וזהו.
לאחר הנופשון שלנו באודייפור, יצאנו אני הילש וסבתוש לכיוון מומביי, בנסיעה ארוכה כרגיל שעברה עם מלא משחקי יניב וחיקויים של כל מיני חבר'ה ישראלים שיצא לנו לפגוש בחודש האחרון, אשר משתייכים לזן מיוחד שאני מכנה "ישראלים מקומיים" (כאלה שנמצאים כבר 4 חודשים שלמים בהודו או שזאת הפעם השניה שלהם פה, ולאור העובדה הזאת הם מספרים לך סיפורים כאילו הם מינימום אביגדור כהלני שמספר על מלחמת יום כיפור...).. בכלל, שמתי לב על המשפחה האלטרנטיבית שלנו פה בהודו שאנחנו מתחברים עם אנשים חדשים רק כדי לצחוק עליהם אחר כך.. איזה רוע!
סיפור ישראלי מקומי לדוגמא (דמיינו בחור מזוקן שמסתכל עליכם רק במבט אלכסוני): "אחי אני חזרתי עכשיו מגואה, אתה לא מבין איך המקום השתנה! אני הולך לבית מרקחת כדי לקנות סאפי (סוג של פלסטר) והם מבקשים ממני 200 רופה (מיותר לציין שה"ישראלים המקומיים" אומרים רופה ולא רופי כי זה יותר מגניב), ואני אומר להם למה? בגלל שאני תייר? פעם בחיים לא היו מבקשים ממני יותר מ100 רופה, ויום אחד אני שוכב על החוף ושותה לי בירה ובא שוטר ונותן לי קנס 100 רופה, פעם בחיים זה לא היה קורה... תאמין לי חבל שהכל כל כך שונה..." ואני, צעיר בכל הקשור להודו, שאלתי את הבחור המנוסה מתי הייתה הפעם הקודמת שלו בגואה, והוא ענה לי במבטו האלכסוני: "שנה שעברה אחי, שנה שעברה..." חבורה של פלופים שחיים בסרט הודי.
מומביי
אז סיימנו את הנסיעה המשעשעת וירדנו לנו באחת התחנות במומביי, אשר הייתה הכי קרובה לנקודת היציאה שלנו באותו ערב לכיוון גואה... למה זה משמעותי אתם בודאי שואלים? בגלל שמעבר לעובדה שיש שנעשרה אלף תחנות במומביי, הזמן שלוקח להגיע מהתחנה הכי צפונית לתחנה הכי דרומית הוא כמעט 3 שעות!!! העיר הזאת פשוט עצומה!!!!! אז ירדנו לנו, ואז להפתעתנו הלא כל כך מבסוטה גילינו שהנהג הוריד בטעות גם תיק שלא שייך לאף אחד! אחרי הנסיון העלוב שלי לרדוף אחרי האוטובוס עם התיק (בואו נגיד שהשרירים שלי כבר שכחו שלפני 4 חודשים הם סיימו שביל ישראל) התקשרתי לחברת האוטובוסים ואחרי הרבה נסיונות לתרגם את האנגלית הלא לגיטימית של הפקידה הצלחתי להגיע אישכהו לבעל התיק ולתאם איתו, ובינתיים נשארנו עם התיק שלו (אני הבנתי לליבו, אחרי שנסעתי עד אבו גוש כדי להחזיר את הקיטבג ב' שמישו לקח לי מהאוטובוס בטעות, תיארתי לעצמי שלאבד תיק במומביי זה באמת סרט רע)... לבסוף הגיע הבחור השוקיסט (בריטי בשם ג'וש, שדומה באופן חשוד וקיצוני לחלוטין למג"ד שלי מהסדיר) וחוץ מהרכבת שהבחור פספס, העניין נגמר בשלום.
השארנו את התיקים שלנו בנקודת היציאה, ולקחנו מונית ל"שכונה" אחרת במומביי, שם קבענו לאכול צהריים עם אלון וערבה שהגיעו לשם גם הם באותו יום... שעה וחצי!!! שהגענו למסעדה הם היו כבר אחרי 2 מנות...
אחרי טיול רגלי קצר ליד מישור החוף וביקור בשער הנצחון, נפרדנו לשלום ונסענו לכיוון התחנת יציאה (שוב שעה וחצי), ועלינו על האוטובוס לגואה.
בום! גואה.
הגענו לגואה אחרי נסיעת לילה ס-י-ו-ט-י-ת (אישכהו יצא שלקחתי כיסא ולא סליפר, והגב שלי קילל אותי על זה בכל השבועיים בגואה.. אנחנו עדיין לא מדברים), כבר בסוף הנסיעה כשעלתה השמש שמתי לב שמדובר במצבור עצי הדקל הכי גדול שיצא לי לראות! פול בדקל!! ירדנו בעיר "מפסה" ולקחנו מונית לעבר חוף ארמבול.
ארמבול - ברוך שובכם, חלבונים:
ירדנו לנו בשוק המקביל לים אחרי ריב טפשי עם הנהג מונית, חיפשנו גסטהאוס בחיפזון והתמקמנו בגסהאוס יקר ממש על החוף, כי בנקודת הזמן הזאת לא באמת עניין אותי משו בעולם שהוא לא בשר. הורדנו את התיקים ורצנו לכיוון מסעדת הDOUBLE DUTCH, עליה שמענו המלצות מכמה אנשים שונים, ולא - ההמלצות לא היו על הסלט שלהם.
על שלושה יסודות עומד העולם - אוכל, מוזיקה וספורט (ואם אתם חושבים שזה בכלל תורה עבודה וגמילות חסדים אז אתם טועים וזהו), ונראה לי שברור לכולם מהו היסוד המועדף עלי... בואו נגיד שהחודשיים ו22 יום שהעברתי בלי בשר בקר ממש קירבו אותי לגבול היכולת שלי.. קשה לי לתאר לכם את ההרגשה הכמעט אלוהית שהייתה לי כשנגסתי לי בסטייק, הרגשה שדאגתי לשכפל לפחות פעם ביום בכל שהותי בחוף ארמבול, וכמובן שאף פעם לא היה מדובר בסטייק אחד.. כן אני קיצוני וזה ידוע.
לאחר הנופשון שלנו באודייפור, יצאנו אני הילש וסבתוש לכיוון מומביי, בנסיעה ארוכה כרגיל שעברה עם מלא משחקי יניב וחיקויים של כל מיני חבר'ה ישראלים שיצא לנו לפגוש בחודש האחרון, אשר משתייכים לזן מיוחד שאני מכנה "ישראלים מקומיים" (כאלה שנמצאים כבר 4 חודשים שלמים בהודו או שזאת הפעם השניה שלהם פה, ולאור העובדה הזאת הם מספרים לך סיפורים כאילו הם מינימום אביגדור כהלני שמספר על מלחמת יום כיפור...).. בכלל, שמתי לב על המשפחה האלטרנטיבית שלנו פה בהודו שאנחנו מתחברים עם אנשים חדשים רק כדי לצחוק עליהם אחר כך.. איזה רוע!
סיפור ישראלי מקומי לדוגמא (דמיינו בחור מזוקן שמסתכל עליכם רק במבט אלכסוני): "אחי אני חזרתי עכשיו מגואה, אתה לא מבין איך המקום השתנה! אני הולך לבית מרקחת כדי לקנות סאפי (סוג של פלסטר) והם מבקשים ממני 200 רופה (מיותר לציין שה"ישראלים המקומיים" אומרים רופה ולא רופי כי זה יותר מגניב), ואני אומר להם למה? בגלל שאני תייר? פעם בחיים לא היו מבקשים ממני יותר מ100 רופה, ויום אחד אני שוכב על החוף ושותה לי בירה ובא שוטר ונותן לי קנס 100 רופה, פעם בחיים זה לא היה קורה... תאמין לי חבל שהכל כל כך שונה..." ואני, צעיר בכל הקשור להודו, שאלתי את הבחור המנוסה מתי הייתה הפעם הקודמת שלו בגואה, והוא ענה לי במבטו האלכסוני: "שנה שעברה אחי, שנה שעברה..." חבורה של פלופים שחיים בסרט הודי.
