר שנשמע הרבה יותר טוב ממה שהוא במציאות.

וכך סיימנו את הטרק שנחשב ל״שני ביופיו העולם״ (שזהו דרך אגב תיאור שקיים בין ישראלים בלבד ולא מוזכר בשום מקום אחר, ברוב הרשימות הוואי ווש לא מופיע אפילו ב50 המקומות הראשונים, והסיבה היחידה לתיאור היא בטח שאיזה חכמולוג ממעלה שיקמים שעשה בכל חייו רק את האנפורנה והוואי ווש החליט לדרג אותם בתור הראשון והשני הכי יפים בעולם וכולנו נהנים לזרום על התיאורים האלה כדי להיות מבסוטים על עצמנו), וחזרנו להוארז.


לאחר חזרתנו, הלכתי לכספומט כי לא היה עלי שקל/סול, ואחרי ש10 כספומטים לא עבדו לי והעברתי חצי שעה של הסברים לפקידת בנק מסכנה, גיליתי שהכרטיס שלי יצא מתוקף בסוף יוני. איזה ילד מפגר.
מזל גדול שאני ישראלי ואחד החברים נחלץ לעזרתי, וכך נמנעתי מלהיתקע לנצח בתור הומלס בהוארז ונסעתי (נסיעת האוטובוס האחרונה בהחלט) ללימה.


לימה - הפרידה מדרום אמריקה:
את ימי האחרונים בטיול העברתי בעיקר באכילה ורגיעה, ובלי יותר מדי פוקר לאור העובדה שאין לי כרטיס אשראי (דרך אגב, המאזן הסופי שלי מהטיול הוא +2700 דולר).

ובמהלך הכתיבה של המייל הזה ניצלתי את הזמן כדי לחשוב ולהיזכר...

להיזכר בהרגשה הממכרת של להיות חופשי ממחויבות ואחריות, שליותה אותי מהרגע שעליתי על המטוס לבואנוס איירס ועד היום.
להיזכר באתגר של לדבר שפה חדשה, שכל החיים שלך לא ניסית לדבר (חוץ מבשורה אחת מסכנה בשיר של offspring).
להיזכר בטעמים המדהימים של הסטייק והאמפנדה, שהפכו מהרגע הראשון לשגרה יומיומית.
להיזכר בפעם הראשונה שנכנסתי לפארק לאומי בפטגוניה, ובהלם וההתלהבות מהיופי העוצר נשימה.
להיזכר בצורך הזה להמשיך ולטייל, להמשיך ולראות, צורך שתמיד התנגש ברצון הטבעי שלי לנוח ולא לזוז מהספה.
להיזכר בחוסר ודאות של תפיסת הטרמפים, שתמיד הסתיים בג'קפוט.
להיזכר במעבר החד מארגנטינה לבוליביה, שהיה כמו לעבור משבוע סד״ח לשבוע שטח, רק שבמקרה הזה המעבר היה כיף.
להיזכר בעשרות הקזינואים שביקרתי בהם ובמקומיים המסכנים שלקחתי את כספם.
להיזכר בטרק הראשון בגובה, ששם בפרופורציה חדשה את כל הטרקים שעשיתי עד אליו, וההבנה כי תמיד יש ותמיד יהיה משהו קשה יותר.
להיזכר בפעילויות האקסטרים כמו הצניחה חופשית והרפטינג, ובזה שהבטחתי לעצמי להפסיק עם השטויות האלה.
להיזכר בתרבות אחרת, אוירה אחרת, עולם אחר.

והכי חשוב, להיזכר באנשים המדהימים שליוו אותי בדרך, מי יותר ומי פחות (אני יציין את השמות למקרה שהם קוראים את הבלוג/מייל, השאר יכולים לדלג :) ) :

עמרי ״שם לאוטו״, חבורת הרשל״צניקים המעוכים (תומר, סער ואלירן), סשה ״צלם אותי״, סלינה המורה, אודו פוקר, ליינוס מסיבות, פרננדו ולור, גלעד שלמנים, סרוגו חיקויים, אז׳לן מד״ס, עמרי טאקט, רועי סבא, סידי מארח את צ׳ולו, טל שחר, צוות החווה, תומר ״גרזן״ ארץ, מתן ימ״ס, שחר דיזל, חבורת הפיצול (מתן, לירן ואיילת), אורן ״ניירטו״, חבורת הקופאים בלילה (אורי, מור ונתנאל), אור הלוך חזור, יונתן קרמיט, ניצן פימפושו, שרית וטליה ״לילה בכיף״, מורן פירות יער, משפחת אלדונטה, זיסברג, חבורת סמאיפטה (טלמה, ענבר ותום, שבלעדיהן הייתי עדיין בסנטה קרוז), אור ״אוראו״ לויטס, דפנה לאפה ודנה כאפה, רועי ענקיס, ליהי נגרייה, גפן האיטית, צחי ארגזים, אור שפיך, תמר הבולסת, יעל קלמר, רועי ברקוביץ׳, עידן ״אצלנו ביחידה״, טל שפת גוף, מאיה פנטומימה, קרן שבאנוב, חבורת בית הכרם (דניאל, מולי, אמיתי ואסף), עופר וקארין וירג׳ינייה, איתמר ואסף ״מבצע סבתא״, טל שיפשיפון, גלעד הנפיל, יהב ״אני אוהב אותה״, נועה הארלם, אלון ״רעננה מערב״, רן׳לה וברודר, צוות עיירת הוואי ווש (ספי, ירדן, עוז, עמית, אליהו, ניצן, רועי, אמיר גל ואמיר שרון), והכי חשוב, חבורת הקרוקודיל הירוק - רימר חזל״ש, טל לש, אלון ״שרנו שירים״, צור עוף מרק ואוליבר מ״מ.
הטיול הזה היה מה שהוא בעיקר בזכותכם!

ועל מה יש לי כבר לחשוב אתם שואלים?
אז מעבר למחשבות הברורות על מה אני עומד לעשות (או לא לעשות) בארץ, מה הדברים הראשונים שאני עומד לאכול (אם אני יתחיל לתאר זה יהיה יותר ארוך מרשימת האנשים של מקודם), לאיפה בא לי לנסוע ולאיזה הופעות בא לי ללכת, אני חושב על כמה אני כבר מתגעגע וכמה כבר בא לי לחזור, כמה המשפחה, החברים, הישוב והארץ היו חסרים לי.
עם כל הדברים שלמדתי על עצמי ועל החיים במהלך השמונה וחצי חודשים האחרונים, יש דבר אחד שלומדים כל פעם מחדש ונוטים מכל מיני סיבות לשכוח, והוא העובדה שאין מקום בעולם שיכול לתת לך את מה שהבית נותן לך.

אז הנה אני יושב לי ליד המחשב פה בלימה וכותב את המייל, המוצ׳ילות שלי כבר ארוזות, המונית כבר מוזמנת, ובתוך כמה שעות אני כבר יהיה באויר בדרכי למדריד, משם בטיסה ללוד, משם נסיעה ליפו, ובסוף המסע המפרך אני סוףסוף יגיע לעיר הקודש המובטחת - גני תקווה.

מקווה שמיציתם את הזמן איכות שהיה לכם בלי הזיוני שכל שלי, תתכוננו להרבה מהם בחודשים הקרובים כי שקט יותר לא נהייתי כאן...

חכו לי שאחזור,

מחר אני בבית.



לימה

לגונה ברכס הוואי ווש

רכס הוואי ווש

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה