פרו: פונו, קוסקו ואיקה - בעקבות סוחבי האבנים.

״עוד מעט זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה״ (יכול להיות שעוד חודש וחצי נגמר לי הטיול?!?)

שיחה נפוצה בין שני בני אינקה:

מאנקו: ״מה הולך אחי?!״

קאפאק: ״וואללה מה איתך?!״

מאנקו: ״סוחבים אתה יודע, מה עשית היום??״

קאפאק: ״סחבתי אבנים רוב היום ואתה?״

מאנקו: ״דייי איזה קטע גם אני סחבתי היום אבנים!!!״

בגדול, כל מה שהיה לעם הזה לעשות בחיים זה לסחוב אבנים ממקום למקום.

אז נסענו (אני ואוליבר מ״מ) דרומית לאגם טיטיטאקה ועברנו את הגבול לפרו, בלי שום בידוק בטחוני או אפילו שבריר של רצון לראות מה יש לי בתיקים, מה שגרם לי להצטער בכל ליבי שהשארתי את הארגז דינמיטים שלי בלה פז...

נסענו עוד מספר שעות והגענו לעיר הראשונה שלנו בפרו.

פונו - איי Uros ושוק כלכלי:

אין ספק שלא לוקח הרבה זמן לראות את ההבדל בין בוליביה לפרו...

רק בהגעה לטרמינל אפשר להבין שחזרנו לסיויליזציה אחרי 3 חודשים של חור..

אחרי נסיעה והתמקמות בהוסטל, ארוחה במסעדה והסתובבות בעיר, התקבלה ההחלטה הסופית - פרו לא שונה כמעט בכלל מארגנטינה, על כל משמעויות הדבר, או במילים אחרות - קנס.

מי הבן זונה שטען שפרו זולה?!?!?? איזה שקר מסריח!!!!! 

האיים הצפים:

ביום למחרת יצאנו לסיור ב״איים הצפים״ (איי Uros), בשיט מפונו.

הרעיון שם הוא ששבטי נאו-אינקה החליטו לקחת אדמה דחוסה שיכולה לצוף, לחבר אותה למקשות גדולות, ופשוט לגור עליהן על המים!

מעבר לעובדה שסביר להניח שהם כבר לא באמת גרים שם והם רק מגיעים כל בוקר לאיים כדי לעשות הצגה לתיירים, מדובר במחזה ממש יפה שמזכיר קצת טיולים מהעבר בקניה וצפון תאילנד..

* קטע חדש בשכונה - התירוצים הכי עלובים לבקש מתיירים כסף - שני ילדים עלו לסירה והתחילו לשיר שיר בסגנון של ״תן לי את ידך ובוא נהיה חברים״, באמת חמוד מאד, ואז הם חזרו וביקשו על המופע הארוך (פחות מ30 שניות) כסף.

לאחר מכן ראינו ילד עם לאמה חמודה וצילמנו אותם ביחד, ואז הילד ישר דרש תשלום על זה שלחצתי על הכפתור במצלמה שלי. מגוחך.

לאחר הסיור באיים ישר רצנו לטרמינל כדי להספיק את האוטובוס לקוסקו (בגדול בחיים אני לא עושה רק לילה אחד במקום, אבל ממש רצינו לעשות את הטרק למאצ׳ו פיצ׳ו עם לש ורימר שיצאו ביום למחרת).

וכך אחרי עוד נסיעה ויומיים של טרטור, הגענו למעוז הישראלים האמיתי של דרום אמריקה, לבירת האינקה הראשונה, העיר והאגדה -

קוסקו - אני באמת צריך להוסיף תיאורים למילה הזאת?! :

בהגעתנו בערך ב22:00 נסענו ישר להוסטל ״לוקי״, ללא ספק רשת ההוסטלים המפורסמת ביותר בדרום אמריקה, פגשנו את טל לש ורימר חזל״ש, ו6 שעות לאחר מכן כבר יצאנו לטרק.

