"... ביישון בשר יש כלל: יותר מדי זמן - הוא נרקב, פחות מדי - קשה כמו אבן!..." (פיני כהן, אהבה קולומביאנית)
כן, מהרגע שעזבתי את גואה אני חושב כל הזמן על בשר, פנאט מה לעשות....
אז יצאנו לנו מגואה שטופת השמש הדקלים והבקר, לכיוון ואטה קנאל, הרחוקה מגואה בערך כמו שאיטליה רחוקה מישראל, באוטובוס לילה שהנחית אותנו על הבוקר בבנגלור, עיר הבירה הגדולה של קרנטקה.
בנגלור - ROUND 1:
אז בנגלור מבחינתנו הייתה תחנת מעבר בלבד, הגענו אליה בבוקר במטרה לעזוב ישירות באוטובוס בערב, ותאמינו לי שלא פשוט להעביר 12 שעות בחור הזה!
קנינו כרטיסים לערב, השארנו את התיקים במשרד נסיעות ויצאנו איש איש לעיסוקיו:
תקרית המשלוח - או איך ההודים יכולים להפתיע אותי כל פעם מחדש:
הגעתי להחלטה שיעלה כמה שיעלה - אני לא ממשיך להסתובב עם הערסל המאסיבי-אגרסיבי שרכשתי בעל כורחי בגואה, אז התחנה הראשונה שלי בבנגלור הייתה סניף הדואר הגדול של בנגלור. אני חייב לציין שמהרושם שקיבלתי מהמראה החיצוני של הבניין הגדול והמרשים, באמת חשבתי ששליחת הערסל תהיה עניין מסודר וקל. אהההה כי מסודר! רצף האירועים כדילקמן:
1. אני שואל את הפקיד איך אני שולח את הערסל, הוא אומר לי שאני צריך ארגז וכשאני שואל אם אפשר לארוז את הערסל פשוט בתוך הקייס שלו, אני מקבל תשובה שלילית.
2. אחרי שהפקיד הלך להביא לי ארגז, הוא חזר ואמר: "אין ארגז בגודל מתאים", וכששאלתי אותו מה אני אמור לעשות עם המידע הזה ולמה לעזאזל הוא חושב שאם הוא (תושב המקום) לא יודע איפה יש ארגז כזה אז אני (תייר רנדומלי שנמצא בעיר הזאת כולה שעתיים) ידע למצוא אחד כזה, הוא פשוט שתק. אז ביקשתי ממנו 2 ארגזים קטנים, מספריים ומסקינטייפ, ופתחתי באמצע הלובי שם פינת יצירה.
3. באתי לפקיד והגשתי לו את יצירת המופת שלי - ארגז רעוע למראה המורכב מ2 ארגזים רעועים ממילא, וכשאני ממתין לתגובתו עם חיוך טפשי מרוח על פניי, הוא אומר לי "הארגז גדול מדי". מזתומרת גדול מדי??? משלמים לפי משקל!!! הפקיד שולף סרגל שלא הייתי נותן לילד בכיתה א' ומתחיל למדוד את הארגז האומנותי שלי, רושם את המספרים על דף, מקיש אותם במחשבון ואיכשהו מגיע לתובנה שאני צריך לשלם על הארגז מחיר של 15 ק"ג.
4. לאור העובדה שהערסל, עם הקייס שלו ועם הבגדים המיותרים שדחפתי לתוכו שוקל בקושי 5 ק"ג, ולאור העובדה שהייתי עצבני באותו יום גם ככה ואין דבר שמעצבן אותי יותר מעבודה ערבית, התחלתי להתפוצץ על הפקיד הטיפש, ואז שהגיע האחראי עליו, אמר הפקיד המטומטם: "יש עוד אופציה - אפשר לשלוח את הערסל פשוט בתוך הקייס שלו". למה?? למה להחזיק אותי שעתיים בסניף דואר ולהעביר אותי את שלבים 2,3,4 במקום ללחוץ על ON בצד של המוח ולהקל לי על החיים?? לפחות הערסל כבר בדרך לארץ :)
אחרי סניף הדואר נפגשנו כולנו בקניון הגדול של בנגלור, קניון נקי, יפה ומרשים שלא היה מבייש שום קניון בישראל, ונרקבנו שם למוות במשך כמה שעות עם גיחות לאינטרנט הקרוב.
יצאנו מהקניון בשעה 19:00 ולקחנו ריקשה, ואז הבנו שלא רשמנו את הכתובת של המקום בו שמנו את התיקים (יש איזה קטע כזה בהודו, שהאוטובוסים לא יוצאים מתחנה מרכזית מסודרת.. לכל משרד כרטיסים יש כמה סניפים שמאחד מהם יוצא גם האוטובוס, ובמקרה שלנו קנינו את הכרטיסים והשארנו את התיקים במשרד שלא ממנו יוצא האוטובוס, הבעיה הייתה שהיו 3 כתובות של משרדים על הכרטיס ולא ידענו באיזו אחת נמצאים התיקים שלנו), ניסינו להתקשר ונתקלנו למרבה ההפתעה באפס יכולת מצד העונים לטלפון לדבר אנגלית, החלטנו להמר על הכתובת, וכשהגענו לכתובת גילינו שהיא לא הנכונה, נסענו לכתובת הנכונה, אספנו את התיקים, נסענו לכתובת ממנה יוצא האוטובוס והגענו אחרי ריצות, לחץ ועצבים בדיוק בדקה ל21:00 (ב21:00 יוצא האוטובוס) למשרד. כן, כמובן שהאוטובוס התעכב ויצא רק ב22:00.
ואטה קנאל - לחיות מעל העננים:
הגענו אחרי נסיעת הלילה לקודאי קאנאל, עיר במדינת תמיל נאדו, הממוקמת על הר, ועל רכס ההרים שמסביבה פזורים כל מיני כפרים (מזכיר קצת את דרמסאלה ואת שאר המוקדים בצפון הודו), אחד מהכפרים הוא ואטה קנאל.
נסענו לואטה קנאל וגילינו נוף מדהים של הרים ועננים שברוב שעות היום יותר נמוכים ממך עם מזג אויר נעים מאד (בלילה טיפה קר).
חוץ מזה בואטה קנאל יש כמויות עצומות, אבל אני מתכוון לבאמת עצומות - של כלום. חוץ מקיוסק וחצי אין שם כלום! אין מקררים, אין אינטרנט, אין מסעדות, אין בתי קפה, אין קליטה בפלאפון, אין להשכיר אופנועים, אין חתולים עם כנפיים, אין מכולת, אין משרדי נסיעות, אין חשמל ומים באופן סדיר, אין כבישים, אין שום דבר!!!
ה"קטע" שם הוא לבוא כמה חבר'ה ולשכור וילה, ואת כל המצרכים הדרושים כדי להתקיים קונים בעיר קודאי (20 דקות נסיעה במונית), מבשלים ועושים את הכל לבד.. כיף מאד מעבר לעובדה שאני בחופשה ולא ביום מעבר דרגה.
היתרון בכל הסיפור היה שיצא לנו להנות קצת מבישוליו הידועים של רב טבח אלעד אפל, שפינק אותנו בשלל מטעמים שהמפורסם שבהם היה השקשוקה-דל-ואטה, שגם סיפתחה בגדול את מסכת הבישולים (22 ביצה ל5 גולגולת).
ככה העברנו לנו שבוע בואטה - אני, אלעד, רווי, סבתוש, הילש ויותם (ברנש שהכרנו בארמבול והגיע ביומנו השני בואטה), בעיקר בישיבה מול הנוף המדהים או בישיבה מול האח הבוער שהיה לנו בוילה. המון ישיבה.
אני אוהב ישיבה, אבל יום אחד הרגשתי חשק עז לטרק אז ירדתי למטה במורד הרכס לכפר "ולאגבי" הנמצא 7 ק"מ מואטה, חושב לתומי שכאשר אני יגיע לשם אני פשוט יקח מונית בחזרה לואטה... כאשר הגעתי לכפר (שהיה די מגניב דרך אגב, חוץ מהעובדה שבכניסה הכריחו אותי להוריד נעליים והסתובבתי שם יחף) הבנתי שהדרך היחידה להגיע אליו היא או ללכת ברגל מואטה, או ללכת ברגל מהכפר הנמוך יותר שנמצא 6 ק"מ משם, או להיות ציפור - אז התחלתי ללכת בלית ברירה בחזרה לכיוון ואטה, רק שעכשיו כמובן, כל הדרך הייתה בעליה משוגעת. תודה. איפה אני ואיפה שביל ישראל.
האמת היא שמעבר לחסרונות של המקום, זה באמת מקום שאפשר למצוא בו שלווה, רק כמה צעדים ואתה נמצא לבדך באמצע רכס מטורף, ממש יכול ללטף את העננים.
את השלווה המדהימה הזאת מדי פעם מחליפים הטראנסים שמשמיעים שם ישראלים עם מערכות הגברה שהם שכרו במיוחד לשהותם בואטה... לא שהם אירגנו מסיבה חס וחלילה, הם פשוט יושבים ושומעים טראנסים והם החליטו שכל התיירים, התושבים ובעלי החיים של ואטה צריכים להנות ממנה יחד איתם.
האמת היא שעד עכשיו ממש לא הייתה לי בעיה עם ישראליידות, אבל פה זה היה ממש מעצבן כי לעומת המקומות האחרים, לא היה בואטה איך לברוח מזה...
כדורגל בא לפני הכל:
ביום שלישי בערב, ערב לפני יציאתנו מואטה, תוכנן להתקיים משחק הגומלין בין בארסה לארסנל.
אני מניח שמיותר לציין שכמו במקרה של הסופר קלאסיקו, אותי ואת אלעד לא באמת עניין שאנחנו בטיול ושאנחנו נמצאים בכפר באמצע שומקום, את המשחק אסור להפסיד.
תרנו אחרי בית עם טלויזיה עם לויין, וגילינו שלבעלים של הוילה בה אנחנו ישנים יש לויין שמסוגל לקלוט את הערוץ בו משודר המשחק, אבל מה - הוא לא יכול להזמין את הערוץ! למה? כי א. אין לא את היכולת לתקשר עם חברת הכבלים, כי שם כולם מדברים הודית והוא מדבר רק תמילית (השפה המקומית של תמיל נאדו, לנו זה נשמע בדיוק כמו הודית אבל מסתבר שההבדלים גדולים מספיק בשביל שהתמילים יתקשרו עם שאר ההודים אך ורק באנגלית) וב. אין לא את היכולת לדבר עם חברת הכבלים, כי פשוט לאף טלפון אין קליטה בואטה קנאל.
אז ירדנו לקודאי קנאל, התקשרנו לחברת הלוין, הזמנו את הערוץ (שעלה 16 רופי לחודש שזה פחות משקל וחצי), חזרנו לואטה, העברנו את הטלויזיה של הבעלים מהחדר שינה שלו לחדר שלנו, העברנו את כל הכבלים של הלויין לחדר שלנו, וראינו בת"ש הכי גבוה שאפשר לקבל בואטה את המשחק המצוין של בארסה המצוינת שעלתה שלב שזה דבר מצוין בפני עצמו. כמובן שהיינו צריכים לפצות כספית את הבעלים בשביל כל הבלאגן...
יצאנו לנו מואטה, מרוצים אך מרוצים, ולקחנו אוטובוס לילה בחזרה לעיר האורות - בנגלור, משם נגיע להאמפי.
בנגלור - ROUND 2:
לצערנו, כדי להגיע מקודאי קנאל להאמפי, היינו חייבים לעבור שוב בבנגלור.. הדרך שלנו להתמודד עם זה הייתה לשכנע את עצמנו כל הזמן שבנגלור היא מרכז העניינים בהודו, העיר הכי מדהימה שאפשר להיות בה ושלעבור טיול בהודו בלי להית בבנגלור זה כמו לא להיות בהודו בכלל. לא עזר לנו כל כך.
את תחילת הביקור השני בבנגלור פתחנו בביקור בבית החולים, כי להילש נפלה הסתימה בשן.
אני חייב לציין שכמו הקניון הגדול, גם הבית חולים הפתיע אותי בנקיון ובמראה החיצוני שלו, גם ההודים שם לשם שינוי ידעו לדבר אנגלית והפכו את החוויה ליותר נעימה.
שם פגשנו את ברכה, האמא (הביולוגית) של ניצן, ונסענו כולנו לקניון הגדול.
בקניון הלכנו לסרט באולם VIP, דומה מאד לארץ חוץ מזה שאין שם אוכל חופשי, אבל עדיין שווה בטירוף! כורסאות מדהימות שכל מה שבא לך זה להיטרק עליהן. למרבה ההפתעה הסרט היה מספיק מעניין בשביל שנישאר ערים עד הסוף שלו.
משם הלכנו לסניף המקדונלד הקרוב, בו שמנו לב לעובדה שיש למקדונלד בהודו איזשהו קטע מפגר ובלתי מוסבר לשים כל הזמן שירים של אנריקה איגלסיאס. FULL באנריקה! רק אנריקה. לך תבין....
אכלנו כמו חזירים, העברנו כמה שעות באינטרנט/משחקיה (הילדים ההודים שם ריסקו אותי במרוצי מכוניות), ועלינו על אוטובוס הלילה להוספט, עיר המעבר ממנה מגיעים להאמפי.
האמפי - מילים ותמונות לא יוכלו לתאר:
אז הגענו להוספט ולקחנו ריקשה להאמפי.... בתור התחלה אני יגיד שלא באמת ידעתי מה יש בכלל בהאמפי, רק אמרו לי שזה מקום מגניב ויפה ובזה הסתכם המידע שהיה לי.... העובדה הזאת רק העצימה את החוויה הראשונית של לראות את המקום הזה!
גם אם אני ממש יתאמץ יהיה לי קשה לתאר את איך שהאיזור המדהים הזה נראה, דמיינו עמק ירוק מלא בשדות אורז ודקלים, שבתוכו ומסביבו מלא הרים המורכבים אך ורק מבולדרים, משולבים עם אגמים ונהר ארוך החוצה באמצע ויוצרים ביחד נוף שלא ראיתי משהו שדומה לו בשום מקום אחר, ממש נותן הרגשה שמישהו מקרין לי ציור על מסך גדול.... אולי התיאור הכי טוב שאפשר למצוא למקום הזה הוא ההגדרה הכמעט מדויקת שחברי משכבר הימים לאפן נתן למקום - העמק של הפלינסטונס. באמת שאם הייתי רואה איזה איזה סטגוזאורוס מסתובב לו בשדות זה היה נראה לי לגיטימי לחלוטין.
את רוב הימים העברנו בנסיעה על אופנועים בדרכים הארוכות בעמק המטורף הזה, כל פיסת דרך שעברנו גילתה עוד חלק מהנוף העוצר נשימה, ונקודות התצפית הגבוהות העצימו את ההרגשה שאנחנו נמצאים בכלל בסרט מצויר.
אבל מה, גם לדבר הכי מדהים בעולם יש חסרונות... המזג אויר בהאמפי חם בקטע מפגר, ומהרגע שנהיה חשוך, המקום מתמלא במצבור של יתושי קומנדו, בכמות של לפחות 100 יתוש ל1 גולגולת. נשבע שאני לא מגזים. כשניסיתי לנסוע עם האופנוע בלילה הייתי צריך לשים משקפי שמש בגלל שכל שניה נכנס לי יתוש/ברחש לעיניים. אם אתה נכנס לחדר שלך ורואה עכביש בגודל של חתול, אתה אומר תודה לאלוהים ואפילו מגיש קפה לעכביש, כי הוא אולי הסיכוי היחיד שלך לישון כמו שצריך בלילה בלי שתצטרך להיאבק במעופפים הנועזים.
חוץ ממכת החרקים, יש בהאמפי גם קטע כזה של הפסקות חשמל ארוכות יזומות, מה שלצערי הפסיק את פעולת המאוורר שהיה אחד הכלים המשמעותיים בפעולות המנע שנקטתי נגד היתושים. מיותר לציין ששינה לא הייתה אחת מההטבות שהיו לי במקום הזה :)
והכאפה האחרונה שהאמפי מסדרת ל99 אחוז מהתיירים, זאת מכת שלשולים חריפה ועקבית... לפחות האוכל היה ממש טעים!
חוצמזה האמפי היא עוד עיירה שנכבשה לחלוטין על ידי העם הנבחר... כשהגענו שמענו את נהג הריקשה מסביר לחבר שלו שהוא נוסע להאמפי תוך כדי שהוא מסנן את המילים "LITTLE ISRAEL". יש במקום גסט האוס שמנהל אותו ישראלי (איציק, אצלו פתחתו את פק"ל "שניצל על הבוקר"), יש דוכן פלאפל ויש אפילו מקום שנקרא שש בש, לא BACKGAMMON, שש בש.
אבל כל העובדות האלו לא הפריעו ב-כ-ל-ל! באמת שנהנתי מכל רגע במקום היפייפה הזה, והנה מספר סיפורים:
פנצ'ר בשטח - לא המתנה הכי כיפית ליומולדת: ביום הראשון בו נסענו אני ואלעד בדרכים, חתכנו מדי פעם מהדרך הראשית ונסענו בתוך השדות... באיזשהו שלב אנחנו שמים לב שהגלגל הקדמי מפונצ'ר ואנחנו נוסעים על 100 אחוז ג'אנט ו0 צמיג.
אחרי שגררנו את האופנוע לכביש הראשי, ושקיבלנו סרוב מכמה נהגים שלא הסכימו להעמיס את האופנוע על הריקשה שלהם, הגיעה הישועה בדמות מונטי - המוסכניק מהכפר הקרוב. הבחור פירק את הגלגל, נסעתי איתו ל"מוסך" שלו (בוטקה של לוטו עם כמה כלים), שם הוא תיפעל את העניין במיומנות שלא מביישת מכונאים של מרצדס, עם ציוד שאפילו בוב הבנאי היה מסרב בנימוס להשתמש בו. הבחור סתם לי 3 חורים בפנימית עם זרדים, מסטיק וכמה מדבקות, והגלגל נשאר תקין גם ב5 ימים שלאחר מכן. אחרי שהבחור הוכתר כמלך וסיימנו לפאר ולשבח אותו, חזרנו לכיוון האמפי, שם בדרך גם שמענו על האסון הנורא שקרה ביפן.
האגם: בפעם הראשונה בה נסענו לאגם הגדול שליד האמפי, נדהמנו לחלוטין מהדרך היפייפיה בה משתלב האגם בשאר הנוף המטורף. השארנו את האופנועים והתמקמנו על הגדה... בזמן שאני שוחה לי במים, פתאום מתקדם לעברי זקן ששט בתוך סירה שנראית כמו חצי אגוז קוקוס... מצחיק! הוא לקח אותנו לסיבוב על הסירה, ואז תוך כדי שיט התענוגות הוא מחליט להעיר את תשומת ליבנו לתנין מת שצף לו באחת הגדות של האגם. אהההה אתה חבר! אחרי שהגענו למסקנה שהתנין, מת או לא מת, כנראה לא הגיע לאגם על רולר בליידס מהכפר השכן ושסביר להניח שיש עוד כמוהו במצב קצת יותר חי, החלטנו להימנע מהמשך שחיה באגם... :)
כשחזרנו לאופנועים הם לא התניעו, ואז באורח פלא בא בחור ואמר "נראה לי שעשו לכם תקלה באופנוע, תנו לי 50 רופי ואני יתקן לכם אותה".... חמוד. מעניין איך אתה יודע שחיבלו לנו באופנוע.... אישרנו לו את העסקה ולמרבה הפלא לקח לו משו כמו 10 שניות לסדר את התקלה! פשוט גאון! נתנו משם פדאל ("לתת פדאל" - ביטוי שלמדתי מ"ישראלי מקומי" בארמבול, דרך מגניבה להגיד "ללכת") בלי לתת לו אגורה, ואני השתכנעתי סופית שלא מספיק לדעת רק איך נוהגים על אופנוע ושווה ללמוד דבר או שניים על איך הוא עובד.
כרם - עוד משחק משני: בגסט האוס בו ישנתי עבד נפאלי אחד, וניצלתי את ההזדמנות כדי ללמוד סוףסוף את המשחק המוזר הזה שראיתי גם את כל הנפאלים ברישיקש משחקים בו - כרם. טכנית אפשר להגדיר את זה כ"סנוקר אצבעות"... לוח מרובע עם 4 חורים בפינות, על הלוח מפוזרים ז'יטונים של פוקר ויש את ה"סטרייקר" (מזכיר את הפצץ מתקופת הפוגים) - המטרה היא להכניס את הז'יטונים שלך לחורים באמצעותו (נותנים לו ציקלווין ונוצר אפקט של ביליארד).
בחיים לא הפסדתי במשחק כל כך הרבה פעמים למישהו.
מקדשים ושאר בעלי חיים: אטרקציה נוספת במקום היא מקדש "אנמאן", הידוע גם כ"מקדש הקופים", קנס של 600 מדרגות בדמות מקדש על פסגה של הר גבוה, בו כל הפסגה מפוצצת קופים חמדנים ולא נחמדים.. הנוף משם היקפי, עוצר נשימה והיפה ביותר בעמק.
חוץ ממנו, רוב המקדשים נמצאים בצד השני של הנהר (הצד אליו מגיעים מלחתחילה מהוספט, ממנו עוברים לצד בו נמצאים כל הגסט-האוסים).. התכנון היה ללכת אליהם ביומנו האחרון בהאמפי (אני ואלעד נשארנו יום אחרי כל הבנות)...
האמת היא שלא הצלחנו להנות מהמקדשים בצד השני, כי גם אני וגם אלעד הרגשנו רע בקטע קיצוני ולא מוסבר, ובאמצע הסיור החלטנו לוותר ונסענו ישר להוספט...
התכנון המקורי היה להמשיך מהאמפי ל"אום ביץ'", חוף מפורסם ליד העיר גוקרנה שגם היא במדינת קרנטקה, אבל אחרי דיווח של הבנות שהגיעו יום קודם על מצבו הנוכחי של החוף החלטנו כולנו לחזור לסיבוב שני בגואה...
אז חזרנו לגואה, שם כנראה נתפנן עד ה- 29.3, היום בו אנחנו עוזבים את הודו ועולים על מטוס לתאילנד (רחמים עלינו).
אז אני מניח שאת המייל הבא אני יכתוב מפוקט/קופנגן/קופיפי או משו נהדר אחר,
ועד אז להתראות לכולם, פורים שמח ומי יתן ותקיימו את מצוות עד-לא-ידע כהלכתה!
נ.ב: יצא חדש.