מומביי
אז סיימנו את הנסיעה המשעשעת וירדנו לנו באחת התחנות במומביי, אשר הייתה הכי קרובה לנקודת היציאה שלנו באותו ערב לכיוון גואה... למה זה משמעותי אתם בודאי שואלים? בגלל שמעבר לעובדה שיש שנעשרה אלף תחנות במומביי, הזמן שלוקח להגיע מהתחנה הכי צפונית לתחנה הכי דרומית הוא כמעט 3 שעות!!! העיר הזאת פשוט עצומה!!!!! אז ירדנו לנו, ואז להפתעתנו הלא כל כך מבסוטה גילינו שהנהג הוריד בטעות גם תיק שלא שייך לאף אחד! אחרי הנסיון העלוב שלי לרדוף אחרי האוטובוס עם התיק (בואו נגיד שהשרירים שלי כבר שכחו שלפני 4 חודשים הם סיימו שביל ישראל) התקשרתי לחברת האוטובוסים ואחרי הרבה נסיונות לתרגם את האנגלית הלא לגיטימית של הפקידה הצלחתי להגיע אישכהו לבעל התיק ולתאם איתו, ובינתיים נשארנו עם התיק שלו (אני הבנתי לליבו, אחרי שנסעתי עד אבו גוש כדי להחזיר את הקיטבג ב' שמישו לקח לי מהאוטובוס בטעות, תיארתי לעצמי שלאבד תיק במומביי זה באמת סרט רע)... לבסוף הגיע הבחור השוקיסט (בריטי בשם ג'וש, שדומה באופן חשוד וקיצוני לחלוטין למג"ד שלי מהסדיר) וחוץ מהרכבת שהבחור פספס, העניין נגמר בשלום.
השארנו את התיקים שלנו בנקודת היציאה, ולקחנו מונית ל"שכונה" אחרת במומביי, שם קבענו לאכול צהריים עם אלון וערבה שהגיעו לשם גם הם באותו יום... שעה וחצי!!! שהגענו למסעדה הם היו כבר אחרי 2 מנות...
אחרי טיול רגלי קצר ליד מישור החוף וביקור בשער הנצחון, נפרדנו לשלום ונסענו לכיוון התחנת יציאה (שוב שעה וחצי), ועלינו על האוטובוס לגואה.
בום! גואה.
הגענו לגואה אחרי נסיעת לילה ס-י-ו-ט-י-ת (אישכהו יצא שלקחתי כיסא ולא סליפר, והגב שלי קילל אותי על זה בכל השבועיים בגואה.. אנחנו עדיין לא מדברים), כבר בסוף הנסיעה כשעלתה השמש שמתי לב שמדובר במצבור עצי הדקל הכי גדול שיצא לי לראות! פול בדקל!! ירדנו בעיר "מפסה" ולקחנו מונית לעבר חוף ארמבול.
ארמבול - ברוך שובכם, חלבונים:
ירדנו לנו בשוק המקביל לים אחרי ריב טפשי עם הנהג מונית, חיפשנו גסטהאוס בחיפזון והתמקמנו בגסהאוס יקר ממש על החוף, כי בנקודת הזמן הזאת לא באמת עניין אותי משו בעולם שהוא לא בשר. הורדנו את התיקים ורצנו לכיוון מסעדת הDOUBLE DUTCH, עליה שמענו המלצות מכמה אנשים שונים, ולא - ההמלצות לא היו על הסלט שלהם.
על שלושה יסודות עומד העולם - אוכל, מוזיקה וספורט (ואם אתם חושבים שזה בכלל תורה עבודה וגמילות חסדים אז אתם טועים וזהו), ונראה לי שברור לכולם מהו היסוד המועדף עלי... בואו נגיד שהחודשיים ו22 יום שהעברתי בלי בשר בקר ממש קירבו אותי לגבול היכולת שלי.. קשה לי לתאר לכם את ההרגשה הכמעט אלוהית שהייתה לי כשנגסתי לי בסטייק, הרגשה שדאגתי לשכפל לפחות פעם ביום בכל שהותי בחוף ארמבול, וכמובן שאף פעם לא היה מדובר בסטייק אחד.. כן אני קיצוני וזה ידוע.
אחרי כמה ימים כבר עברנו לגסטהאוס מדהים במחיר נורמאלי...
אחרי שבוע שבו היינו רק שלושתנו, הגיעו כמעט כל שאר המשפחה לארמבול, כולל אמא ואחות של אלון, וכולל רווי היקרה מקומונת המרתף של דרהי, וזו גם הייתה ותהיה הפעם האחרונה בה כולם נפגשים (בהודו).
נ.ב - כשאלעד הגיע, לקחתי אותו לאכול סטייק... נשבע לכם שמעולם לא ראיתי סטייק נעלם מהצלחת בכזאת מהירות.
את רוב שיהותי בארמבול העברתי באחת מ3 האופציות - ים, אכילה או שינה.. חוץ ממקרים באמת יוצאי דופן בהם היה משו מיוחד, והנה כמה דוגמאות:
הג'ונגל המפתיע והבאבא המוזר: ליד החוף ישנו ג'ונגל שבסופו יש עץ גדול בו יושב 24/7 באבא זקן ולא רלוונטי, הקטע המצחיק הוא שכל הזמן יושבים סביבו קבוצת מעריצים שהמשותף לכולם הוא וודקה, בורשט ומבטא מצחיק... פול בקומוניסט!! בכלל החבר'ה האלה שולטים בארמבול, באחד הלילות כמה חבר'ה בחדר לידנו עשו ערב שירה ואנחנו, מרושעים שכמותנו, רק התפוצצנו מצחוק...