הסלקנטאי - דרך הרעב אל המאצ׳ו פיצ׳ו:

מדובר בטרק של 5 ימים שהיום האחרון בו הוא בעצם הביקור במאצ׳ו פיצ׳ו..

הטרק התחיל בעיירה מוייפאטה שנמצאת כ3 שעות נסיעה מקוסקו, שם הכרנו את שאר חברי הקבוצה שלנו, שמנתה עוד 3 ישראלים (עידן קקצ׳ייר, שירה מכנסיים ואורי חצאית), 2 אמריקאים שמנים, 2 צרפתים מעפנים, אוסטרלי זקן והונגקונגי הומו, וכך יצאנו כולנו בעליה לכיוון הר הסלקאנטאי המפורסם.

כבר ביום הראשון הבנו שכמות נאותה של מזון לא נקבל בימים הקרובים, כאשר כל אחד קיבל צלחת עלובה עם כמות שלא מספיקה לתולעת משי, ואחרי שכל הישראלים ניקו את הצלחת תוך דקה וחצי, חיכינו בסבלנות ששאר חברי הקבוצה הגויים ישברו באמצע ויתנו לנו את האוכל שלהם (ואני לא צוחק - זה היה פשוט מזעזע, הם לא סיימו מנה בגודל של ביצת הפתעה של קינדר).

ביום השני לטרק הגענו לשיא הגובה בעליה דיי רגילה, ובסופה כאשר התיישבנו בתצפית המדהימה להר סלקנטאי המשגע, ראינו את שאר התיירים מגיעים מאחור, מתחבקים אחד עם השני כאילו הם סיימו הרגע מסע כומתה, ומצטלמים ליד שלט שמכריז ״הגעת לגובה 4600 מטר״. וואו איזה כבוד! לכו תעשו צבא.

היומיים הבאים היו בירידה קצת מרוחה, עם גיחה באמצע למעיינות חמים..

את הלילה האחרון העברנו בעיירה הצמודה למאצ׳ו פיצ׳ו שנקראת פשוט ״מים חמים״..

ביום האחרון עלינו את העליה הסופר-אובר-רייטד למאצ׳ו פיצ׳ו באיזה 5 בבוקר, ונכנסנו עם פתיחת השערים..

מדובר בעיר שבנו בני האינקה (הרי מה היה להם כבר לעשות חוץ מלבנות?!), שהשתמרה ממש טוב, ממוקמת על פסגה ומוקפת במספר פסגות אחרות יפייפיות, שהמפורסמת בינהם היא פסגת ה״ויינה פיצ׳ו״ (ההר שאתם רואים תמיד בתמונות). באמת יפה!

להגיד לכם שמעבר לעובדה שהמקום יפה הוא גם מעניין? לא! מדובר בסך הכל בעם פרימיטיבי שאהב לבנות. אבל בנה יפה, בזה אין ספק..

וכך סיימנו את הטיול בחזרה ברכבת הכי יקרה בהסטוריה לכיוון קוסקו.

את היומיים הבאים העברנו בלוקי, חווייה אירופאית מצחיקה לכל הדעות, כשאירוע הדגל היה כמובן גמר ליגת האלופות המצוין, כאשר חבורת הגרמנים שישבו לידי רק הוסיפו לאווירה (חוץ מבקטע שדרוגבה שם את הגול, שם חיפשתי את היער הקרוב).

נפרדנו שוב מלש ורימר, ואירגנו קבוצה חדשה ליציאה לטרק מסביב לפסגה השניה הגדולה של איזור קוסקו.

אזנגטה - מי זאת באה על הסוס, היא נראית כמו ג׳מוס:

חברנו לטל שפת גוף, מאיה פנטומימה, קרן שבאנוב ויעל קלמר, ויצאנו לטיול של 4 ימים באיזור ההר אזנגטה, כאשר בכל הטיול היינו רכובים על סוסים.

השיא של הטיול הוא ההגעה ללגונה הצמודה להר, ובה ההר משתקף בצורה מושלמת ומייצר מראה מטורף.

חוצמזה היה גם פיימוס - משחק המשחקים ומעיינות חמים.

אחרי הטרק העברתי עוד מספר ימי לוקי, ויצאתי לאטרקציה הכי מפורסמת בקוסקו והכי יקרה בערך בדרום אמריקה-

רפטינג בנהר אפורימק - שמע ישראל:

נהר אפורימק נחשב לאחד הנהרות המסוכנים בעולם, והרפטינג עליו הפך להיות אטרקצית חובה לכל חובבי האקסטרים שבינינו..

לאור העובדה שלא עשיתי רפטינג אמיתי מעולם, ובניגוד מוחלט לכך שהחלטתי להפסיק עם האקסטרים לתמיד, יצאתי לאטרקציה בשמחה..

איזה טירוף..! באמת אחת האטרקציות החזקות שעשיתי בטיול..

חוץ מהרפטינג הייתה לי אחלה חברה שם, למרות הברזתו של אוליבר, ונוצרה קבוצה מגובשת של ישראלים, שלוותה בקבוצה קצת פחות מגניבה של קנדים יצורים (ששילמו בערך כפול מאיתנו, ואכלו בערך רבע מאיתנו) ובקבוצה ממש פחות מגניבה של עשרות אלפי יתושים.

החברה שיצאנו דרכה הייתה סופר מקצועית והכל היה מתוקתק עד לרמות הכי קטנות, עד היום האחרון...

ביום האחרון המדריך שלנו החליט להיות מפגר והסירה שלנו התהפכה ברפיד 5 (רפיד = מפל/שיפוע בנהר שיוצר זרם מהיר ומערבולות, 5 = מספר ראשוני שבמקרה הזה אומר ״חזק״), ואני התחלתי להיסחף קדימה.. כמו דגנרט התעסקתי דבר ראשון בעובדה שהסנדלים השתחררו לי מהרגליים, וכל מה שעבר לי בראש היה איזה באסה יהיה להסתובב עכשיו חודש וחצי עם נעליים..

אחרי ששחררתי את החבל שזרקו לי כי היו לי סנדלים ביד, ואחרי שבלעתי כמות פסיכית של מים ואיבדתי שליטה לחלוטין, התחלתי להבין את חומרת המצב.. באיזשהו שלב הגיע אחד הקייקים ואמר לי לתפוס אותו מקדימה, ובשניה שתפסתי אותו הוא הטיח לי את הגב בסלע..

הדבר הבא שקרה זה שהייתי מחוסר הכרה לזמן לא ברור בתוך המים, ושמשכו אותי בחזרה לאחת הסירות האחרות..

בהחלט אחת החוויות המפחידות!! בחיים אני לא יסתכל על נהר באותה צורה.

אז אחרי הרפטינג המפחיד חזרתי לקוסקו וישר עליתי עם רימר ואוליבר על אוטובוס לאיקה, עיר מלאת דיונות בקו החוף של פרו.

איקה - יעני איפה תלך:

אחרי נסיעת הלילה המחורבנת והארוכה זרקנו את עצמנו בהוסטל אדיר עם בריכה, ויצאנו להינות מהאיזור היפה של אגם ״וואקצ׳ינה״ המוקף בשטח ענק של דיונות.

ביום לאחר מכן יצאנו לסיור בדיונות עם באגי, כאשר בפרקים מסוימים בנסיעה עצרנו וירדנו דיונות עם סוג של סנובורד, אין ספק שחוסר הקורדינציה שלי ניכר באופן מזעזע.

חוצמזה יצאנו מאיקה לסיור בשיט סביב איי ״ballestas״, המפוצצים בעשרות סוגי ציפורים, פינגווינים וכלבי ים (יש המכנים את המקום ״גלאפאגוס לעניים״).

אחרי איקה עלינו לאוטובוס קצרצר ללימה, ושם נפרדו דרכינו (אוליבר ורימר נוסעים לוואי ווש, ואילו אני מתכנן בחודש הקרוב משהו קצת יותר חשוב).