אנג'ונה עושקת הארנקים: יש בחוף לא רחוק מארמבול אשר נקרא "אנג'ונה" פעם בשבוע שבה נפתח שוק יום גדול, ואני בתמימותי התלוותי להילש וסבתוש בלי לחשוב לרגע למה אני נכנס...
חשבתי לעצמי, טוב נו הכי נורא אני יתייבש שם 3 שעות ויסתכל עליהן מודדות סוג של תחפושות פורים, אבל הנורא מכל קרה!!! עזרתי לניצן להתמקח על איזה ערסל, ובלי לשים לב קניתי אחד כזה בעצמי!! ולא תגידו ערסל קטן!! ערסל ישיבה שגם כשהוא מקופל לחלוטין הוא בגודל של מאג!! איך אני נסחב עם זה מעכשיו?????
מצנח רחיפה - יצא לי מדהים: ארמבול זה חוף יפייפה, אבל הוא על אחת כמה וכמה יותר יפה שרואים אותו מהאויר... אני ומור הלכנו ביום האחרון בארמבול לגבעה קטנה שממנה עפים עם מצנח רחיפה, חווייה שלא נופלת מהקפיצת באנג'י! אדרנלין מטורף ונוף פסיכי, אחלה דרך לסיים עם ארמבול.
פלולם - גם נחמד:
נסענו לחוף פלולם בדרום גואה, במונית יקרה בטירוף, והתמקמנו בגסט האוס הכי התכלבותי שהייתי בו בהודו!!!
בקתות מעץ בעובי של קרטון, דלת שאפשר לקפל עם האצבעות, עסלה שלא מורידה כמו שצריך את המים, כילה מעל המיטה שרק גורמת ליתושים לבוא אליך יותר, וכמובן שאין מה לדבר על מים חמים, אמרנו תודה שהיה לנו בכלל מים...
אבל!! המחיר הנמוך, הקרבה לחוף (10 שניות מהחדר למים) והצוות האדיר של הגסט האוס הפכו את החוויה לחזקה ביותר!
המקום נוהל על ידי הודי נוצרי בשם ג'וזף, שכל לילה הכין דגים מדהימים.. יום אחד הלכנו לשוק וקנינו משו כמו 2 קילו קלמרי וג'וזף נתן לנו א' להשתמש במטבח שלו, ומעבר לעובדה שלנקות אותם היה אחד הדברים הכי מגעילים שעשיתי בחיים, לאכול אותם היה פשוט תענוג!
הארדקור של המקום היה הבן של ג'וזף - פון, ילד שמנמן בן 5 שכל היום מפיל והורס דברים, מציק לעובדי הגסט האוס ותר אחרי שוקולד... אי אפשר להסתכל עליו ולא להתגלגל...!
יצאנו מפלולם אני, אלעד, רווי, הילש וסבתוש לכיוון ואטה קנאל - כפר הררי בחלק הדרומי ביותר של הודו...
ונסיים את המייל בסיפור קומי עם מוסר השכל:
בעקבות כאבי הגב שלי נאלצתי לרכוש קרם של חברת "הימלאיה" להרפיית השרירים (משו שדי מזכיר את "בנגיי" בעל הריח העצבני)... ביום אחד בפלולם אני לוקח את הקרם מהמקום שלו ליד הכרית שלי, יושב לי לתומי במרפסת ומורח אותו על הכתף... לפתע מגיעה סבתוש ושואלת האם ראיתי את הקרם רגליים שלה (גם של חברת "הימלאיה"), שהיא השאירה ליד הכרית שלי... אחרי שעשיתי אחד ועוד אחד ועוד מבט מעמיק יותר על מה שהרגע מרחתי על הגב שלי, הגעתי למסקנה המתבקשת: מסוכן לטייל עם נשים.
להתראות עד המייל הבא (צפוי להיכתב ב-40 לחודש), שאו ברכה והצלחה!
בשביל תחושה פסטוראלית ונעימה ערסל ישיבה אף פעם לא אמור להיות קשה לסחיבה
השבמחקערסל ישיבה מול הים בגואה זה כיף לא נורמאלי
השבמחק