וכל זאת ועוד יסופר בפעם הבאה, אחרי שאני ינצח בהתערבות על היורו...

להתראות, 

יאללה הולנד!!!!!

מילה.

האיים הצפים

פסגת הסלקנטאי

האזנגטה בשקיעה - בלי אפקטים!

בוליביה: הפסקונת קצרה בסנטה קרוז.

״Hablo mucho, entiendo poco״ (משפט המפתח החדש שלי).

מיאאררררדה!!

מה קורה איתכם אנשים?!

איך עברה תקופת המבחנים??

איך הולך בעבודה?!

והכי חשוב - איך הייתה העד-לא-ידע???

לפני כ3 שבועות לערך נחתתי בבוליביה, לאחר התכלבות חסרת הומניות בטרמינל הגרוע עד בזיוני של בואנוס איירס, שבו לא שמעו על המונחים ״שמירת חפצים״ ו״קידמה״.

כבר ביציאה מהמטוס לביקורת דרכונים, יכולתי לתת למקום את התואר המתבקש והמאד אסוציאטיבי להודו-

שכונה.

קשה למצוא תיאור טוב מזה.

שדה התעופה הגדול ביותר בבוליביה ואין אפילו מסוע למזוודות, הבנאדם בא וזורק אותן פנימה.

7 טפסים שצריך למלא, 4 תורים לעמדות שונות שחותכים אחד את השני, ו0 אנשים שיודעים לענות לך על איזשהי שאלה.

עברתי סוףסוף את מסלול המכשולים המטופש ויצאתי אל תחילתו של הפרק השני בטיול שלי.

סנטה קרוז - התאקלמות קצרה במדינה חדשה:

אז מהשדה תעופה לקחתי אוטובוס מקומי לכיוון מרכז העיר...

סנטה קרוז בנויה בצורה טיפה מוזרה, כך שיש את מרכז העיר (שם ממוקמים רוב ההוסטלים/שווקים/וכו׳) שבנוי כעיגול ומסביבו עוד 2 מעגלים חיצוניים, בקיצור העיר עגולה.

כשירדתי ממש על המעגל החיצוני מהאוטובוס, הנהג לא טרח להזהיר אותי לגבי מה שמחכה לי בפנים...

קרנבל, בסנטה קרנבל, אם שמת בגדים שאתה אוהב - חבל:

מרגע הכניסה למרכז לא יכולתי לעבור מטר בלי שישפריצו עלי מים, קצף, או במקרה הגרוע ביותר - צבע.

לילדים המקומיים פשוט לא היה אכפת שאני עם התיקים שלי עלי ונטול הגנה לחלוטין, גם בקשותיי החוזרות ונשנות לרחמים לא עזרו, הם פשוט באו אלי בפנים והשפריצו עלי מכל הבא ליד.

כשהגעתי להוסטל המוצ׳ילה שלי הייתה כבר חצי סגולה, כמו הבגדים שלי (שהצבע לא ירד מהם לעולם) והעור שלי (שלקח בערך שבוע עד שכל הצבע ירד ממנו)...

בעצם כל 4 הימים הראשונים בסנטה קרוז היו הליכה בתוך שדה קרב (מיותר לציין שהבגדים שאיתם הגעתי היו הבגדים היחידים שלבשתי עד לסוף הקרנבל), מה גם שהעיר הייתה שונה לחלוטין בגלל שרוב החנויות היו סגורות.

אז מה בעצם עשיתי כל כך הרבה זמן בסנטה קרוז? שימו לב להפתעה שאני עומד להנחית עליכם -

פוקר:

סוף כל סוף הגעתי לעיר שבה אני יכול לשחק בקזינו פוקר על איזה בליינדים שאני רוצה, כמה זמן שאני רוצה, אפילו על איזה מטבע שאני רוצה (בבוליביה הדולר משמעותי אפילו יותר מהמטבע המקומי), וכל זה מול שחקנים בינוניים מינוס שנותנים את כספם בשמחה למוצ׳ילר העני.

אמנם בוליביה היא מדינת עולם שלישי, אבל לפחות בדבר אחד היא הרבה יותר מתקדמת ונאורה ממדינת ישראל וזה בהבנה כי פוקר הוא המשחק הטוב ביותר שקיים.

בשל החסך העצום שיש לי מפוקר בישראל, העייפות המצטברת שלי מההתרוצצויות בפטגוניה וכאב הבטן הפטאלי שקיבלתי אחרי יומיים בעיר - החלטתי להישאר בעיר תקופה ארוכה ולשחק.

הלו״ז שלי התהפך לחלוטין, עברתי לישון בין השעות 8 בבוקר ל16:00, וביליתי את רוב השעות שלי ביום בקזינו.

הסצנה שם כל כך חזקה ברמה שיש להם מועדון חברים (שכמו שאתם מכירים אותי גם נרשמתי אליו), וטורנירים עם ניקוד שקורים פעם בשבוע, שהמנצח בהם בסוף החודש מקבל גביע ומדפיסים פוסטר עצום עם התמונה שלו (למרות שסיימתי מקום ראשון בטורניר, היה כבר מוגזם להישאר את כל מרץ בסנטה קרוז רק בשביל להבטיח לעצמי פוסטר :)) ).

*מספר דברים שיכולים לקרות רק בשולחן פוקר בבוליביה:

- באותו שולחן יחד איתך יושבים אמא, הבן שלה, הבן השני שלה, הבת שלה והחבר של הבת שלה. כן, חצי מהשחקנים בשולחן לא מעלים אחד על השני - פייר!

- תשמע באותו שולחן ספרדית, פורטוגזית, פלמית, אנגלית, ונכון לשבועות האחרונים גם עברית...

- הדילר לוקח מהקופה טיפים על דעת עצמו.

- יש באותה יד לשחקן אחד AA, לשני KK, לשלישי QQ ולרביעי זוג ג׳וקר.

- אנשים ישוו ה-כ-ל עם יציאה לפלאש, גם אם העלת 1000 על קופה של 100.

- בנאדם שצמוד לבקבוק בירה ישווה אול אין עם כלום, ינצח עם ראנר ראנר, ויקום מהשולחן כי הוא בכלל לא הבין שהוא ניצח, הוא בכלל לא יודע את החוקים של המשחק וסתם נמאס לו מבלאק ג׳ק.

אפשר לסכם את חוויית הפוקר כמעשירה (מכל הבחינות), ובהחלט תורמת לקידום אחת המטרות של בוליביה - הימנעות מביקור בכספומטים :)

אנקדוטות וסיפורים שונים מה3 שעות ביום בהם לא ישנתי או שיחקתי (אין רצף כרונולוגי, תחבירי או רעיוני):

- בהוסטל שבו ישנתי חי לו טוקן, שהוא בערך החיה היפה ביותר שראיתי בחיים, נראה כמו בובה וכל היום מדלג בין אורחי ההוסטל ותר אחרי פירורי לחם.

- באותו הוסטל יש גם ארוחת בוקר מפחידה (הייתי אוכל אותה לפני השינה), שבה בדרך כלל הייתי מעמיס על הצלחת באזור הקילו-קילו וחצי של מנגו.

יום אחד באה אלי אשה זקנה וממורמרת על החיים ואמרה לי (באנגלית צחה): ״למה אתה לוקח כל כך הרבה ולא משאיר לאחרים?״. אחרי שניסיתי להסביר לה שיש עוד מנגו במקרר והאבסה היא אחת מהעקרונות עליהם הומצא ה״בופה״ מלחתחילה, היא אמרה לי את המשפט הבא: ״הסתכלתי עליך אוכל ואין לך נימוסים, זהו מקום רק לאנשים מחונכים״. זה היה הקטע שבו הסתובבתי והלכתי (לאחר מכן היא הלכה ״להגיד״ אותי לצוות של המקום והם כמעט השתינו לה מצחוק בפנים).

- אני הולך לי בהוסטל ופתאום שומע מישהו מכריז ״אדון גלעדי״. לאחר 2 שניות שבהן אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הצגתי את עצמי פה בשם משפחה שלי, אני מסתובב ורואה את טלמה! איזה צחוקים!

- המוניות פה הן בעצם רכב פרטי שמחליט להשלים הכנסה, אז הוא קונה בסופר מדבקה/נורה שכתוב עליה ״Taxi" ומתפקד כמונית לכל דבר.

בעצם, רוב הרכבים פה הם מוניות!!!

 - במהלך השהות שלי ניסיתי גם הוסטל אחר (בית הטוקן היה יקר פצצות), אצל קשישה אחת בת איזה 100. בכל יום מחדש הייתי צריך לשכנע אותה שאני כבר ישן אצלה בהוסטל כי היא פשוט לא זכרה אותי, זאת למרות העובדה שהייתי הלקוח היחיד במקום.

אחרי מספר ימים בהם מאסתי מלחכות שעתיים במצטבר ביום ליד השער, חזרתי לטוקן.

- האוכל פה פשוט מצוין! רוב הזמן התמקדתי בפיצה, סטייקים ואוכל מקסיקני. באופן כללי הכל פה על טהרת השמן...

המחירים פה זולים באופן משמעותי מארגנצ׳ילה, מה שמאפשר לחיות טוב ולהפסיק עם הקטע המעיק של לבשל.

- ישראלי אחד מההוסטל נכנס לכלא הבוליביאני על זה שהוא גנב מנגו מהמקרר!!!

- באחד הערבים האחרונים בעיר פגשתי ישראלי שעבד לפני הטיול כטבח בדיקסי וקיבלתי את המתכון!!!!!!!

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אחרי שבועיים וחצי בסנטה קרוז, קצת נמאס לי מההפסקה, אז חתכתי עם טלמה וחברותיה תום וענבר, ל״בירת התיירות״ - סמאיפטה.

סמאיפטה - פול ביתוש:

אז נסענו לנו לסמאיפטה, נסיעה של 3 שעות במונית (במחיר בדיחה) בדרכים הרריות שהוציאו אותי קצת מהראש של סנטה קרוז והחזירו אותי להרגשה של טיול..

התמקמנו בהוסטל בוליביאני טיפוסי, עם מים קפואים וחדרים בלי מאוורר, הוסטל שבו מקבלי ההחלטות העיקריים הם היתושים שתוקפים אותך בין אם אתה אשכנזי/מזרחי/מעורב, ובין אם אתה ישן/ער/מתעפץ. אתה נעקץ כל הזמן.

פעילויות מסמאיפטה:

 - "fuerte" - אתר שרידים של האינקה שממוקם חצי שעה מהכפר, מאד מעניין רק חבל שלא היה להם מדריך לספק לנו ונאלצנו להסתפק בברושור כדי לקבל מידע.

- פארק ״אמבורו״- יצאנו לטיול חד יומי בפארק, בחלק שמתחיל מלגונה ״וולקן״ ונגמר בכפר ברמחו.

המדריכה שלקחה אותנו הייתה מחוץ לעניינים בקטע אחר ועשתה סירקולים בשטח ללא כל קשר לכיוון או לטופוגרפיה.

- ה״רפוחיו״ - שקר כלשהו שמצטייר כגן חיות, אך בפועל מדובר בחצר עם 2 כלובים ו5 קופים.

- אכילה, שתיה, מריחת אלתוש, שינה בין זמזום לזמזום.

לאחר מכן חזרנו לסנטה קרוז, שם העברתי יומיים נוספים, ולקחתי אוטובוס לסוקרה עם צור עוף מרק שבדיוק הגיע מברזיל.

אז נובמוס עד המייל הבא,

שיהיה לכולם המשך חגים מצוינים,

Wem pem pem Buenos días izquierda derecha.

פארק אמבורו

fuerte - שרידי אינקה ליד סמאיפטה